 |
|
|
|
|
אתה מפוטר, טמבל |
|
|
|
|
זאת היתה השנה שבה הטלוויזיה האמריקאית החליטה להתנקם בתוכניות הריאליטי - והתחילה לצחוק עליהן |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
מיטל גלם-וולק
30/12/2004 21:28
|
|
|
|
|
|
|
|
אם צריך לסכם את השנה הטלוויזיונית מעבר לים, הרי שגם זו היתה השנה של הריאליטי. כן, כמו הקודמת וכמו ההיא לפניה. אבל בניגוד לשנים קודמות, הפעם היתה זו השנה בה סגרו בכירי הטלוויזיה את פיהם המנותח שנפתח מתדהמה שלוש שנים קודם לכן, כשהיה ברור שאנחנו חוזים בתחילתו של עולם חדש, והתחילו לעבוד עם המערכת, ולא נגדה.
אבל לפני הכל, קצת רקע. הריאליטי אמנם טוב לבכירי הטלוויזיה, קרי המנהלים המחליטים, אבל גם עובד נגדם. למה טוב? כי בעלויות נמוכות יחסית אפשר להפיק להיטים ששווים את אורכם בקוקאין (או זהב, לא יודעת מה יחידת המידה האהובה עליכם בימים אלו) ולמה רע? כי הריאליטי עובד נגד כל מה שבכירי התעשייה מאמינים בו: סינוור עיני הצופים הבורים באבק כוכבים. השיטה התהפכה, הכוכבים הוותיקים חוששים למעמדם ובצדק, וכל עונה מצטרפים עוד עשרות כוכבי אינסטנט לקלחת הצפופה. לא אידיאלי, תסכימו.
הריאליטי כל כך השתלט על התעשייה האמריקאית שכל מה שלא מצולם במצלמה רועדת עם סאונד בעייתי לפרקים נכנס לפתע לקטגוריה אחת: טלוויזיה מתוסרטת. עשרות שנים של ניסיון טלוויזיוני ויקום שלם של תוכניות נכנס פתאום להגדרה שלפני כמה שנים אף אחד לא היה מעלה בדעתו שיש בה צורך בכלל. עכשיו אתם מתחילים להבין את הפאניקה?
את הפחד אפשר היה ממש להריח בטקס פרסי האמי האחרון בו התבדח המנחה גרי שנדלינג על תופעת הריאליטי ואפילו העלה שני אזרחים (!) אנונימיים (!!) ומופתעים (!!!) לחלק פרס לתוכנית המציאות המצטיינת. תראו מה זה, אמר בלא מעט מרירות מי שחרש את במות הסטנד-אפ שנים רבות לפני שהתפרסם, “קודם אף אחד לא ידע מי אתם, מחר אתם כבר מתארחים בתוכנית הבוקר".
עוד לפני שזכה לשם הסקסי ריאליטי פעל הז'אנר תחת הכותרת המיושנת יותר, “דוקומנטרי". רק שתדעו, כבר בשנות ה-70' שודרה בטלוויזיה האמריקאית סדרה שעקבה אחרי קורותיה של משפחה אחת שחייה, כמובן, השתנו מאז לעד. אבל הגל דעך וגם הניסיון של אם.טי.וי עם "העולם האמיתי", באמצע שנות ה-90', לא הצליח להחזיר אותו ממש למרכז הבמה. עד לפני כארבע שנים. את תחילת הגל סימנה ההצלחה הענקית של "הישרדות", כשבמקביל באירופה פותחו התוכניות סטייל "האח הגדול". עד מהרה השתלט הריאליטי על כל חלקה טובה ובשנה שעברה הגיע לסוג של שיא שהחזיר את דונלד טראמפ למרכז העניינים עם "המתמחה". השנה כבר קמו לו כמה מתחרים שלא ממש הצליחו במשימה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| דונלד טראמפ. צילום: אי-פי | /images/archive/gallery/151/032.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
האנימציה המציאותית הראשונה
|
|
|
|
|
אבל השנה זו גם השנה שבה החליטו האנשים הקובעים לעשות משהו בנידון. מהפכה מבפנים, אם תרצו. הם החליטו להראות לעולם עד כמה מגיפת הריאליטי הזו מגוחכת בעיניהם על ידי שימוש בכלי היחידי שעומד לרשותם: הטלוויזיה. וככה באו לאוויר העולם כמה יצירות משעשעות שאם מסתכלים עליהן מהזווית הנכונה, עם האור המתאים ומנת המשכל המדויקת, נראה שהן די עושות צחוק ממגיפה המציאות הכה מציאותית הזו.
כדוגמאות אביא שתי סדרות שאני, באופן אישי, מאוד אוהבת. הראשונה מגיעה, באופן לא מפליא, מערוץ כבלים קטן יחסית, קומדי סנטרל. "Drawn Together" מוגדרת כסדרת האנימציה המציאותית הראשונה וזה בדיוק מה שהיא. שמונת גיבורי האנימציה הגדולים ביותר (בתרבות האמריקאית, חלק מהם לא יגידו לכם כלום) נסגרים בבית אחד, מוקפים במצלמות. הבית, כמובן, מאובזר בכל מיני דברים שפשוט אי אפשר בלעדיהם כמו בריכה וג'קוזי וגם חדר ווידויים בו שופכים המשתתפים את לבם מול הצופים הסקרנים.
מטעמי זכויות יוצרים, אפילו שהדמויות המתחרות הן וריאציה על דמויות מוכרות מאוד, הן עדיין לא מוזכרות בשמן המקורי. וכך, במקום בטי בופ תקבלו את טוט ברונסטין שנראית בדיוק כמוה ואפילו מצוירת בשחור לבן, כדי להזכיר שמדובר בדמות ישנה ממש. מכיוון שטוט נוצרה בזמנים בהם הסטנדרטים הנשיים היו מעט יותר אפשריים, טוט מוצגת כדעבה של הבית שאוכלת מכל הבא ליד, כולל מבחר רהיטים ודמויות אחרות מדי פעם. יחד איתה יש בבית תואם פיקצ'ו, תואמת שלגיה (שמתכסחת מיד בהתחלה עם פוקסי, הגיבורה השחורה, בגלל התבטאויות גזעניות, מה שמביא כמובן לרומן סוער בין השתיים), תואם סופרמן ועוד ועוד.
השמונה מתמודדים עם משימות שהמפיקים מטילים עליהם. סתם שתיכנסו לפרופורציה, בפרק הרביעי זוכה קבוצה אחת באוכל בעוד השנייה נאלצת לרעוב. הפתרון: הם גורמים לשלגיה להתחיל לשיר וצדים את החיות הקטנות שמגיעות לשיר איתה. כן, ניחשתם, אין פה שמץ של פוליטיקלי קורקט. וכך, בתוך חוקי הז'אנר המאוד קפדנים, צומחת סדרה מאוד שנונה וקוצנית שלא מפסיקה לצחוק על המקור ממנה הגיעה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| "Drawn Together" | /images/archive/gallery/224/428.jpg |
|
|
|
|
|
|
קונאן מסתלבט
|
|
|
|
|
עוד סדרה שלקחה את הריאליטי לכיוון אחר לגמרי היא "משפחה בהפרעה" ("Arrested Development") שהתחילה את העונה השנייה שלה ממש עכשיו בארצות הברית. העונה הראשונה שודרה (ומשודרת) אצלנו ב"יס פלוס", מעוז הטלוויזיה האיכותית, כך שבהחלט יכול להיות שיצא לכם לצפות בעלילות משפחת בלות' המתפרקת. זו דוגמה קלאסית לסדרה שהיתה יכולה לחיות, ואולי גם להיות קלה יותר לעיכול, בלי האריזה הכאילו דוקומנטרית. רק שפה טמון כל הייחוד שלה.
“משפחה בהפרעה" הוא סיפורה של משפחה עשירה שאיבדה את הכסף שלה כשאב המשפחה נעצר בעוון עבירות צוואר לבן רבות מספור. בנו, מייקל מנסה להיכנס לנעליו, אבל את עיקר יומו הוא משחית דווקא על התמודדות עם שאר בני המשפחה שכל אחד מהם יכול לאכלס צוות פסיכיאטרי מלא באופן עצמאי.
הסדרה ארוזה כיצירת ריאליטי לכל דבר, הצילום רועד ולא חלק, מהיר מדי לעיתים, נתקע לפעמים דווקא בחלק הלא נכון, הדיאלוגים לא מצוחצחים מדי במכוון ושאר הסממנים שהייתם מצפים להם. בנוסף, ישנו גם קריין יודע כל (הבמאי רון הווארד) שמלווה כל פרק ברקע המתאים ומספר איך מסתיימים קווי עלילה בעתיד, לכאורה. כל הקונספט, אגב, הוא קצת יותר מדי בשביל הקהל האמריקאי הממוצע שקצת מתקשה להתמודד עם הסדרה. אחוזי הצפייה לא ממש מרקיעים שחקים. גם הסדרות הוותיקות יותר מנסות לעלות על הגל על ידי פרודיות קטנות וגדולות ויש גם מי שעשה פרק שלם שמחקה את סגנון הריאליטי, הכל כדי להיראות מגניב.
אבל מי שמטפל בנושא בצורה הכי מוצלחת הוא כרגיל קונאן אובריאן שמדי שבוע מנהל דיאלוג עם מקס, המתופף שלו, על ההתפתחויות השבועיות בסצינת הריאליטי. השניים סוקרים את המתרחש במשפטים ארוכים ובפנים אדישות וחותמים ב"זה כל כך מעניין", שאפילו אחרון הרדנקס מבין שהוא אירוני. מבין, ומעביר שוב ל"המתמחה". אחרי הכל, זו המציאות.
|
|
|
|
|
|
|  | | "משפחה בהפרעה" | /images/archive/gallery/224/441.jpg | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
