 |
/images/archive/gallery/250/735.jpg רננה ואפרים קישון.
צילום: ארכיון  |
|
|
| "אבא ששיחק עם כולם, לא רק עם הילדים" |
|
| בתו של אפרים קישון, רננה, משתפת אותנו בכמה מילים אחרונות על דמותו המשפחתית והציבורית של אביה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ענבל שתיוי
30/1/2005 16:08 |
|
|
|
|
|
|
|
זה כמובן זמן מאוד קשה לרננה קישון, בתו הקטנה של אפרים קישון (אחות לרפי ואמיר), אבל היא נאותה לומר ל-NRG
כמה מילים על אביה ועל הדמות שמילא, הן במסגרת התא המשפחתי אותו תיעד בספריו והן כיוצר.
- איך היה לגדול עם אפרים קישון כאבא?
"אפרים קישון היה אפרים קישון גם כשהוא היה אבא. זה היה אותו אדם. הוא עסק ביצירה מאה אחוז מהזמן שלו, הוא לקח את המשפחה ושאב אותה לתוך היצירה, כדי לחיות את חיי המשפחה דרך היצירה. את היצירה שלו ואת תפיסת העולם וכל ההתבוננות הייחודי שלו על הטבע האנושי, מאוד חווינו את כל זה ביומיום. הדבר היחיד שכן היה שונה זה שכלפי הציבור הוא היה מאוד סרקסטי ומלא הומור, ובתוך המשפחה יכולנו לראות גם את הליצן העצוב שבו. הליצן שליווה אותנו כל חיינו".
- איך היית רוצה שאנשים אחרים יזכרו אותו?
"אני חושבת שהזיכרון הקולקטיבי של כולם הוא אחיד ונכון. אני מקבלת המון פידבקים מאנשים וזה מדהים. התחושה שלו היתה הרבה פעמים שיש אנשים שלא מקבלים אותו, וחבל שהוא לא זוכה לראות את התגובות של האנשים עכשיו.
"כשאתה אדם יוצר ואתה אדם רגיש לסביבה, אתה נפגע כשאתה לא מוערך. בשלוש שנים האחרונות, מאז פרס ישראל, הוא באמת זכה להוקרה ולהערכה שהוא ראוי לה. מאוד קשה לי לדבר עליו כ'היה'. זה שונה עכשיו.
"הכישרון הבלתי רגיל שלו התבטא בכל תחום. יש אנשים שלא יודעים כמה רב תחומי הוא היה. הוא היה מרקע בנחושת, צורף תכשיטים, הוא היה וירטואוז במילה העברית, למרות שלמד אותה רק בשנות העשרים לחייו. הוא הפליא גם ביצירה הקולנועית וכאבא אני חושבת שהוא ניסה, בכל הכלים האפשריים שלו, להיות האבא הכי טוב.
"היה לו טבע מאוד ילדותי. הוא איבד את הילדות שלו בזמן השואה והרצון לשחק ולהשתעשע תמיד היה שם. עד היום הוא היה משתעשע בצעצועים שילד יכול ליהנות מהם. בקיצוניות".
- איך העבודה המתמשכת שלו השפיעו עליו ביומיום?
"הוא היה פרפקציוניסט. אני לא מכירה עוד בן אדם שירד לכאלה דקויות. הרצון שלו להצליח עם הפרפקציוניזם והאמביציה גרמו לו גם לקחת את התקופות הפחות נעימות בצורה פחות טובה. לעת זקנתו הוא הגיע לאיזושהי שלווה. לפני שבועיים היינו אצלו, אני ואמיר אחי, והיה נראה שהכל הולך להיות בסדר, שהוא יחלים. אני נורא שמחה בשבילו, שכמי שמאוד פחד מהמוות זה היה מות נשיקה.
"הוא לא ידע לקבל את הזקנה ונלחם בה בכל דרך. היה לו מאוד קשה לקבל את זה שכל היכולות המדהימות שלו ילכו ויתמעטו. אין ספק שחיינו עם אגדה שהיא גם אבא. אני לא יכולה לנתק בין שתי הישויות האלה.
"זה היה אבא ששיחק עם כולם, לא רק עם הילדים. אנחנו עדיין המומים. חווינו לפני שלוש שנים את מותה של האמא המאוד יקרה שלנו. לאמא שלנו היה חלק מאוד נכבד בהצלחה של אבא. היא לא עמדה מאחוריו אלא לפניו, מקדימה ופילסה לו את הדרך. היא היתה אשת אמונו, ותמיד תישאר. זה נורא לאבד את שני ההורים תוך זמן מאוד קצר.
"אני נורא שמחה בשבילו שבגילו הוא מצא באמת אהבה אמיתית והתחתן מחדש. הוא זכה למשהו נדיר שיש אנשים שאפילו לא חווים אותו במשך שנים. הוא המשיך, לא התחיל מחדש, בצורה שהייתי מאחלת להרבה אנשים. הוא סיים את כמו מלך. בשלווה, בסיפוק, בלי להרגיש שהוא מאבד את כוחותיו, שזה הדבר שהוא הכי פחד ממנו. זו אבידה עצומה לעולם היצירה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שרה ואפרים קישון ז"ל. צילום: סיוון פרג'
|
|
|
 |
|
 |
|
"כילד של קישון, אתה חלק מהיצירה"
|
|
|
 |
|
|
|
- וכיצד העבודה השפיע על חיי המשפחה?
"כילד של אפרים קישון, אתה מפסיק להיות אנונימי. אתה חלק מהיצירה וממלא איזה שהוא תפקיד או דמות מתוך סיפור. דמות חצי מציאותית וחצי נתפשת כמומצאת. יש בסיפורים עלינו הרבה דברים נכונים, בכל סיפור יש קצת אמת וכל אחד מאיתנו היה חלק ממשהו. הייתי הולכת ברחוב ואנשים היו עוצרים אותי ומספרים לי שהם בדיוק קראו עלי בבוקר. הדרך שלו להיות איש משפחה, היתה דרך היצירה".
- איך הוא תיפקד בשנים האחרונות?
"חמש או שש השנים האחרונות היו באינטרוולים מאוד שונים. הוא היה מאוד מאוכזב ומתוסכל ופתאום הוא הגיע לשיא חדש, עם עליות במכירות והדפסות מחודשות וקהלים חדשים שמתעניינים וקהלים ישנים שהתגעגעו לדברים שלו. קבלת פרס ישראל היתה שיא ומשאלתה האחרונה של אמא שלי.
"אבא, תמיד, איפה שלא גר, שימש שגריר של ישראל. הוא היה דובר, נלחם, והיה מעורב, ידע מה קורה בארץ. יותר מכל קורא ישראלי שמעודכן, הוא חי את ההוויה הישראלית כל יום גם שם. הגאווה הישראלית זה משהו שהיה לו כל כך הכרחי בהוויה שלו, אולי בגלל העבר הטראגי בשואה. הוא באמת חשב שישראל זה הדבר הכי חשוב שיש".
- איך את מרגישה עם התגובות שזורמות במהלך היום?
"זה מאוד משפיע. קודם כל יש את התחושה המוזרה של לפתוח עיתון ולראות את אבא שלך. אותו כאב לאומי הוא בעצם טרגדיה אישית שלי. זה קשה למרות שזה נותן לי עידוד ותחושת חום. אני מוצפת בחום מאנשים שמכירים אותו ולא מכירים אותי ואני יודעת שזה היה לו מאוד חשוב. הוא היה בנאדם סופר רגיש. הסרקזם היה דרך להגן על עצמו. דווקא הטלפונים של האנשים מהעבר שלא מכירים אותי אלא את אבא שלי, זה מאוד מרגש.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
