ראשי > תרבות > סוף שנה > כתבה





כבר עדיף דיק צ'ייני
זאת היתה השנה שבה סרטים תיעודיים הביאו את האג'נדה השמאלנית אל המיינסטרים, אבל עשו את זה עם הרבה דמגוגיה ובלי הרבה תוכן
  פיל וגליה קולקטיב
30/12/2004  14:19
בפעם הראשונה מזה זמן רב, נראה שתעשיית הקולנוע הגיחה מהחור השחור של הרלטיביזם – שאיים למוטט את ההבחנה בין בלוקבסטרים וסרטי אינדי – והצליחה ליצר שני מחנות ברורים וקוטביים. אל מול המרכז ההוליוודי שהמשיך השנה לייצר אפוסים מלחמתיים, פנטזיות פטריוטיות נקיות ואינפנטיליות (או בגרסת הסאדיזם האוונגליסטי הקיצוני של מל גיבסון), הולך ומתגבש לו מחנה של במאים תיעודיים עצמאיים.
 
רשימת הסרטים התיעודיים העצמאיים שהשאירו השנה את חותמם היא ארוכה למדי: "Ourfoxed" שביקר חריפות את ערוץ החדשות הימני של רופרט מרדוק, פוקס-ניוז; "Orwell Rolls in his Grave" שחקר גם הוא את התקשורת האמריקאית; "Control Room" שהשווה אותה לאל ג'זירה; The" Corporation" שניסה לחקור את ההיסטוריה וההשפעה הפוליטית, הכלכלית והחברתית של תרבות הקואופרטיבים ושני להיטי הקרוסאובר הגדולים של השנה: "Super Size Me" ("לאכול בגדול") של מורגן ספרלוק וכמובן "פרנהייט 11.9" של מייקל מור.
 
העוצמה של התנועה החדשה הורגשה השנה בפער העמוק שבין תמיכה ממסדית ודעה ציבורית: מייקל מור נאבק קשות, כזכור, לממן את הסרט שלו ולמצוא לו מפיץ רשמי בקולנועים בארצות הברית ובכל זאת הוא הפך ללהיט קאלט מסחרי; "Outfoxed"  אפילו לא הצליח למצוא מפיץ ובאמצעות טקטיקת שיווק חתרנית של בלוגים, שמועות ואלפי מסיבות הקרנה בבתים פרטיים, הוא הצליח ליצר ביקוש מרשים לדי.וי.די של הסרט שיצא בחודש שעבר וטיפס בשלב מסוים לראש רבי המכר של אמאזון, כשהוא מקדים את הדי.וי.די של טרילוגיית "שר הטבעות". גם שאר הסרטים שלעיל הופקו בתקציב מינימלי, לעיתים במימון עצמי או בכסף שגויס על ידי קבוצות קטנות של אקטיביסטים פוליטיים, צולמו במצלמות וידאו ביתיות ונערכו בתנאים כמעט "חובבניים".
 
הקשרים הברורים בין הסרטים האלה הפכו אותם לתנועה של ממש: דמויות מסוימות, בעיקר מייקל מור עצמו אבל גם נעמי קליין ונועם חומסקי, מתארחים בכמה מהם כפרשנים; הקריינים המפוטרים מפוקס-ניוז זוכים למקום של כבוד גם ב-"The Corporation"; ותמונות מסוימות מהקדנציה של בוש, כמו נאום ה"ניצחון בעיראק" שלו על גרם המדרגות של המטוס הנשיאותי, חוזרות שוב ושוב. הדימיון הסגנוני בין מור וספרלוק ברור מאליו: במאי "Super Size Me" שאל ממור את גישת הגרילה של "בואו נלך לחנות בעצמנו ונבדוק", את חוסר הנוחות שהוא שם בו את המרואיינים שלו ואת הפרשנות המשועשעת שלו עצמו. היה מי שהגדיר את הסגנון התיעודי האמריקאי החדש כשילוב בין קומדיה שחורה, דיווח חדשות ותוכניות ריאליטי טלוויזיוניות.
 
עד כאן כל מי שמבקש לראות אלטרנטיבה משפיעה לדלות הרעיונית של הוליווד – העלילות שנמתחות בקושי בין פיצוצים ממוקדים של אפקטים מיוחדים (למעט אולי "ספיידרמן 2" שהצליח לשמחתנו לענות על השאלה מה יקרה אם תיתן לבחור שביים את "Evil Dead" חצי מיליארד דולר?) – יהנהן בשמחה. אבל האזנה דרוכה לשיחות הפאבים הרבות בנושא מייקל מור, חשפה את הבעייתיות של הז'אנר: זה סרט חשוב, הסכימו כולם, הוא חושף לציבור הרחב עובדות ורעיונות שלא היו זוכים לתהודה בכלל, הוא מהווה משקל נגד לתקשורת המטעה. אבל, הם המשיכו בהיסוס, לא ממש למדנו שום דבר חדש, ומי שקורא עיתונים, נגיד, אחת לשבועיים, אפילו ישתעמם בחלק מהסרט. ואולי גם קשה לעקוב אחר הטיעון של מייקל מור מההתחלה ועד הסוף, כמו מאמר כתוב ברישול, וחלק מהגימיקים שלו נראים פשוט כמו עצלנות מחשבתית. אבל מה זה חשוב, העיקר שמכרנו ל"המונים" חדשות בצורת בידור, כמו גלולה מרה בציפוי שוקולד.
"Super Size Me"
עם חברים כאלה – מי צריך את בוש
הצרה עם צורת המחשבה הזאת היא שאחרי שמוצצים את כל השוקולד התפל הזה (שוקולד אמריקאי של חברת הרשי, לבטח) לא נשאר הרבה מתחת לציפוי. על ידי אימוץ טקטיקות הפרופגנדה של הימין, הסרטים האלה הצליחו אולי להביא את האג'נדה השמאלנית לתשומת ליבו של הציבור הרחב, אבל בדרך היא עברה כזה תהליך של דילול והשטחה, עד שלא נותר בה בעצם תוכן. החיתוך המהיר, הגרפיקה הנוצצת, המחוות הסנטימנטליות והגיבוב של נושאים לא קשורים לכדי סדרה של פרקים נרטיביים אולי הצליחו להפוך את חדשות היום לסרטים ראויים לפופקורן, אבל רק במחיר כבד, ואפילו הזדהות התחלתית עם המגמה הפוליטית לא גוברת על ההרגשה שעם חברים כאלה – מי צריך את בוש.
 
הגל החדש של הסרטים התיעודיים לא מתכתב עם העבר של הקולנוע אלא עם תוכניות טלוויזיה עכשוויות, עם האופן שבו טלוויזיה מצליחה כיום ליצור התרחשות בלי לעמעם את תחושת האמיתיות של הצופה או לארגן את החומרים שמהם עשוי היום יום בתור בידור המוני. זוהי פוליטיקה בתור פעלולי Jackass, ביקורת רלוונטית שמציגה את עצמה כמו פעולת גרילה של תיכוניסטים. הקולנוע, בעיקר הקולנוע הצרפתי, כבר ידע בעבר ליצור סרטים תיעודיים כמו "הצער והחמלה" של מקס אופולס מ-'69' על משטר וישי ו"הקרב על אלג'יר" שהצליחו לפתוח דיאלוג פוליטי שהיה חסר בנוף התרבותי שבו הם נוצרו. אבל הם עשו את זה בסבלנות, בעדינות יחסית והעמקה – הם נתנו לתמונות ולראשים המדברים על המרקע לדבר בעד עצמם.
 
לעומת אופולס, מור, ספרלוק וחבריהם מעדיפים ג'סטות מלודרמטיות וריקות, כמו הניסיון של מור להחזיר את כדורי הרובה שפגעו בתלמידי קולומביין לסניף של וול-מרט או זה של ספרלוק לקבל מידע תזונתי בסניף של מקדונלדס. הם קופצים בקצב תזזיתי בין נקודות לא ממש קשורות ולא נותנים לאף אחד מהמרואיינים שלהם לפתח רעיון מורכב, וכך נוצרים קשרים רופפים בין ניצול עובדים בעולם השלישי, השמנה כסוג של התמכרות, המניפולציות של התקשורת, איכות הסביבה ושחיתות בממשל.
 
התוצאה היא מרדף בלתי ממוקד אחרי איזו אמת נסתרת שאף פעם אי אפשר ממש להגיע אליה. כמו גרסאות קומיקס של ניק ברומפילד, הבמאים רודפים לשווא אחרי סנאטורים ובעלי תאגידים בתקווה שיפלטו משהו מביך, במקום לתת לתמונת נגד קונסטרוקטיבית יותר את זמן המסך שמגיע לה. ברומפילד משתמש בכלים דומים מאד, כמו הפקה זולה, מצלמה מוחזקת ביד, ראיונות מאולתרים במקום, אבל ההתמקדות שלו במושא אחד – תאצ'ר, הרוצחת הסידרתית איילין וורנוס והמנהיג האפריקנרי הגזעני טרי בלאנש – מאפשרת לו לבנות דיוקנאות מורכבים של טוב ורע, אשמה והדחקה, ולא רק לירות סדרה של שורות מחץ על היריבים שלו.
"Outfoxed"
העדרה של אופוזיציה חילונית חזקה
התמונה של קנוניה רחבה נגד הציבור האמריקאי נובעת לא רק מהייצוג של מחנה האויב, אלא גם של הציבור הזה עצמו, שהדיוקן שלו בסרטים האלה שואב מהרומנטיקה של ברוס ספרינגסטין: צווארון כחול, עצמאי, תמים וכועס, מולך שולל על ידי "ציר רשע" של תאגידים אלמותיים, ממשל מושחת ותקשורת מגויסת. הרבה מההנחות האלה קיבלו מכה מוחצת בבחירות האחרונות לנשיאות, ושירתו לרעה את המחנה של ג'ון קרי, שהמשיך לגרוס שאחוזי הצבעה גבוהים ומוביליזציה של חלקים גדולים במיוחד של הציבור הכועס והתמים הזה יבטיחו ניצחון למועמד הדמוקרטי.
 
התוצאה – הנשיא בוש זכה הפעם גם ברוב פופולרי (ולא רק יחסי על פי שיטת הבחירות האמריקאית) גדול במיוחד, הרוב המוחץ ביותר מאז שהנשיא רייגן נבחר לכהונה שנייה בבית הלבן. המשוואה הנוחה הזאת היא הבסיס הרעוע עליו נשען השיח של גל הסרטים התיעודיים וההנחה שעל מנת לנטרל שטיפת מוח עויינת הם צריכים לחקות מנגנונים דומים של עריכה קליפית, אמירות ציניות בקריצה, פיסות מידע קטנות ונוחות לעיכול, היא בעוכריהם. בסופו של דבר, הציבור האמריקאי בחר בבוש, בתקשורת הימנית ובמלחמה בעיראק בעיניים פקוחות, לא בגלל הבורות שלו, אלא בגלל מה שכל הסקרים הסטטיסטיים היבשים מראים גם בלי החוכמולוגיה של מור: שהאנשים שתמכו בבוש הם בעלי הכנסה גבוהה יותר ושמה שמעסיק אותם מעל לכל זה דת וחרדות מפני טרור. העניים שנדפקים מהמערכת, היהודים, השחורים ותושבי הערים תמכו ברובם בקרי, אבל לא הם אלה שמכתיבים את השלטון.
 
אחרי האחד עשר בספטמבר יש מספיק אנשים בעלי הכנסה בינונית ומעלה שמוסר פונדמנטליסטי מכתיב את התמיכה שלהם בנשיא שחולק את הערכים האלה (סקר מקיף בנושא מופיע, למשל, כאן). אלה הם הצופים העיקריים של פוקס, ואין להם שום אשליות לגבי התכנים שהערוץ מייצג – ובניגוד למה שעולה מ-"Outfoxed" – לא טורח להסתיר.
 
בהעדר אופוזיציה חילונית חזקה, כל הסרטים התיעודיים שבעולם לא יועילו. ההתעלמות הגורפת שלהם מהמרכזיות של נושא הדת מראה שהוא עדיין רגיש מדי, כנראה, בשביל לקבל טיפול הולם, גם בקרב השמאל. בסופו של דבר, עם כל ההשפעה של "פרנהייט 11.9" וההצלחה המסחרית המרשימה שלו, פי שלושה יותר צופים בארצות הברית ראו את הבשורה על פי ישו, כלומר יותר צופים העדיפו לראות סרט דובר בבלית עתיקה שבו הגיבור מבלה את רב זמן המסך שלו בלי עור, כמו הגיבור של סרט האימה "Hellraiser", מאשר לצפות בכל שאר הסרטים שיצאו בשנה החולפת, למעט "שרק 2".  
 
אולי בגלל זה הסרט התיעודי שהצליח להגיד הכי הרבה על האקלים הפוליטי הנוכחי באמריקה הוא דווקא "לתפוס את הפרידמנים" שדווקא יצא בשנה שעברה וטיפל בנושאים שעמדו באמת בלב הקמפיין לנשיאות – פאניקה מוסרית שמתפשטת בפרוורים האמידים, הלבנים, כמו אש בשדה קוצים. ובסופו של הסרט, בניגוד גמור לשאר הסרטים הפוליטיים, הצופה נשאר בעיקר עם תחושה עמומה של בלבול וחוסר אחיזה במציאות, בלי גיבורים ובלי רשעים, בלי זעם מוסרי עיוור שמכוון את היצירה הקולנועית למסקנות ברורות מראש. בהיעדר תהליך של גילוי שסופו לא ידוע הן לצופה והן לבמאי, קולנוע תיעודי הוא רק דמגוגיה ריקה, ודמגוגיה, גם כשהיא משרתת מטרות פוליטיות חיוביות, היא בסופו של דבר מכשול לאמת ולצדק.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
הצרה עם צורת המחשבה הזאת היא שאחרי שמוצצים את כל השוקולד התפל הזה, לא נשאר הרבה מתחת לציפוי. על ידי אימוץ טקטיקות הפרופגנדה של הימין, הסרטים האלה הצליחו אולי להביא את האג'נדה השמאלנית לתשומת ליבו של הציבור הרחב, אבל בדרך היא עברה כזה תהליך של דילול והשטחה, עד שלא נותר בה בעצם תוכן