 |
/images/archive/gallery/110/531.jpg אחי רז
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
|
|
| אחי רז עם 10 תקליטי השנה שלו, לפי סדר חשיבותם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
1. פרנץ פרדיננד, "Franz Ferdinand"
|
|
|
 |
|
|
|
"פרנץ פרדיננד" הוא לא אלבום שנה קלאסי, במובן הזה שאינו פורץ דרך, מתווה מגמה או מנסח שפה מוזיקלית חדשה, כפי שהיה הכפול של אאוטקאסט, למשל, בשנה שעברה. למרות זאת, גם בחלוף דור לא תצטרך 2004 להתנצל על שתקליט הבכורה של הרביעייה הסקוטית הוא השגריר שלה אל הנצח.
פרנץ פרדיננד אמנם יצאו לדרך כעוד טיפ חם אחד מיני רבים שיורים לכיווננו מה-NME ללא הפסקה, אבל מהרגע הראשון אפשר היה לשמוע שלא מדובר בסתם עוד חבורה של אנשים שאוהבים את הקלאש. השירים שלהם מבריקים בחסכנותם, מלוטשים עד העצם כך שיעבירו כמה שיותר במינימום של זמן וחלל. את הסינגלים שלהם שירתו הקליפים הכי יפים שנראו מזה זמן, ואם לא די בכך, היה להם שם גם את "Matinee", ככל הנראה שיר השנה. אגב, קשה להשתחרר מהתחושה שאת כל זה הם עשו עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פרנץ פרדיננד
|
|
|
|
|
|
|
2. דבנדרה בנהארט, "Rejoicing In The Hands"
|
|
|
|
|
|
|
אל האלבום השני של דבנדרה בנהארט – נווד שנולד בטקסס, גדל בוונצואלה, עבר בסן-פרנסיסקו ופועל כרגע בניו יורק – יש לגשת כמו שבאים אל קודש הקודשים. המהדרין טובלים במקווה, אבל אפשר להסתפק גם במקלחת חמה. בעולם אחר, טוב יותר, חלק גדול בהרבה מהיבול המוזיקלי היה נשמע כמוהו: מרגש עד קרקעית הבטן ובה בעת מרומם רוח, קושר ברית נצח מיידית בין המאזין ליוצר.
למרות שלכאורה אין הרבה חידושים בפולק העדין והרוחני של בנהארט, צלילה אל תוך היצירה שלו היא בבחינת גילוי קוסמוס שלם, שנשען על כתפי ענקים כדי לברוא דבר שהוא לגמרי ייחודי. זהו העולם של דבנדרה בנהארט, ורק שלו, וזה המקום הכי מדהים להיות בו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דבנדרה בנהארט
|
|
|
|
|
|
|
3. דה סטריטס, "A Grand Don't Come For Free"
|
|
|
|
|
|
|
"Original Pirate Material" היה הדבר הכי מקורי ומרענן ב-2002, לא מוגזם לטעון שגם הטוב ביותר בה. העובדה ששנתיים מאוחר יותר מגיע האלבום השני של הסטריטס מרחק נגיעה מהפיסגה, הופכת באופן הכי רשמי שאפשר את מייק סקינר לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על התרבות הפופולרית של תחילת מילניום ב'.
בבריטניה ניתב אותו "A Grand Don't Come For Free" היישר אל המזמוז הנעים של הזרם המרכזי. ה"סאן" הפך את סקינר לגיבור לאומי, שלא לומר לאומני, ויש גם רינגטונים, שומרי מסך, תוכניות אירוח, מה שלא תרצו. אבל גם אחרי שעזב את חדר השינה הכי מפורסם בבירמינגהאם ועקר לבירה, נותר המשורר האורבני המעולה הזה נאמן לתפקידו כדובר הרגיש והחד ביותר של דור טיפה מסכן, שאיכשהו נפל בין הכיסאות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מייק סקינר
|
|
|
|
|
|
|
4. אינטרפול, "Antics"
|
|
|
|
|
|
|
לא מסובך מדי ללעוג לאינטרפול על האטיטיוד, על הלוק, על האנכרוניזם הכללי שעשוי להיתפס כמגוחך. אבל בדיוק בגלל זה קוראים לזה קלאסיקה. מפני שזה על-זמני, נכון לתמיד ולא מאבד אף פעם ממשקלו הסגולי. כזה הוא "Antics", שסוחב איתו את כל כובד הראש והדיכי הקיומי שזורמים תדיר מאינטרפול, להבדיל מהחיוך הקטן והמרושע של פרנץ פרדיננד, היישר אל תוך הנצח.
לכן לא מפתיע שבניגוד ל"פרנץ פרדיננד", השני של איטרפול הוא לא אלבום של שירים. אלה מהווים רק חוליות שמרכיבות את המכלול העולה במובהק על סך חלקיו, ומציג להקה מגובשת ומבריקה, שנמצאת בשיא אונה האמנותי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אינטרפול
|
|
|
|
|
|
|
5. בטא באנד, "Heroes to Zeroes"
|
|
|
|
|
|
|
הבטא בנד היו מאז ומתמיד יותר מדי טובים בשבילנו. הם אחת הלהקות האחרונות שהצליחו ליצור לעצמם צליל ייחודי, שהוא לגמרי שלהם ושבלתי אפשרי לטעות בו. האירוניה היא שזה בדיוק מה שגזר את דינם להיעלם מהעולם. אבל הבטא בנד לא הלכו בלי להשאיר אחריהם אנדרטה מלכותית, תזכורת חיה עבורנו ועבור הדורות הבאים לכך שפעם היתה פה להקת פופ מוזרה וגאונית שכמעט כולם העריכו, אבל מעטים הבינו.
בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף, כך אומרים, אבל שיהיה ברור – עולם שבו אנחנו קוברים להקה כמו הבטא בנד ולא להיפך, לא יכול להיות מקום תקין.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בטא באנד
|
|
|
|
|
|
|
6. קינגס אוף ליאון, "Aha Shake Heartbreak"
|
|
|
|
|
|
|
הראשון של הרביעייה המשפחתית מדרום ארה"ב, שמכר בשנה שעברה בטירוף דווקא בבריטניה, התברר כלא יותר מחימום לקראת הדבר האמיתי. לשמחת כולם, קינגס אוף לאון לא מנסים באלבום השני לעשות דברים שהם לא יודעים, ומנגד, משכללים בצורה ניכרת את הדברים שהם כן יודעים לעשות.
התוצאה הישירה היא אינסטנט קלאסיקה. אלבום גבה גלי לכל אורכו, שירים להביור, ולהקה מעולה עם סולן מפואר שלא נחה לרגע.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קינגס אוף ליאון
|
|
|
|
|
|
|
7. דיזי ראסקל, "Showtime"
|
|
|
|
|
|
|
חייבים לאהוב את הממזר הקטן בעל הלשון הזריזה מלונדון, שחזר עם אלבום שופע קוליות, תזזיתי ומגובש אפילו יותר מ-"Boy In Da Corner", הבכורה השערורייתית שלו מהשנה שעברה. אחרי שהיה למוזיקאי הצעיר ביותר שזוכה במרקורי, הערכאה הגבוהה ביותר בסולם פרסי המוזיקה בבריטניה, היה איזה פחד שהילד עלול לתפוס תחת ולהסתאב.
אבל אז הגיע "Showtime", והוכיח שדאגות לחוד ודיזי לחוד. ההפקה השתכללה, הרעיונות המוזיקליים הפכו מעניינים יותר, הטקסטים נותרו פלפל בן פלפל, ו-"Dream", קברט של המאה ה-21' שמצטט קטע ישן של קפטן סנסיבל, נהיה לבן זונה של להיט. מה עוד אפשר לבקש מהילד?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דיזי ראסקל
|
|
|
|
|
|
|
8. אייר, "Talkie Walkie"
|
|
|
|
|
|
|
טוב, כנראה שאין אפשרות אחרת. בזמן אמת, אני זוכר, היו לי כמה הסתייגויות מ-"Talkie Walkie", הראשונה שבהן היא שאין מצב שכל היופי המגונדר הזה מגיע מהלבבות הקרים של אנשי אייר. וכשזה לא בא מהלב, זה גם לא נגמר בלב. כמעט שנה עברה, ואני נוטה לשנות במעט את דעתי. כלומר, עדיין לא ברור מאיפה באמת זה יוצא להם, אבל באמת שכבר הרבה פחות איכפת לי. מהלב, מהראש, מהקורקבן – אם זאת התוצאה, אני איתם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אייר
|
|
|
|
|
|
|
9. קוקורוזי, "La Maison De Mon Reve"
|
|
|
|
|
|
|
שום מגה ריליס, גם לא משהו שאמור להמשיך מכאן היישר אל הנצח, אבל פייבוריט אישי גדול. קוקורוזי (Cocorosie), האחיות האמריקאיות סיירה וביאנקה קסדי, הקליטו בדירה הפריזאית שלהן אלבום קומפקטי ויפהפה, שילוב של אאוטסיידר מיוזיק, לו-פיי, פולק, גוספל ועוד כל מיני דברים טובים. את הרוב הן עשו בעצמן.
גיטרה, חליל, כלי הקשה מאולתרים, צפצופים וחריקות, קולות נשיים דקים ושבירים מרכיבים 12 קטעים מינימליסטיים נטולי נפילות, שנשענים על מנעד רחב של השפעות, אבל נשמעים הכי טריים שאפשר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קוקורוזי
|
|
|
|
|
|
|
10. ג'ייסון מולינה, "Pyramid Electric Co"
|
|
|
|
|
|
|
מה המצב עם מיוסרי, אתם שואלים. ובכן, עסקים כרגיל. מיוסרים. ג'ייסון מולינה, האדם הנדיר שמאחורי פרוייקט סונגס: אוהיה, אזר השנה אומץ, ויצא עם אלבום ראשון שהוא חתום עליו בשמו. "Pyramid Electric Co" הוא תקליט מעיק, כבד וטורדני, שיושב על הנשמה כמו יציקה מאסיבית של דייסת קוואקר.
אלה לא בדיוק החומרים שמהם מורכבים בדרך כלל אלבומי טופ 10 של השנה, אבל אין ברירה אלא לרדת קצת לשוליים בשביל מולינה. כי חוץ מכל הכובד המועך הזה, יש פה גם יופי יוצא מן הכלל ועדינות שלא נגמרת. מאלה, אם תרצו, תבוא לבסוף גם הגאולה.
|
|
|
|
|
|
|  | | ג'ייסון מולינה | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סטייליסט, כותב על מוזיקה ושטויות אחרות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
