ראשי > תרבות > סוף שנה > כתבה





"אהבתי"
מבקרי NRG ואנשי ספרות בכירים, מציגים את הספרים שעשו להם את השנה
  NRG מעריב
30/12/2004  11:18
:עוד בכתבה
אלכסנדר המון, "איש משום מקום"
ג'ק קצ'אם, "Red"
רג'א שחאדה, "זרים בבית: התבגרות בפלסטין הכבושה"
אדריאן טומיין, "אופטיק נרב 9"
ביל קלינטון, "חיי"
דונה טארט, "ההיסטוריה הסודית"
סיימון סבאג מונטיפיורי, "Stalin, the court of the red tsar"
דניס מק-סמית, "מוסוליני"
עמנואל לוינס, "אלוהים והפילוסופיה"
ג'ימס לי ברק, "דרך קנה הסוכר"
ז'אן פול סארטר, "המילים"
מיא קואוטו, "ארץ סהרורית"
נטלי סארוט, "השימוש במילים"
סוזנה קלארק, "Jonathan Strange & Mr Norrell"
טד קוזר, "תענוגות וצללים"
פיליפ רות, "The Plot Against America"
לין טראס, "Eats, Shoots and Leaves"
האנס יונס, "זיכרונות"
האנס יואכים שדליך, "Anders"
לוסיה אצ'ווריה, "פלא מאוזן"
מחמוד שקיר, "בת דודתי קונדוליסה"
אלכסנדר המון, "איש משום מקום"
פחות או יותר ברגע שאלכסנדר המון מצא אותי, גם אני מצאתי אותו. כלומר, הוא בחר אותי אבל גם אני בחרתי אותו. ואולי נכון יותר לומר שבחרתי את העטיפה של "שאלת ברונו" (2001), קובץ סיפוריו, כי יותר מזה, מהאותיות המרכיבות את שמו, לא ידעתי עליו דבר.
 
זה היה לפני כמה שנים, בתקופה בה כתבתי בקביעות ביקורות ספרים, בחנות פרוזה מודן בדיזינגוף, נקבע בינינו שער החליפין: אני מייצג אותו בישראל בתמורה לכך שיהיה לסופר שלי. "סופר שלי" במובן הגאוותני, הבדלני – מישהו להכריז עליו פה זכות ראשונים.
 
רק מאוחר יותר התברר, שעל אף שנולדה בצלמו של ממד יחצני, היא התבגרה לעסקה די רצינית; לא רק שהסופר הבוסני הזה, החי מאז תחילת שנות התשעים בשיקגו, הוא בעליו של סיפור חיים יוצא דופן, נבוקוביאני בעליל, אלא שאלכסנדר המון הוא גם כותב גאוני. ותובעני. בהחלט לא תיק שהסוכנות שלי יכולה לתפעל באופן אגבי.          
      
"איש משום מקום" (פרוזה אחרת, עם עובד) הוא הרומן הראשון של אלכסנדר המון, פיתוח מעורר השתאות של אחד מסיפוריו הקודמים. במרכזו דמותו של יוזף פרונק, מהגר נצחי בעולם המערבי, דמות שנבנית מהתבוננותם של עוברי אורח ושותפים ארעיים להרפתקאותיו בחייו החדשים, ושבעצם נוכחותה מציבה מראה מול אמריקה, ובייחוד מול המיתוסים והמערכות הדכאניות - הפוליטיות כמו הלשוניות - שמניעות אותה ומאפשרות את מעמדה.
 
ל"איש משום מקום" חיכיתי בסבלנות רבה שלוש שנים. ועכשיו, כשהוא כאן, וזוכה להתייחסות מינורית, אני בסך הכול ממשיך לקיים את החלק שלי בדיל. לא רוצה שיחשוב שאי אפשר לסמוך על ישראלים. (רואי וולמן)
"איש משום מקום". צילום: עטיפת הספר
ג'ק קצ'אם, "Red"
לכאורה, "רד" מציית לנוסחה מוכרת: שלושה נערים יורים בלא סיבה בכלבו של אברי לדלו, רד. בתגובה יוצא לדלו יוצא למסע נקמה פרטי. אבל מאחורי השיריון העלילתי העבה הזה מתרחש כמעט בחשאי מעשה אמנות זהיר ודק: קצ'אם מלווה את גיבורו הזקן במהלך ניסיונו לברוא לו מוות משלו. 
 
כיצד יכול אדם לתת סימנים במוות? הוא יכול לשרוט בו את מה שנחסר ממנו במרוצת חייו, לפזר אותו בין אובדניו כמו חופן אפר על פני חצר אהובה. לדלו קורא תיגר על האפלה המתעבה סביבו בלא שֵם.  הוא קורא לה בשמות יקיריו האבודים, מאלץ אותה להסתגל למידתן של עיניו העששות. 
 
אבל מי מעניק צורה לריק הזה הנפער בנו פתאום? מי מעיד עליו לאורך הלילות שבהם לא עצמנו עין, במהלך הבקרים שלא קמו בנו? הכלב שלנו, למשל. כך, התמונה הבלתי-נשכחת של הזקן הנושא בזרועותיו את גווייתו רוחשת-התולעים של הכלב הירוי היא אודיסיאה שלמה: הנערים שהרגו את הכלב התיכו את העד בעדות.
 
כאשר אברי לדלו מניח את הכלב המת על מפתן ביתם של הרוצחים, הוא איננו מבקש נקם. הוא הופך את הרוצח לאלת פיריון נוראה, שממנה הוא אינו מבקש אלא שתִגְבֶּה את קורבנה עד-תום. שתשיב את הכלב – או מוטב, את מותו של הכלב – לחיים. שתהרוג גם את בעליו, שתְחָיֶה בגופו האוזל את מותה של החיה.
 
בחלק האחרון של הרומן אברי לדלו נולד-מחדש, והוא כמעט כלב, כמעט מת. הוא מתבשר על הסרטן הקטלני שלקה בו, ומתערסל בשעתו האחרונה כתינוק בחייו החדשים: "הוא הביט אל שדה החרציות המתנועע שהתרומם בעדינות מן המרפסת אל הגבעה שרֶד נטמן בראשה, ודימה כי משתרע לפניו ים גדול, והוא ניצב על סיפונה של אונייה, והרוח טובה ויציבה, והוא לבדו בין רפאים דוממות-לעד". (עודד וולקשטיין)
"Red". צילום: עטיפת הספר
רג'א שחאדה, "זרים בבית: התבגרות בפלסטין הכבושה"
רג'א שחאדה הוא האיש שמעבר לגבעה. פלסטיני, פליט, נולד ברמאללה אחרי מלחמת השחרור וגדל על מיתוס הבית שאיבדה המשפחה במנוסתה מיפו. בערבים, היו עומדים בני משפחת שחאדה על הגבעות בפאתיה המערביים של העיר, ומביטים על ההילה הרחוקה שאותה שייכו בטעות לעיר הנמל האבודה.
 
רק אחרי מלחמת ששת הימים, כשאב המשפחה, עזיז, נסע לביקור בעירו עם ידיד ישראלי, הוא הבין את האמת: ההיסטוריה צעדה קדימה. האורות שראו מהגבעות היו אלו של תל-אביב הציונית, התוססת, החיה. יפו מתה, כמו החלום הפלסטיני, והותירה את משפחת שחאדה באזור הדמדומים שבין הרומנטיקה של העבר למציאות הפוליטית העגומה.

על התפר הזה נע "זרים בבית", ספרו האוטוביוגרפי של שחאדה. זהו הסיפור הפלסטיני כמו שלא שמענו אותו מעולם, כמו שלא קראתם אותו בעיתון. שחאדה אינו עוסק בהטפה, אלא מזגזג תמיד בין האישי ללאומי, בין הפוליטי לפרטי. בזמן שהפלסטינים מנסים להיאבק על קולם, מאבקו האישי הגדול ביותר הוא בצילו הענק של אביו, עורך דין מפורסם, פעיל שלום, שנרצח בידי מי שהיו, ככל הנראה, משתפי פעולה.
 
הוא בורח מכובד משקלה של הטרגדיה הפלסטינית לאנגליה, לארצות הברית ואפילו להודו, אבל בסופו של דבר חוזר לשטחים, שם הוא מקים את תנועת זכויות האדם אל-חאק. באופן מוזר, הסיפור שלו מזכיר, יותר מכל, גורל של יהודי.

הכתיבה של שחאדה קולחת ומרתקת. אין בספר קלישאות או ססמאות פוליטיות, רק בני אדם. מכיוון שהסכסוך עם הפלסטינים הוא הגורם המרכזי בעיצוב חיינו כאן, "זרים בבית" הוא הספר שכל ישראלי צריך לקרוא. (נעם שיזף)
"זרים בבית:  התבגרות בפלסטין הכבושה". צילום: עטיפת הספר
אדריאן טומיין, "אופטיק נרב 9"
מצוקתם של הקומיקסאים העבריים שוות ערך למצוקת חובבי המוזיקה האיזוטרית לפני המצאת הסולסיק: אותה תחושת תלות בספקים, שרווחה עד סוף הניינטיז, ונעלמה בשנים האחרונות. חוברת הקומיקס המעולה "אופטיק נרב 9" (Optic Nerve), היא דוגמה טובה לכך.
 
"אופטיק נרב 9" הוא החלק התשיעי בסדרת הקומיקס של האמן אדריאן טומיין. טומיין, אמריקאי צעיר ונרגן ממוצא קוריאני, מוציא כבר עשר שנים חוברות בסדרה המינורית והמרגשת הזאת שמציעה סיפורים שעוסקים ברגעים קטנטנים ולא פוטוגניים, ומספקים את האנטי קליימקס פלוס חיוך מריר במיוחד ואיורים מקסימים ומדוקדקים.
 
"אופטיק נרב 9" שיצא השנה, מגולל סיפור מאוד אקטואלי בנושאי גזע, באמריקה, במרכזם - בן, יפני-אמריקאי צעיר, וחברתו מיקו, שחושדת בו שהוא מעדיף בחורות לבנות. החשד שלה מתעצם במיוחד אחרי שהיא מגלה את מצבור הפורנו האשכנזי שלו. לתמונה נדחפת גם אליס, לסבית קוריאנית שסוחבת את בן כדייט לאירוע משפחתי, רק כדי לגלות שלהביא יפני לאירוע קוריאני זה לאו דווקא עדיף מלהביא בת-זוג.
 
חוץ מזה, טומיין הוציא השנה גם סקרפ-בוק  מלא כל טוב של רישומים, איורים, עטיפות אלבומים וקומיקסים גנוזים. אבל, כאמור, בשביל זה צריך לחכות לחבילה מאמאזון וגם לפרגן קצת מכס.
 
עם כל הרצון הטוב, רוב חנויות הקומיקס בארץ מפנקות אולי באיזה דניאל קלואוז, וגם אז רק ב"Ghost world" מוכר, (שכבודו העצום במקומו מונח כמובן). האוזן השלישית מייבאת מדי פעם ערימה של ספרים איכותיים מהז'אנר המינורי וגם כמה גראפיק נובלס ראויים לשמם, אבל רכישה מסודרת של קומיקס בארץ, לחובבי הז'אנר הספיציפי הזה, לא ממש אפשרית. (תמר גלזרמן)
"אופטיק נרב 9". צילום: עטיפת החוברת
ביל קלינטון, "חיי"
אני בטוח שהבחירה ב"חיי" של ביל קלינטון כספר החשוב ביותר של השנה החולפת תרים גבה בפרצופם של מבקרי ספרות רבים, אבל, גם אני מבקר ספרות ולהרים גבות הוא אחד הייעודים שלי, מה גם שבין כל הספרים שבהם נתקלתי בשנה האחרונה לא היה אפילו אחד שאני יכול לסווג כ"חשוב".

הבחירה בביל היא לא ספרותית במלוא מובן המילה. אבל ספר הוא ספר, וקלינטון בנוסף לשאר כשרונותיו (לעשן מריחואנה בלי לקחת לריאות, למשל, או לשכנע שסקס אוראלי זה לא סקס) אינו זר למילה הכתובה.
 
בניגוד לכמה מקודמיו ובטח למי שיושב במשרד הסגלגל בימים אלה, קלינטון מעורה בפן התרבותי של העולם שאותו ניהל, לא פחות מאשר בפניו המכוערים יותר. הוא יודע לכתוב, בהנחה שאת מרבית הכתיבה עשה בעצמו, והוא יודע לצקת את מידת האנושיות הנכונה לסיפורים שעד עכשיו כתבו עליהם רק עיתונאים, וזה נכון גם לגבי נושאים "רציניים" כמו מתקפת הימין האמריקני שניסה לחסל אותו פוליטית, המזרח התיכון, וגם לגבי הדברים שאנחנו באמת רוצים לדעת: הילארי, מוניקה וחייו כבן אנוש מן השורה, כולל אביו המתעלל. מהבחינה הזו אפשר לצטט את בוב דילן שאמר "אפילו נשיא ארצות הברית חייב לפעמים לעמוד עירום". ובספר הזה קלינטון הכי עירום שהוא יכול הלרשות לעצמו.

בשורה התחתונה, ביל קלינטון הוא אדם חשוב, ולכן "חיי" הוא ספר חשוב. הוא גם איש עתיר כשרונות שלולא כיוון את עצמו למשרה הרמה ביותר בעולם היה יכול להצליח בכל מה שהיה בוחר, כולל כתיבה.
 
זהו ספר שכיף לקרוא אותו. הוא כתוב בחכמה, בעומק ובאירוניה עצמית ויש רק לקוות שכל אלה לא יירצחו בתרגום העברי ההולך ונרקח בימים אלה. והכי חשוב, אני כבר לא כל כך בטוח שהוא לא לקח לריאות אבל היום זה כבר לא משנה. (אורי לוטן)
"חיי". צילום: עטיפת הספר
דונה טארט, "ההיסטוריה הסודית"
שיהיה ברור: לא מדובר בספר. נכון, אתם אוחזים בידיכם מאות דפים הלפותים בכריכה רכה עליה מוטבעים שם הספר ולוגו ההוצאה, אולם אל תניחו לכך להטעות אתכם  - זוהי אחיזת עיניים, ה"היסטוריה הסודית" איננה "ספר". "ההיסטוריה הסודית"(כתר) היא חוויה נפשית פרועה, עזה, מתעתעת ואלימה. לא קוראים את זה, חווים את זה. ובעוצמות בל יאמנו.

סיפור המסגרת מתרחש בחוג קטנטן ואליטיסטי ללימודים קלאסיים בקולג' מיוחס בוורמונט, שם נחשף הגיבור לדינמיקה יצרית ומעוותת בין חמשת חברי החוג המסתירים סוד נורא. הגיבור, ריצ'ארד פאפן, מעיד על עצמו כבעל ערגה חולנית לרומנטי ולציורי וככזה הוא נמשך אחר הדקדנטיות המכשפת של חבריו לחוג שבסופו של דבר גורמים לו להמציא היסטוריה סודית משל עצמו.

יציאת הספר בארה"ב נחשבה לאחד הארועים הספרותיים הגדולים של שנות התשעים וגררה אחריה הקמת מועדוני מעריצים נוסח "ההיסטוריה הסודית". בארץ, התנהלותו של הספר היסטרית פחות וכאדם רכושני ששומר בקנאות על סודותיו הפרטיים והאהובים, אני מרגישה הקלה גדולה. (שהרה בלאו)
"ההיסטוריה הסודית". צילום: עטיפת הספר
סיימון סבאג מונטיפיורי, "Stalin, the court of the red tsar"
את "אביב חלדו", ספרה של פרופ' אניטה שפירא על יגאל אלון, קניתי במהלך תנופה גדולה של קריאת ביוגרפיות בתקווה ששפירא תאזן – ולו במעט – שנה דלה ומאכזבת עבורי בספרות מקור. לא הגעתי לקרוא אותו.
 
ספרים רבים באים לעולם כשהמילה "החמצה" מתנוססת עליהם, אלון של שפירא לא אמור היה להימנות עליהם. החלטתה התמוהה של שפירא כמו גם הטקסט האקרובטי של מנחם פרי על העטיפה האחורית, גורסים כי "ההחלטה העיצובית המרכזית של המחברת היא לתאר את סיפורו של אלון רק עד תום מלחמת העצמאות, עד להדחתו מן הצבא על ידי בן-גוריון". ההחלטה השרירותית להתנזר מבחישה ביוגרפית בסחי הפוליטי והאישי הדביק של אלון, נתפשת בעיני כשילוב שגוי של אנינות ויהירות שהביסה אותי על הסף.

בזמן שאלון העלה אבק על המדף, הותיר אותי "סטלין, חצרו של הצאר האדום", הביוגרפיה הדפיניטיבית על הרודן הסובייטי מאת סיימון סבאג מונטפיורי, פעור פה ונדהם. רצחנותו הפסיכוטית ותסביך הרדיפה של סטלין, הרי אינן חדשות לוהטות. אך התיאור הקפדני, המקיף ורב הפרטים של אורגיות השכרות והרצח, העינויים הסדיסטיים במרתפי "זרועות הביטחון", כמו גם חיסולם השיטתי והסיטונאי של נאמניו, מגחיך ומייתר את הפילוג שאירע כאן בתחילת שנות ה-50' על רקע נהייה והכחשה של "שמש העמים".
 
איפה שסטיותיו מנורמות אנושיות של היטלר הן מן המפורסמות, אלו של סטלין טרם ראו אור בהיקף, בנפח ובפירוט הדקדקני המוצג בספרו של מונטפיורי.
 
אף אחד מנשואי הביוגרפיות שקראתי השנה – צ'ה גווארה, צ'רצ'יל והיטלר – הרי לא היה צמחוני. אבל דיוקן סטלין, חצרו וחבר מרעיו, הבוגדנות האישית, הרדיפה עד מוות והעובדה שהמנהיג הנערץ גסס ימים על ערש דווי משום שאף אחד מעמיתיו לא העז, או לא רצה, לזמן רופא ולנסות להציל אותו, היה בעיני השטני והמדהים מכולם. זה ספר שבתום קריאתו אפילו ידיו של הקורא נותרות מגואלות בדם. (רון מיברג)
"Stalin, the court of the red tsar". צילום: עטיפת הספר
דניס מק-סמית, "מוסוליני"
כמי שמתכנן זה שנים את תפיסת השלטון בישראל – בדרך דמורקטית או בהפיכה , אבל בלי שפיכות דמים – יש לי עניין מיוחד במנהיגים רעים שתפסו את השלטון בכוח או בתימרון תקשורתי-ציבורי כזה או אחר. אבל מעבר לעניין הפרטי שלי, נדמה שביוגרפיות פוליטיות על כריזמטורים נוראים במיוחד –היטלר, מוסוליני , סטלין - הן מטבען מעניינות הרבה יותר מביוגרפיות של מנהיגים דמוקרטיים בעולם המערבי.
 
רק לכאורה הביוגרפיה של צ'רצ'יל שהגיעה אצלנו לראש רשימת רבי-המכר מעניינת. למעשה היא משעממת למדי. ומישהו יכול למצוא עניין מלכתחילה בביוגרפיה של רוזוולט, למשל? את מי זה יכול לעניין? אבל באיזה רעדת עניין קראתי בשעתו את "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" של ויליאם שיירר וכמה לא יכולתי להפסיק לקרוא את חלקה הראשון של הביוגרפיה של היטלר וכמה הפליא דוייטשר לכתוב על טרוצקי ועל סטלין (למרות שבמיקרה זה דווקא הביוגרפיה של טרוצקי מעניינת יותר).
 
והנה הופיעה אצלנו השנה בספריית אופקים של עם עובד במהדורה חדשה ביוגרפיה נדירה בעוצמתה על מוסוליני. מי שהיה ילד רע קלאסי, מין מקס ומוריץ קטן שדקר בסכינים את חבריו, הפך להיות עיתונאי תועמלני חסר-לב שלא היסס להחליף את דעותיו, ובלבד שכל דעה וכותרת תהיה צעקנית דיה כדי לפלס דרך להמונים, ובהמשך, דאג לרצוח כמה מיריביו כדי לתפוס את השלטון באיטליה בראש המפלגה הפאשיסטית האיטלקית.
 
 אגב, "פאשיו" באיטלקית , ממנה נגזרה המילה "פאשיזם", זה בסך הכול צרור, אגד. כלומר, קבוצה, מילה נייטראלית לגמרי, נטולת כל קונוטציה שלילית (או שאולי עצם הקבוצתיות ואובדן היחידיות היא שורש הרעה). בכל מקרה, מדובר בביוגרפיה כתובה להפליא הנקראת בצימאון מפוחד ומשועשע. כמה רוע, רוע, רוע אפשר לבלוע לוע לוע? מסתבר שהרבה ובכיף קריאה גדול. (מנחם בן)
"מוסוליני". צילום: עטיפת הספר
עמנואל לוינס, "אלוהים והפילוסופיה"
הפילוסוף היהודי-ליטאי-צרפתי עמנואל לוינס נפטר לפני 9 שנים בדיוק. הוא הותיר מאחוריו מפעל הגותי עצום, ומושג אחד שמזה שנים רבות מפרנס את אחד הטרנדים הדביקים ביותר בסוציולוגיה, בפוליטיקה ובעיתונות בעולם המערבי: "האחר".
 
הרבה שימוש לרעה נעשה במושג הזה, אבל לפני כל שימוש אינטרסנטי ניצבת מחשבתו של לוינס עצמו, צלולה, חדה ומפוכחת: המפגש עם האחר הוא המקום שבו נבקעת הסובייקטיביות הסגורה של האני, והוא ניצב בפני מצוות "עשה" שאינו יכול להכיל אבל חייב להיענות לה. במילים אחרות, דרך האחר פוגש האדם את האל.
 
זה גרעין מחשבתו של לוינס, שמבוטא בדייקנות תמציתית בחיבור "אלוהים והפילוסופיה"(רסלינג). הפילוסופיה המערבית עשתה הכל כדי לדחוק את הטרנסנדנטי מאופק המחשבה ולהכפיף גם את האל והדת למערכת מחשבתית רציונלית, שברוח עידן הנאורות היא – באופן אידיאלי – סגורה וסופית.
 
כאדם שחווה את אסונות החילוניות של המאה ה-20, לוינס ביקש להשיב לאנושות את האל. כיהודי, הוא עשה זאת באופן שמערער על רוב הנחות היסוד של התיאולוגיה המקובלת במערב: האל אינו מושא לידיעה אלא מקור לצו מוסרי. בהתבסס על אינטואיציית האינסוף האנושית, שעניינה תודעה של משהו שאינו ניתן לידיעה, משהו שמוציא מאיזון את כלי התפיסה וההכרה שלנו, ובהתבסס על ההמשגה המסורתית של הטרנסנדנטי כ"אחר המוחלט", מציב לוינס את האל בתור מה שניתן לפגוש אותו רק במה ובמי, שהוא אחר מאיתנו.
 
בעולם שעיקרו חומר, ההגות של לוינס היא מרעננת ביותר ממובן אחד. היא מזכירה שגבולות המחשבה שלנו הם מסגרת שניתנת לפריצה, היא מחזירה את העיסוק באלוהים לעולם אתאיסטי, והיא משיבה לחיים את האלוהים היהודי, שאבד בנבכי הפילוסופיה של אלפי השנים האחרונות. "אלוהים והפילוסופיה" הוא עבורי בעיקר ספר מרגש. והוא הרבה מעבר. (עידו הררי)
"אלוהים והפילוסופיה". צילום: עטיפת הספר
ג'ימס לי ברק, "דרך קנה הסוכר"
בשנת 2004 התפרעה לי בתוך מעשה הקריאה השגור איזו חדווה ילדית צוהלת. ספרות המתח שלרגע כאילו הציפה את המדפים, החזירה אותי להתפעמות שליוותה אותי כל הטיול בת-מצווה, ואיך שכל הטיסה ללונדון קראתי את "עשרה כושים קטנים", שאז עוד בכלל נקרא "כושונים".

אז הרבה עבר מאז אגאתה כריסטי ושרלוק הולמס, אבל התאווה הזאת להדק לאחד עולם שנכתש לרסיסיו, לא נגנזה והשנה גם בא לה גואל. מריימונד צ'נדלר ודניס ליהיין ועד שמעון אדף. ספרות בלש, עירונית, מאובקת ומשובחת, שמעזה לאתגר את גבולותיה.
 
מכל ההיצע, בחרתי להביא כאן את "דרך קנה הסוכר"(עם עובד) של ג'יימס לי ברק. ראשית, כי מכולם מדובר במוצר שהוגש בצורה המכסימליסטית: העטיפה שמנשבת את המסתורין של היצירה כולה והתרגום הקולח והעשיר של אודי תגרי. שנית, משום הסחף האדיר של הטקסט שמטביע אותך עמוק בתוך קרביו האפלים.

העלילה מתרחשת בלב איזור הביצות של לואיזיאנה. השוטר-בלש דייב רובישו יוצא מטעם עצמו לפענח מי רצח את אמו, ובדרך אולי גם להציל איזה קורבן חף מפשע. כוחה של היצירה אינו דווקא בתעלומה שהיא כומסת, ואף לא בפיתרון נטול הברק. אלה הם רק שחקני משנה לתפאורת הערפל הסמיך שעוטף את מרבצי המים הבאושים, קני הסוכר הרוטטים, ואוצר את סודותיו הקטנים והאלימים של הטבע האנושי.
 
ככזה, "דרך קנה הסוכר" מקיים במלוא אונו את ההבטחה הייחודית כל כך לספרות: הוא מעניק לקורא את ההשראה לפנטז במו ידיו יקום נראה ושלם, ללא עזרה קולנועית. (רז יובן)
"דרך קנה הסוכר". צילום: עטיפת הספר
ז'אן פול סארטר, "המילים"
ב-63' כתב ז'אן פול סארטר את האוטוביוגרפיה "המילים" (הקיבוץ המאוחד) הסובבת סביב ילדותו ומסתיימת מבחינה כרונולוגית עם נעוריו.
 
השנה ראה אור התרגום החדש של משה מרון (כארבעים שנה לאחר תרגום אהרון אמיר). הגיבור הוא הילד "פּוּלוּ": מבריק ומפונק, עטור תלתלים בלונדיניים כמלאך. בהצגת הקומדיה המשפחתית של ילדותו הבורגנית גילם הוא את תפקיד ילד הפלא. 
 
 על אודות "המילים" כתב ג'וליאן בארנס כי סארטר מעולם לא התגבר על ילדותו הבורגנית והמאושרת. ועם זאת קשה לראות באוטוביוגרפיה זו תצוגה של אושר. כשסארטר מתבונן מבעד עיני הילד שהיה- אין בו כל חמלה. בעיניו, הילד הזה אינו ברייה אותנטית  אלא "ילד ציבורי", "כלב טרקלין" שכל הווייתו היא משחק ראווה בשביל  משפחתו, בשביל השכנים ואפילו בשביל ההיסטוריה.
 
ועם זאת ההתבוננות העצמית המאוחרת היא גם חיפוש הסיבות בגללן אדם הופך לסופר. "נולדתי מן הכתיבה: לפנייה לא היה אלא משחק מראות" כותב סארטר.  הילד הקורא והכותב חי תחת אימת הספר "ילדותם של אנשי השם" מתוך ידיעה ברורה שיום אחד גם הוא יתווסף אליהם.
 
אך "המילים" הוא האנטיתזה לאותם ספרים מוסריים בהם כל תג ותו מצפין את עתיד גיבורם. הילדות הפסיכולוגית שמספק סארטר לעצמו אינה מתיישבת בהכרח עם דימויו הציבורי. השאלה המרכזית אתה הוא מתמודד אינה שאלת הכשרון  אלא  דווקא  אפשרות הכנות מול הרמייה העצמית. עם קריאת הביוגרפיה טענה אמו כי "סארטר לא הבין שום דבר מילדותו".
 
ואכן זוהי אוטוביוגרפיה שלא נועדה להנעים לבני משפחתו, לתקן את העבר הבלתי מושלם, או לספק אמת היסטורית, אלא לקרוא אותו מחדש מבעד משקפיים מחמירים של פילוסוף ואינטלקטואל שכבר בילדותו בחר שלא לכתוב למען השכנים אלא "לכתוב למען אלוהים במטרה להציל את שכני". (יערה שחורי)
"המילים"
מיא קואוטו, "ארץ סהרורית"
"ארץ סהרורית" (כרמל) הוא שיקוף של החורבן שהותיר אחריו הקולוניאליזם באפריקה. במקרה דנן מדובר כמובן בפורטוגל שעד לשנים 1974-1975 החזיקה במוזמביק, אנגולה, וגיניאה כמושבות. הרקע הוא הכאוס הפוסט-קולוניאלי האופייני לאפריקה של העשורים האחרונים: האימפריות  ארזו את מטלטליהם והסתלקו, הותירו את אפריקה לאפריקנים. אלא שאפריקה התקשתה לשאת את "המתנה", ומנקודה זו תססו בכל רחבי היבשת מלחמות אזרחים, מאבקים רצחניים בין קבוצות אתניות ושבטים, ונדמה כי אפריקה עדיין לא התאוששה משנות הקולוניאליזם.     

המלחמה היא כדיבוק הרוטט בכל דבר בעולם: השמים והים, ההרים והשדות. תוצאת לוואי של התערערות העולם היא אובדן זהותם של הסובייקטים. השוטטות האין סופית ללא בית, ללא קרובים, כאשר כל המחוזות שבהם טבועה ההיסטוריה האישית שלהם נמחקו מהמפה, מאיינת בהדרגה את זהותם. אין כאן תיאור פרטני של אדם אחד, אלא  שירטוט של סיטואציה קולקטיבית, קינה על חברה שהאבדון כבר פשט בה.

הרומן, כמו כל רומן מופת הנכתב מתוך הקריסה, הוא מעין דיס-אוטופיה עכשווית שבניגוד לריאליזם המאגי משכיל להציג מבע פנטסטי שאיננו מקהה את הרוע הגולמי, המוגלתי של ההווה, איננו עוטף אותו באריזה קלילה המתחנפת להזדהותו של הקורא.
 
בישראל שלנו שבה אנחנו כבולים עדיין  לריאליזם הפסיכולוגי שהוא בנו הממזר של "הריאליזם הסוציאליסטי" אותו אימצה הספרות הישראלית בשנות החמישים - שלונסקי היה אחד ממקדמיו הבולטים ביותר וניתן ליירט את התופעה לפי בחירת התרגומים מרוסית - דחוף מאד לקרוא ספרים כמו "ארץ סהרורית".
 
הספר המרתק והמופלא הזה אמור לנער קצת את הספרות הישראלית בכל הקשור לאופציות נוספות וחדשות, שילוב בין ז'אנרים, אומץ-לב בהצגת עלילה שאיננה ליניארית ומעוררת "הזדהות", אלא מהווה אתגר של ממש גם לקורא הנבון. בקיצור "ארץ סהרורית" מציג לספרות הישראלית אופציות כתיבה מרהיבות שנדחקו לשוליים זמן רב מדי. (ניר ברעם)
"ארץ סהרורית". צילום: עטיפת הספר
נטלי סארוט, "השימוש במילים"
סופרת מסבה אל שולחן הכתיבה, היא רוצה להתעסק במעמד הזה, במעמד אשר מצריך כל פעם מחדש את ההתמודדות המפרכת, הבלתי פוסקת עם "השימוש במילים"(רסלינג, ושתי מחלקה ספרותית).
 
עבורה תהיה זו לעולם זירת הרגישות וההתרגשות הגדולה: "כששאון המילים המתנגשות אלה באלה מכסות על משמעותן...כאשר הן משתפשפות אלה באלה, הן מכסות עליה במתז זיקוקים מתנוצצים...כשמשמעותה של כל מילה מצטמצמת בתוכה לכלל גרעין קטן המוקף מרחבים גדולים מעורפלים...כשהיא מסווית במשחק בבואות, הבהובים, ריצודים...כשהמילים המוקפות הילה נראות כמרחפות ותלויות במרחק אלה מאלה...כשהן קובעות בנו את משכנן אחת אחת, מכות שורש, סופגות אט אט את מהותנו האפלולית מכול, גודשות אותנו עד תום, נפערות, מתרחבות כפי מידתנו, מעל ומעבר למידתנו, מעל ומעבר לכל מידה?...".

זהו מסמך כמעט וידויי. אני הסופרת החושפת בפני עיניכם המשתאות את מחול השדים, את השימוש במילים, היא מתוודה. גבולות הווידוי נבקעים והווידוי המדוד אשר השכיל להישמר מן הפאתוס הרגשני נשמע יותר כדרשה מיסיונרית החותרת לקירוב לבבות כן. לאינטימיות. היא שחושפת ללא הרף את ההתגוששות המתמדת בניסיון למצוא את המילה הראויה, בניסיון להבין את המילה הנאמרת ומעל לכל חושפת את הכישלון המוחץ ואת התסכול שכרוכים במאמץ הזה, מזמנת אותנו אל אותו מעמד בלתי נמנע, וכך אנו נדרשים לשהייה באתר המטלטל שהוא הוא השימוש במילים. (מרב מנוח)
"השימוש במילים". צילום: עטיפת הספר
סוזנה קלארק, "Jonathan Strange & Mr Norrell"
 מבין כוחות הבריאה שניתנו לאדם, כוחה של המילה הוא המשמעותי ביותר. לכן לא חדלה להפתיע אותי העובדה שספרים המציעים עולמות מקוריים ומרהיבים מופיעים לעיתים כה נדירות. כשכבר הדבר מתרחש, כשרואה אור ספר כזה, הגרון נשנק מהתרגשות, האצבעות מעקצצות מתשוקה לחוש את הדף, המחשבה כבר רוצה להימלט אל תוכו.
 
זה מה שקרה לי עם ספרה של סוזנה קלארק “Jonathan Strange & Mr. Norrell”. כבר הנוכחות הכבדה שלו, חזות ספר הכישוף שלו, הטילו עלי לחש. נלכדתי.

תחילת המאה התשע העשרה. אנגליה מצויה בעיצומו של קרב התשה כנגד צרפת המונהגת על ידי נפוליאון. הכישוף האנגלי הוא שמועה רחוקה. אלה המכנים את עצמם מכשפים הם לא יותר מהיסטוריונים של הכישוף. אז מופיע מר נורל, מכשף אמיתי הגורם לפסלים בקתדרלת יורק לדבר ואוסר על המכשפים ה"אקדמיים" לעסוק עוד בכישוף.
 
בלונדון הוא מצרף אליו את ג'ונתן סטריינג', מכשף צעיר ומוכשר. אולם סטריינג' נמשך יותר ויותר לאגדות העתיקות על אודות מכשף רב עוצמה המכונה "המלך העורב", ושיתוף הפעולה בין השניים הופך ליריבות מרה.

לאושרי הרב, קלארק מפליאה לברוא ברומן שלה שפה חדשה שאינה מהדהדת שום מסורת של ספרות הפנטסיה שקדמה לה. הספר כתוב בטון שקט, מרוחק, והוא גדוש הערות שוליים המבארות את ההיסטוריה של היקום שבראה, את האגדות שלו, את הנורמות החברתיות והתרבויות.
 
בכך, בדומה לטולקין או למרווין פיק, היא יוצרת מסורת משל עצמה, שלימים, כך אני מאמין, תבסס את מעמדו של "ג'ונתן סטריינג'" כנקודת מפנה של הז'אנר וכספר מופת. (שמעון אדף, עורך ספרות המקור בהוצאת כתר)
"Jonathan Strange & Mr Norrell". צילום: עטיפת הספר
טד קוזר, "תענוגות וצללים"
השאלה מהו ספר השנה נעשית קשה יותר ויותר ככל שגדלה כמות הספרים הרואים אור בתחום מסוים. בעולם כותב האנגלית רואים אור מדי שנה עשרות ספרי שירה משובחים. קשה להחליט על אחד ולפסול את רעיו. עם זאת, אין לי ספק כי מבחינתי הספר הוא "תענוגות וצללים" של המשורר טד קוזר, מי שמכהן בימים אלו בתפקיד שר השירה האמריקני (תואר ספרותי ולא פוליטי).
 
קוזר נולד באיווה ב-1939, עבד כמנהל חברת ביטוח, לימד ספרות במוסדות שונים, פרסם 10 קבצי שירה והוא מתגורר בחווה בנברסקה.

אותי שבה הספר המדהים הזה בשני שירים. "אבא" המתאר געגועים לאביו המת: "אני מתגעגע אליך בכל יום – להולם הלב/ מתחת לעניבתך". השני, "אמא", שיר מפעים על אהבת החיים: "לולא האופן שבו לימדת אותי להתבונן/ בעולם, לראות בכל את משחק החיים, הייתי נאלץ להיות בודד לנצח".

קוזר כותב בשפה פשוטה, דיבורית, על דברים קרובים ואינטימיים. שיריו קצרים והדוקים, מלאי אהבה לעולם, לבית ולטבע. מבטו מדויק, המשפט בוטח ושקט. הנימה החרישית, "פסיעה על אצבעות", כשם השיר הפותח, יוצרת בקורא תחושה של דיבור עם אדם קרוב ששמחותיו ומצוקותיו נלחשות בחום אנושי.
 
כמה פשוט ונפלא הוא השיר הקצרצר 'אור כוכבים': "כל הלילה, גשם רך זה מן העבר הרחוק./ אין זה מפתיע שלפעמים אני מתעורר כמו ילד". (רפי וייכרט, עורך ראשי ובעל הוצאת קשב לשירה)
"תענוגות וצללים". צילום: עטיפת הספר
פיליפ רות, "The Plot Against America"
פיליפ רות הוא בן 7. הוא ישן עם אחיו הגדול בחדר הילדים של משפחת רות בניו ג'רסי, בעוד הוריו מאזינים בשידור חי לדיווח הרדיופוני מוועידת המפלגה הרפובליקאית העתידה לבחור את המועמד שיתחרה בנישא הדמוקרטי פרנקלין רוזוולט. אנחנו בקיץ 1940, ובקרוב יהתל בנו פיליפ רות ויעביר אותנו במיומנות בין בדיון להיסטוריה.

הספר "הקשר נגד אמריקה" הוא קודם כל רומן פוליטי, אבל הוא לא היה זוכה לתהודה העולמית שהוא עורר בלי הווירטואוזיות הספרותית המדהימה של מחברו. השאלה המרחפת, "מה היה קורה לו נשיא ארה"ב היה כורת ברית עם היטלר", זוכה לתשובה מדוקדקת ומקפיאת דם באמצעות תיאור כל העובר על משפחת רות.
 
דמות המספר כבר איננה "אני" מוסווה בנוסח מרסל פרוסט או אלטר אגו של הסופר בנוסח ג'ון אפדייק (או נסיונות קודמים של רות עצמו); היא מובילה את הסיפור מנקודת מבט תיעודית מוחלטת, נשענת על אירועים היסטוריים "אמיתיים", אשר רק רגע מקרי – 3:18 בבוקר בליל הוועידה הרפובליקאית –  מעבירם לתחום הבדיון והספרות.

שאלת הגורל היהודי על-פי פיליפ רות לא זכה עד עתה בארץ לכבוד הספרותי שלו היא ראויה. אנחנו מעדיפים דיונים רחוקים ותלושים יותר, ברוח האסקפיזם הכללי בתרבות. אבל הפעם, "הקשר נגד אמריקה" לא יתן מנוח גם לקונה הספרים הישנוני ביותר. (דב אלפון, העורך הראשי בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר)
"The Plot Against America". צילום: עטיפת הספר
לין טראס, "Eats, Shoots and Leaves"
אז מה הסיפור? כתבה אותו גברת בשם  לין טראס, המו"ל, יהודי טוב, צעיר ומקסים בשם  אנדרו פרנקלין, התלהב מאוד מהספר והחליט, כמו שלפעמים אנחנו המו"לים מחליטים, שהוא יוציא אותו לאור למרות שאין לו שום סיכוי להימכר כי מי יקנה ספר על פיסוק! כן, פיסוק!! 
 
אני אלך לסוף ואז אספר על הספר - הוא  היה לרב-מכר ע-נק!! ונחזור להתחלה - מדובר בספר שהוא למעשה מניפסט היוצא כנגד זילות השפה הכתובה (האנגלית, כמובן).
 
בהקדמה לספר מגדירה המחברת את קהל הקוראים שהיא פונה אליו, אותם אלה הנתקפים ייאוש, שלא לומר קבס, בכל פעם שהם נתקלים בטעויות פיסוק הפושות, למצער, בכול. ואכן הסתבר שיש רבים כאלה, המונים ממש.
 
הספר היה לרב-מכר אדיר בבריטניה. כמובן שאי-אפשר לתרגם אותו לעברית כי עניינו הוא השפה האנגלית וכלליה. בארה"ב, שם הוא מצליח היום לא פחות, היתה לו התאקלמות קשה כי כללי הפיסוק הנהוגים שם שונים מעט מאלה שבבריטניה.
 
תארו לכם.. אבל - מי שירים את הכפפה בארץ ויכתוב ספר דומה שידון בתחלואיה של העברית בת-זמננו ... מי יודע? אולי ייצא נשכר. מי בא? (עליזה ציגלר, עורכת ראשית בהוצאת ידיעות אחרונות)
"Eats, Shoots and Leaves". צילום: עטיפת הספר
האנס יונס, "זיכרונות"
אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית מרתקת של האנס יונס (1903-1993), מחושבי ההוגים היהודים במאה ה-20. הספר ראה אור לרגל מאה שנים להולדת יונס.

מי שהתחיל את דרכו כחוקר גנוסיס חשוב בגרמניה, נאלץ לברוח ממנה עם עליית הנאצים, אך לא מצא את מקומו לצדו של גרשום שולם באוניברסיטה העברית. במקום זאת, עבר לארה"ב, שם פיתח את התיאולוגיה העדכנית שלו על חוסר-האונים של האלוהים לאחר אוושויץ.
 
במקום לשאול היכן היה אלוהים בשואה, שואל יונס מה טיבו של אלוהים שאִפשר את התרחשותה של שואה כזו? הצעתו התיאולוגית של יונס היא הרעיון של אל אשר למשך זמן מה – זמן הימשכותו הרצופה של התהליך הקוסמי – ויתר על כל כוח התערבות במהלך הפיזי של הדברים. אלוהים זה "לא נחלץ לעזרה לא מכיוון שלא רצה, אלא מכיוון שלא היה יכול".

מתוך הטענה התיאולוגית הפרובוקטיבית הזו, הציע יונס את ההכרה באחריותנו שלנו, כיצורים אנושיים, לעולם הזה, לכדור הארץ עם בני האדם, החיות, הצמחיה והסביבה שבו. עמדה אתית זו הפכה אותו ל"גורו" של תנועת הירוקים בגרמניה ובמקומות נוספים בעולם. (יצחק בנימיני ועידן צבעוני, עורכי ומנהלי הוצאת רסלינג)
"זיכרונות". צילום: עטיפת הספר
האנס יואכים שדליך, "Anders"
והספר המומלץ שלי לשנת 2004 הוא "Anders" ("אַחֶרֶת"), של הסופר הגרמני הידוע ועטור הפרסים, שמשום-מה עוד לא תורגם לעברית, האנס יואכים שדליך (Hans Joachim Schaedlich).
 
שני מטאורולוגים בפנסיה מספרים זה לזה סיפורים על אנשים "שונים", אם משום שהם מציגים את עצמם אחרת מכפי שהם, ואם משום שהשתנו באמת, או שהם פשוט שונים מהנורמה. ומאחר שבכל זאת מדובר בסופר גרמני, ההשתנות המדומה או האמיתית של גרמניה אחרי מלחמת העולם השניה תופסת בו מקום מרכזי.
 
ספר על זהות - מורכב, מתעתע ומרתק, לפעמים מצחיק מאוד ולפעמים קורע לב, כתוב בשפה פשוטה וישירה, ומצמרר ברלוונטיות הפוליטית שלו. (דן דאור, עורך ראשי בהוצאת חרגול)
"Anders". צילום: עטיפת הספר
לוסיה אצ'ווריה, "פלא מאוזן"
לוסיה אצ'ווריה, מחברת רב המכר "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות" פרסמה בשנת 2004 את ספרה הטוב ביותר עד כה, לדעתי, ושמו "פלא מאוזן".
 
גיבורת ה"פלא", אווה, היא צעירה שהתפרסמה בזכות ספר שכתבה על התמכרויות, ועתה מגיעה למסקנה שגם היא מכורה – לאלכוהול, ללחץ של חיי העיר, לדעתם של אחרים עליה.
 
כאשר נולדת בתה הראשונה, היא מתחילה לכתוב יומן-מכתב שממוען אל התינוקת, ובו היא מספרת לה על משפחתה, על הנדודים שעברה, ועל נשים – כמו בכל ספריה הפרובוקטיביים והמצחיקים של אצ'ווריה - שנמצאות בחיפוש מתמיד אחר מרחב רגשי מספק.
 
אצ'ווריה, כאם טרייה, נושאת את דגל האמהות ורואה בה בסיס לכתיבה ספרותית, ואומרת,"המוות תועד היטב בספרות, ואילו הלידה והאמהות, לעומת זאת, הוזנחו". (תרזה בירון-פדר, עורכת הספריה לעם בהוצאת עם עובד)
"פלא מאוזן"
מחמוד שקיר, "בת דודתי קונדוליסה"
"בת דודתי קונדוליסה " שנכתב על ידי מחמוד שקיר, עיתונאי וסופר פלסטיני ממזרח ירושלים, יצא השנה לאור בביירות והובא לחנות הספרים ביפו ממזרח ירושלים. על שער  הספר  ציורו של פיקאסו "ספרד". בספר סיפורים עם  שמות  כמו "הליכתה של נעמי קמפל"  "שפמו של מרדכי והחתולים של אישתו", "ארוחתו של רמספלד" ו"בת דודתי קונדוליסה". אמנם  הסיפורים  מתייחסים לדמויות המוכרות אבל כשמותיהם או תיאוריהם של אנשים רגילים.  
 
בחורה צעירה חוזרת לכפר מהאוניברסיטה אחרי שעברה חמישה מחסומים. היא  לבושה במכנסי  ג'ינס צמודים,  מדברת בטלפון נייד ושערה השחור והחלק מכסה את מצחה. עבריין הכפר שרואה אותה אומר לבחור שמאוהב בה: "הליכת נעמי קמפל". מתפתחת תגרה. אביה הסוחר העשיר יוצא לנקום בבני משפחתו של העבריין.  הוא יוצא למסע עם חרב, סוס אציל ושלש מאות מבני משפחתו (את המרצדס החדשה היה חבל לקחת).
 
כשהמלווים רואים את החיילים בג'יפ הצהלי, הם בורחים. הסוחר נפצע מהחרב אותה הסתיר מפני החיילים. רק בביתו, כשחובשים את פצעיו הוא מתפנה לשאול מי זאת נעמי קמפל. דוגמנית?! הליכתה (במובן צעידה, אבל גם אורח חיים) אינם  דרכי יושר! אבל אז מסתבר  שנעמי היא בתם של פועל  שחור מיפו ונעימה שהיגרו לאנגליה ... היא בכלל  מכאן. 
 
 על ה"כאן" הזה אפשר לקרוא בספר עם הרבה הומור, רגישות וביקורת שמתייחסת לעולם, לישראל ולחברה הפלסטינית. (מישל אלראהב ודינה לי, בעלי יאפא קפה - חנות ספרים בערבית ובעברית)
"בת דודתי קונדוליסה". צילום: עטיפת הספר
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
ל"איש משום מקום" חיכיתי בסבלנות רבה שלוש שנים. ועכשיו, כשהוא כאן, וזוכה להתייחסות מינורית, אני בסך הכול ממשיך לקיים את החלק שלי בדיל. לא רוצה שיחשוב שאי אפשר לסמוך על ישראלים (רואי וולמן על "איש משום מקום" של אלכסנדר המון)