 |
|
|
|
|
אני לא מפגר, אני "מיוחד" |
|
|
|
|
איך הפך "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" לתופעה המו"לית החשובה של 2004, ומה חושב על זה המחבר מארק האדון |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
רואי וולמן
30/12/2004 14:09
|
|
|
|
|
|
|
|
הנה פריט מידע שיענה על השאלה, מדוע "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" הוא ולא אחר זכאי לתואר הספר המתורגם של השנה בישראל: על פי הערכת הוצאת זמורה-ביתן-כנרת, בהתחשב ביחס שבין כמות ספרים נמכרת לגודל אוכלוסייה, ספרו של הבריטי מארק האדון הצליח בישראל יותר מבכל מדינה אחרת שאינה דוברת אנגלית. כלומר, מבחינה מדעית מותר בהחלט לדבר עליו במונחים של "תופעה". להישג הזה הגיע "המקרה המוזר" תוך שבעה חודשים, בעזרת רביצה של כ-30 שבועות רצופים בפסגת טבלאות רבי-המכר השונות. המספרים, כך על פי יודעי דבר, מספרים על יבול של כ-80 אלף עותקים.
הספר ראה אור לראשונה באנגליה, בכריכה קשה, במאי 2003 וחודשיים לאחר מכן בארה"ב. בינואר 2004 יצאה באנגליה המהדורה הרכה, וארבעה חודשים אחר-כך גם בארה"ב, פחות או יותר הזמן שהספר ראה אור בעברית. מאז ועד היום, ובמקביל לטבלאות בישראל, מופיע "המקרה המוזר" בקביעות ברשימות רבי-המכר של ה"גארדיאן", "ניו יורק טיימס" ו"פבלישרס וויקלי", מגזין תעשיית הספרים האמריקאית, כשבזו האחרונה הוא שומר על ממוצע של מקום שלישי. את כמות הספרים הכללית הנמכרת, כך ניתן רק לשער, יש לספור במיליונים.
"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מקוטלג בז'רגון המו"לי הבינלאומי כמוצר "קרוסאובר", כלומר ספר שפונה לקהל של קוראים מבוגרים וצעירים בה במידה. על רקע שגעת "הארי פוטר" העולמית, אי אפשר להתעלם מכך שבשנים האחרונות קטגוריה זו היא ענף הייצוא המוביל בספרות האנגלית, שלא לומר באנגליה. בבריטניה ראו אור שתי מהדורות מקבילות, למבוגרים ולנוער, הנבדלות זו מזו רק בעיצוב העטיפה. גם בישראל, לאחר שהלכה ונתבררה מידת ההצלחה, השכילו להשתמש בפטנט הנחמד.
בשל כל אלה, כמו גם בשל הרצון להתחקות אחר מקורותיה של אחת מהיצירות הספרותיות המיוחדות של העת הזו, נתבקש מר האדון להתפנות מכתיבת ספרו הבא, עליו הוא שוקד בימים אלה, ולענות על מספר תהיות, חלקן אפילו עקרוניות. הוא נענה. בינינו, לא היתה לו ברירה: בישראל, כאמור, הוא אימפריה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". צילום: עטיפת הספר | /images/archive/gallery/163/084.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
"בזמן הכתיבה חשבתי על 'גאווה ודעה קדומה'"
|
|
|
|
|
- על אילו ספרים גדלת? האם גם הם היו המנונים לדמויות אאוטסיידריות?
"בילדותי כמעט ולא קראתי פרוזה. להפך, קראתי ספרים על נסיעות בחלל, האדם הקדמון וחיים בקרקעית האוקיינוס. הספר האהוב עלי היה 'מקורותיו של היקום' של אלברט ה. הינקלביין, שאני עדיין מחזיק בו (ושבאופן מבדר הוא גם שוגה לגבי הרבה דברים).
"על כל פנים, אני זוכר בבהירות שקראתי את 'שר הטבעות' בגיל 12. אני גם זוכר שקראתי את 'הזר' של קאמי מיד אחר כך, מתוך אמונה שהגיע הזמן לעבור לספרי מבוגרים. לא הבנתי מילה".
- על אילו מודלים ספרותיים או ספרים אחרים נשענת בזמן כתיבת "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה"?
"מרבית האנשים מניחים שאלו בוודאי היו 'אל תיגע בזמיר' או 'התפסן בשדה השיפון'. למעשה, הרומן שלעיתים קרובות חשבתי עליו בזמן הכתיבה היה 'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן, שכתבה על אנשים שחייהם מוגבלים עד כדי נואשות. אנחנו שוכחים זאת בגלל שראינו יותר מדי מספריה על המסך. כל שאנחנו יכולים לחשוב עליו הם בתים בכפר והחזה של קולין פירת בחולצה רטובה (פירת שיחק במיני-סדרה שנעשתה על פי הרומן, ר.ו). אבל אם אוסטן חיתה היום, היא היתה כותבת על רואי-חשבון בפרברים אפרוריים.
"הגיבורות שלה היו מגודרות בחוקי ברזל לגבי מה שהן יכולות לעשות, לאן הן יכולות ללכת ומה הן יכולות לומר. העתיד שלהן נקבע על פי שאלה אחת - למי נישאו. האם זה יהיה הברון? או שאולי הן יתאהבו באיזה טיפוס קשוח במכנסיים אדומים צמודים וייזרקו בפונדק זול. ובכל זאת, אוסטן כותבת על החיים הדלים האלה בכזו אהדה, שהם נראים מרתקים. והדבר האמפתי הראשון שהיא עושה הוא לכתוב על הגיבורות שלה ספר שהן בעצמן ייקראו – הרומן הרומנטי.
"זה מה שניסיתי לעשות ב'מקרה המוזר', לקחת חיים שנראים מוגבלים באופן אכזרי, לכתוב עליהם ספר שהגיבור היה קורא בעצמו - תעלומת רצח – ולקוות שאוכל להראות, שאם מתבוננים בהם בעזרת מספיק דמיון, הם נראים אינסופיים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| מארק האדון | /images/archive/gallery/224/857.jpg |
|
|
|
|
|
|
"אני מופתע מגודל ההצלחה של הספר"
|
|
|
|
|
- מדוע להדפיס שתי מהדורות, אחת לנוער ואחת למבוגרים? האם הוא נכתב עבור שני הקהלים או שזה היה רעיון שיווקי מאוחר של המו"ל?
"המהדורות המקבילות נולדו כתוצאה מתאונה משמחת. מספר הוצאות רצו את הספר והציעו מגוון של חוזים מפתים. שתיים מהן, ביניהן אחת שמתמחה בספרות ילדים, היו שייכות לאותו מו"ל. זה איפשר להרכיב חוזה שעל פיו שתיהן קונות את כתב היד (אחרת הדבר לא היה מתאפשר).
הרבה אנשים היו סקפטים בתחילה, אבל התחבולה עבדה מצוין, בעיקר בזכות העובדה (לפחות בבריטניה) שהוצאות ילדים והוצאות מבוגרים הן עסקים נפרדים שאינם חופפים. כך שהמהדורות לא עמדו אחת בדרכה של השנייה."
- האם אתה יכול לפצח את אופן ההתקבלות המרשים של הספר ברחבי העולם?
"אני מופתע כמו כל אחד אחר מגודל ההצלחה של הספר, ובמקומות כל כך שונים. אני גם מוחמא מאוד. לכן, אני לא יכול לספק תובנה טובה יותר מכל אחד אחר. עם זאת, הניחוש שלי הוא שזה קשור לשלושה דברים: א. על פני השטח, לפחות, זה ספר פשוט מאוד. כל אחד יכול לקרוא אותו. ב. הספר אינו כרוך לא בשפה האנגלית ולא בתרבות האנגלית. כלומר, שלא כמו מרבית הרומנים, ההשפעה שלו אינה תלויה בבחירה מדויקת וארגון המילים. בקיצור, בקלות ניתן לתרגום אותו, במובן המילולי והמטאפורי. ג. למרות השונות שלו, סיפורו של כריסטופר די אוניברסלי. נוח לו עם תבניות וריטואלים, כמו לכולנו. הכאוס חודר והופך הכול, והוא נאלץ להשתמש במשאבים שעומדים לרשותו בשביל לשמר את הסדר. וזה דבר שקורה לכולנו בזמנים שונים בחיינו, כמישהו אהוב מת, כשנישואים מתפרקים, כשמאבדים עבודה".
- "הארי פוטר", "חומריו האפלים" והספר שלך - עושה רושם שספרי "קרוסאובר" מצליחים מאוד. האם להערכתך מדובר בטרנד, או שזה משקף תהליך עמוק יותר?
"ספרי 'קרוסאובר' קיימים כבר הרבה מאוד זמן. 'פאדי קלארק הא הא הא' היה להיט 'קרוסאובר' (ספרו של האירי רודי דויל, שזכה בפרס "הבוקר" בשנת 1993 – ר.ו). כך גם 'שר הטבעות'. וגם דיקנס, כמו סופרים ויקטוריאניים רבים נוספים, נקרא כסופר לכל המשפחה.
"מה שהשתנה מאז ההצלחה המדהימה של 'הארי פוטר', זה שהוצאות ספרים התעוררו וגילו את העובדה שנוצרה נישה שקודם לכן בכלל לא שווקה. לגבי הסופרים – אנחנו פשוט עושים את מה שעשינו כל הזמן."
- ושאלה פרובינציאלית מתחייבת לסיום: מה מידת ההיכרות שלך עם ספרות ישראלית?
"פרט לעמוס עוז (שאני מעריץ את עבודתו), הידע שלי לגבי סופרים ישראלים מצומצם באופן מביש. אני מתרחק מכתיבה בעברית (או כל שפה זרה אחרת) בשל קריאת תרגומים. כן, קראתי פלובר,דוסטוייבסקי וגינטר גראס וכו'. אבל אני אובססיבי לגבי סגנון. למרות מה שאמרתי בתשובה קודמת, מה שמרגש אותי עמוקות כשאני קורא ספרות טובה הם בחירה וארגון המילים. וזה בדיוק מה שמסיר תרגום. והתחושה מעצבנת כשאתה יודע שהמקור מבריק. זה כמו להביט בפיקאסו עם גרב על הראש. אז אני נוטה להימנע מזה".
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
