 |
 |
|
|
| חסר כאן גרוב, היו צריכים ללהק את שאנן סטריט |
|
|
|
| המוזיקה של ריי צ'ארלס והמשחק של ג'יימי פוקס אמנם מצויינים, אבל אדם אבולעפיה סבור שהם לא ממש מצילים את "ריי" מגורל לבנבן וחיוור
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שוט הפתיחה של "ריי" מתמקד בזוג ידיים זריזות המנגנות בפסנתר את שירו הקלאסי של ריי צ'ארלס "Its all right". המצלמה מתרחקת מעט, ומתברר שאין זו אלא השתקפות בציפוי העץ המבריק של פסנתר. מצדו השני של הפריים נכנסות הידיים שהיוו מקור לאותה השתקפות, ואליהן מצטרף בהדרגה גוף אנושי שלם המופיע על במה מהודרת - זהו ריי צ'ארלס בכבודו ובגילומו של ג'יימי פוקס, זוכה גלובוס הזהב על התפקיד.
השוט רומז במדויק על כוונותיו הקונבנציונליות של הסרט כולו: להציג את האדם שמאחורי האגדה המוזיקלית ולעשות זאת בלוויית המוזיקה האגדית שלו. הצופים, צרכני התקליטים והתקשורת, מכירים רק את בבואתו האמנותית של צ'ארלס. "ריי" מבקש להעניק להם את "התמונה המלאה", צילום מרחוק שמכיל מקור והעתק, אדם ויצירה.
הסצינה המתוארת נמצאת מחוץ לסיפור והיא מציגה, ללא כל הקשר, רגע שיא בקריירה של צ'ארלס. תיאור זה נועד להזכיר כבר בהתחלה, למי ששכח או מעולם לא שיער, שריי צ'ארלס לא היה תרח זקן שמתרפק על המיקרופון בסנטימנטליות, אלא שהיה לו גרוב בועט וסגנון מקורי.
הסצינה גם מסמנת מראש את הנקודה אליה סיפור ההצלחה יגיע, היא מעין טיזר שמגרה את הצופים להתגעגע אל מה שטרם התרחש. באותה נשימה הסרט יוצא מהאגדה אל המציאות, רק כדי להפוך, במהלך הוליוודי אופייני, גם את המציאות הזו לאגדה. אבל לבד מאלה, הסצינה הקצרה והמוצלחת הזאת, מציגה גם את שני הדברים היחידים שבאמת טובים בסרט: המוזיקה של צ'ארלס והמשחק של פוקס.
לביוגרפיה הוליוודית יש חוקים ברורים, לסיפור הצלחה יש
חוקים ברורים עוד יותר ולביוגרפיה שהיא סיפור הצלחה של אושייה מוזיקלית יש נוסחה עלילתית מחניקה ממש. ליוצרי "ריי" אין בעיה עם זה, הם מתמסרים לכל קלישאה ברצון. בחינה של ביוגרפיה מוזיקלית נוספת שנעשתה בשנה האחרונה, "לילה ויום" על חייו של קול פורטר, תגלה סצנות מקבילות למשעי. התמה המרכזית שמשותפת לשני הסרטים הללו היא המתח בין יצירה וחיים, מקצוע ומשפחה, כשאל ההתמסרות המוחלטת למוזיקה מצטרפת גם איזו סטייה הרסנית: ב"ריי" זו התמכרות להרואין ורדיפת נשים, ב"לילה ויום" רדיפת נערים אובססיבית. בנוסף, שני הסרטים מתאימים את שלבי התפתחות העלילה להתפתחות הקריירה של גיבוריהם ולאווירה של שיריהם השונים (שני הגיבורים גם מהגרים בשלב כלשהו, יחד עם הכסף הגדול, ללוס אנג'לס).
מה שמבחין מהותית בין שני הסרטים היא העובדה ש"לילה ויום" עסק במי שהיה קודם כל מלחין גדול, ואילו "ריי" עוסק במי שהיה בראש ובראשונה פרפורמר ענק. עובדה זו מתבררת כייתרון גדול ל"ריי". בעוד שב"לילה ויום" ביצעו כל מיני כוכבים עכשוויים את השירים הישנים והטובים בגרסאות מלוקקות לרוב, אחת ההחלטות הנבונות ביותר שעשו יוצרי "ריי" היא הבחירה להשתמש בהקלטות המקוריות של ריי צ'ארלס (ובהקלטות חדשות שהוא ביצע במיוחד בשביל הסרט), כשג'יימי פוקס עושה עבודת שפתיים-ידיים מרשימה (הוא בעצמו, מסתבר, פסנתרן מחונן). שיריו הגדולים של צ'ארלס ("I got a Woman", "It's Alright", "Hit the Road Jack", "Georgia on My Mind" ועוד) מזריקים חיות גדולה לסרט, חיות שחסרה ברוב חלקיו הלא-מוזיקליים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"ריי"
|
|
|
 |
|
 |
|
סיפור הצלחה שחור חיוור
|
|
|
 |
|
|
|
הסרט מכיל אנסמבל ענק של שחקנים אפרו-אמריקאים מצויינים, ובמיוחד ראויה לציון רג'ינה קינג ("מת לצחוק") בתפקיד מרג'י, הפילגש וזמרת הליווי המרכזית. אבל ג'יימי פוקס ("יום ראשון הגדול", "הנוסע") פשוט סוחב את הסרט על הכתפיים. השחקן מגלה גדולה אמיתית באופן בו הוא מטמיע את כל המניירות המוכרות של צ'ארלס.
הביצוע שלו כל כך מדויק ומשכנע שאין כל תחושה של פער בין קולו האמיתי של צ'ארלס, המזמר בשירים, לקולו של פוקס. ההפיכה של דמותו של צ'ארלס לקריקטורה, דמות שיש בה מאפיינים כמעט ביל קוסביים, אינה רק מפתה אלא כמעט בלתי נמנעת - אחרי הכל האיש היה מנייריסט.
אבל פוקס מצליח, כמו שהצליח צ'ארלס, לקחת חבילת מניירות בוטות וללכדן ברגש עדין לכדי דמות שהצופה רוצה להתמסר אליה. פרס המשחק בקומדיה/סרט מוזיקלי של גלובוס הזהב, בו זכה פוקס לאחרונה, קטן עליו (יש משהו מאוד לא נכון בקטגוריה הזו, התפקיד של פוקס הוא דרמטי לכל דבר), האוסקר הקרוב, לעומת זאת, תפור עליו בדיוק.
חבל שהתסריט ברובו חסר השראה והבימוי של טיילור האקפורד ("קצין וג'נטלמן", "מלכודת לפרקליט") משעמם כל כך. משהו מרגיש מאוד חיוור, כלומר לבן, בסיפור ההצלחה השחור הזה. גם בעלילת הסרט ניתן להבחין בעובדה שלכל אורך הקריירה הארוכה של צ'ארלס, ההצלחה שלו עברה דרך פטרונים לבנים (המפיקים המוזיקליים, הסוכן, מנהל חברת התקליטים).
כל מאזין שהעריץ את יצירותיו של צ'ארלס, הכיר מוצר שעבר דרך מערכת וויסותים שהחלה בכתיבת השירים ונגמרה באולפן ההקלטות (קצת בדומה להכרח שבמילקי: על מנת להגיע לשוקולד חייבים לעבור בעננת הקצפת). אותו יחס בין היוצר השחור (ריי צ'ארלס - ג'יימי פוקס) לבין הסמכות הלבנה שדואגת להציג אותו באופן מסויים, נשמר גם בהפקת הסרט.
זה לא חשוב שטרם מותו ביוני 2004 צ'ארלס עצמו הוא שאישר את התסריט, שכן כבר בשלב המאוחר יחסית של הקריירה שלו, כשכבר היתה לו שליטה מלאה על תקליטיו, האיש כבר למד להלבין את עצמו (כמו גם את פניהם של רבים ממעריציו - הסרט נוגע בנקודה זו רק בעקיפין). אפשר אולי למצוא נחמה מועטה באירוניה שבשמו של התסריטאי, ג'יימס ווייט (White). כך או כך, המוזיקה וגילומו של פוקס מספיקים בשביל הסרט כולו, זהו הסרט עצמו שאינו מספיק בשביל להכיל את שני מרכיביו.
|
|
|
|
|
|
|  | | "ריי" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוזיקאי וסטודנט לקולנוע ופילוסופיה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
