 |
/images/archive/gallery/129/658.jpg דפנה לוסטיג
צילום: נעם וינד  |
|
|
| לקחנו אקסטות, לקחנו טריפים, אבל תמיד טוב שיש את שני הגיקים |
|
|
|
| דפנה לוסטיג מודיעה שלמרות נפילות פה ושם, "Push the Button" מוכיח שהכמיקל בראדרז הם עדיין אחד מההרכבים העילאיים של המוזיקה האלקטרונית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אלבום חדש לכמיקל בראדרז הוא תמיד סיבה לשמוח. בשנים בהם נראה כי מאסיב אטאק התפרקו לחלקים שאינם מחמיאים להם, פטבוי סלים תקוע בשטאנצים של עצמו, זירו 7 דלים במקוריות ופייתלס, גרוב ארמדה ומובי עומדים על סף פשיטת רגל אמנותית, לא נותרו בעולם הרבה אמנים אלקטרוניים בעלי פרופיל שיווקי גבוה. בעידן בו איש לא משלם על המוזיקה שלו, חברות התקליטים אינן ממהרות להחתים אמנים או הרכבים חדשים, ובטח שלא אלקטרוניים, הפונים ממילא לקהל מצומצם, אליטיסטי יחסית וחולה אינטרנט.
אז עם מה נשארנו? עם הדברים הקטנים שבאים מהשוליים, עם הרכבים כמו אייר, שבחוכמתם השתחררו מהגטו האלקטרוני, עם מבול הסטים המשמימים שמשום מה ממשיכים לצוץ ללא הגבלה, עם הבייסמנט ג'אקס המצוינים, שסובלים בשנתיים האחרונות ממכירות נמוכות, ועם הכמיקל בראדרז, אלה שהיו כאן לפני כולם ואם לשפוט על פי אלבומם החדש – אלה שגם יקברו את כולנו.
"Push The Button" נקרא האלבום
החדש של הכמיקל. ניכר בו שהוא אלבום מושקע מאד, אלבום שהרבה מחשבה עומדת מאחוריו. הכמיקל הם מין צמד שמקפיד לשחק רק על פי החוקים של עצמו (לשחרר אלבום חדש חודש אחרי כריסמס זה כלכלי פחות מלבנות גדר הפרדה) ונוטה לא להתפשר, למרות ששיתופי הפעולה שלהם והרמיקסרים שהם בוחרים לעבוד עימם מעידים על כך שגם אחרי שנים ארוכות של פעילות הם נותרים קשובים לתנודות בעולם המוזיקה ולסאונדים חדשים.
משחק בין סאונדים חדשים למוכרים הוא תמצית העניין ב-"Push The Button". הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Galvanize", שמתנגן בכל מועדון שמכבד את עצמו ובכל תחנת רדיו שמכבדת את מאזיניה, הוא שילוב מוחץ בין כינורות ערביים, אווירת אסיד ושירה אגרסיבית של קיו טיפ (איש אה טרייב קולד קווסט). בהיותו אחד מהקטעים הכי טובים שהכמיקל עשו אי פעם, אין באלבום החדש קטע שמתעלה עליו או אפילו משתווה לו. "Galvanize" הוא הטופ, טוב יותר ומקורי ממנו קשה לעשות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
כמיקל בראדרז
|
|
|
 |
|
 |
|
מסע לא אחיד
|
|
|
 |
|
|
|
זה כמובן לא אומר שאין קטעים אחרים באלבום שאי אפשר להנות מהם. רובו של האלבום מהנה מאד, ובמיוחד ארבעת הקטעים הראשונים שלו. "Galvanize" הוא השיר הראשון, אחריו מגיעים "The Boxer" בו מתארח סולן השרלטנז טים ברג'ס, ו-"Believe" בו מתארח איש בלוק פארטי המגה-הייפי קלה אוקרקה, שניהם שירים מצוינים ממש. השיר הרביעי, "Hold Tight London", מתחבר ישירות לזה שלפניו ומתארחת בו אנה לייאן (זמרת וכותבת שמובילה את הרכב האינדי Trespassersw Williams). זה בעיני השיר השני הכי טוב באלבום, קטע שיעיף כל מסיבה וכל דלוק לגן עדן. לייאן ממלאת כאן את תפקיד הזמרת בעלת הקול השמיימי, מקום שמסורתית שמרו הכמיקל לבת' אורטון, והיא עושה זאת בכבוד רב, למרות שחסרה לה טיפה מהעגמומיות שמאפיינת את אורטון. ארבעת השירים האלה נותנים לאלבום פתיחה אקסטטית, רקידה וממכרת בטרוף.
ואז בא הדאון. טוב, לא דאון של ממש, אבל השירים הבאים מסמנים נפילת מתח מסוימת. הם מנסים לשמר את האנרגיה הבלתי אפשרית של הדקות הראשונות, אבל הם לא ממש מצליחים. זה נשמע עמוס, לעוס, ממוחזר מעט. אלה לא שירים רעים חלילה, ליאם האולט היה מוכר כליה בשביל להישמע ככה, אבל אלה גם לא קטעים שהכמיקל יתגאו בהם. לקראת סופו של האלבום הם חוזרים לעצמם, עם שיר יפה בשם “Close Your Eyes", בו מתארחים ה-Magic Numbers, הרכב רוק קטן ועטור שבחים שעושה מוזיקה מדכדכת מעט. הכמיקל ,בכישרונם, גורמים להם להישמע כמו הפוליפוניק ספרי. האלבום מסתיים עם "Surface To Air", קטע ארוך שסוגר היטב את המסע הלא אחיד הזה.
שווה להקשיב ל-"Push The Button" כי הכמיקל בארדרז עושים מוזיקה טובה, טובה מאד אפילו, ושנים אחרי שהתחילו לעבוד, הם עדיין הקול המוביל במוזיקה האלקטרונית. זה לא אלבום מושלם, ציפיתי לקצת יותר, אבל הוא אלבום מהנה מאד ואותם רגעים בו הוא מרגש – ירגשו עוד הרבה שנים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Push the Button", עטיפת הדיסק
|
|
|
|
|
|
|
והמלצה לסיום
|
|
|
|
|
|
|
הרבה כבר נכתב על אלבום הבכורה של נערי פוסטר, שנקרא "קלאס". כל המילים שנשפכו עליו היללו אותו, ובצדק. "קלאס" הוא אלבום שמלא בשירים טובים, בשירה ממגנטת, במלודיות מצוינות ובטקסטים משעשעים. נדמה שבזמן שאמנים ישראלים אחרים, שנתמכים על ידי חברות התקליטים הגדולות, אנשי הפזמונים ומערכי היחצנות הבכירים בארץ, עושים שמיניות באוויר כדי להישמע עדכניים, חו"ליים ופופיים בעל כורחם, הנערים הצעירים (כולה בני 19), שמופצים על ידי חבורת האלטרנטיב הירושלמית אק-דק, כותבים את שירי הפופ הטובים ביותר שנכתבו בשפה העברית מזה זמן רב.
אפשר אפילו להרחיק לכת – את כל מה שרובי וויליאמס לא הצליח לעשות ב-"Radio", כלומר להדביק את הכריזמה המטורפת שלו לסאונדים אייטיזיים כבדים ולשיר בדרמטיות הנדרשת, עושה יאיר סלע אופנהיימר, הזמר של נערי פוסטר, בהצלחה מרשימה וללא מאמץ ניכר. במקביל הוציא אור בורשטיין, המלחין של ההרכב, פרויקט סולו עצמאי ומוצלח לא פחות. בורשטיין, שבפרויקט האישי שלו מייצר אווירה מלנכולית ואלקטרונית יותר, מוכיח שהוא אחד מהיוצרים המגוונים והמוכשרים שצומחים פה. אני לא יודעת איך הוא נראה, אבל אני רוצה להתחתן איתו.
|
|
|
|
|
|
|  | | "קלאס", עטיפת הדיסק | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
