 |
/images/archive/gallery/242/232.jpg חיילים.
צילומים: ברקאי וולפסון, אי-פי. עיבוד מחשב  |
|
|
|
|
| אנתולוגיית סיפורי הצבא "הקשב!" חושפת את חוויותיהם הצה"ליות של דמויות כמו מאיר אריאל, ס. יזהר, מאיר ויזלטיר, אתגר קרת ויורם קניוק. "התגייסנו בצו 8 ספרותי", אומרים העורכים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
כרמן רוזנפלד
6/2/2005 15:02 |
|
|
|
|
|
|
|
בימים אלה יצאה לאור האנתולוגיה "הקשב!" (כרמל, הוצאת משרד הביטחון), שמציעה 52 טקסטים של יוצרים עבריים שמספרים או משוררים בנושא הצבא. את האנתולוגיה ערכו ירון אביטוב ורן יגיל שטוענים, בהקדמה שמלווה את הספר, כי "צה"ל הוא צבא העם, והעם הוא עם הספר, ומשום כך אין כמעט סופר/ת עברי/ת, שלא כתב/ה על צבא, חיילים, מלחמות. הצבא הוא של כו־לם, החוויה המעצבת של הישראלי החדש, הקונטרה לשואה, ששם נטען שיהודים לא חירפו מספיק את נפשם על מנת להינצל".
אביטוב, מספר על המוטיבציה להוציא לאור את האנתולוגיה: "אני חושב שזה מה שמכונה 'המטבע שנמצאת מתחת לפנס'. זה מתבקש שתהיה אנתולוגיה כזאת, היחס לצבא זה משהו שהוא חלק מההוויה הישראלית וגם מי שרוצה לשרת או לא לשרת, בעד או נגד, צה"ל ג'ובניק, מילואימניק או סדיר, הקיום שלו איכשהו סובב סביב הצבא. אני מכיר
הרבה אנשים שעדיין חוזרים הביתה בחרדה שמא יקבלו את 'הצו', והרבה סדירניקים שמתלבטים ומתחבטים לגבי אופי השירות שלהם.
"אני חושב שהצבא זה מסוג הסיטואציות שחורטות יותר מחריץ קטן בכל אדם בישראל. הצבא, במיוחד במדינה כמו שלנו שחיה 'על חרבה', משאיר ממשקעים ועד טראומות. שכן מדובר בצומת שמכניסה אנשים למצבים נפשיים קיצוניים, עד כדי כך שהאפקט שלו יכול להמשיך להתקיים גם 20 שנה אחרי השחרור. אפילו בחלק של האנתולוגיה שמתייחס לסיפורים של ג'ובניקים יש טקסטים שמקריאה בהם עולה תחושה שהגיבורים הג'ובניקים סובלים מהלם קרב יותר מהחיילים הקרביים. כולם שם פוסט-טראומטיים.
"גם רן יגיל וגם אני מרגישים כמו מילואימניקים, אבל של הספרות. כאילו התגייסנו בצו 8 ספרותי לעשות את מה שנראה לנו מתבקש. ובאופן אישי אני מעדיף להיות בשירות מילואים כזה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"הקשב!". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
"מהאפסנאי הכי זוטר ועד הטירון הכי מבוהל"
|
|
|
 |
|
|
|
לדברי יגיל ואביטוב "באסופה יש ייצוג לכל החילות בצה"ל: יבשה, ים ואוויר (כולל חיל נשים), מהקרבי ועד הקצין בדובר צה"ל כמו בסיפור 'חתונה בצידון' של אמנון דנקנר, מהטייסים ואנשי הדממה כמו בסיפורים של תלמה אדמון ונאווה סמל ועד נהג התובלה כמו בסיפור 'הגבעות המערביות' של ראובן מירן, מהאפסנאי הכי זוטר ועד הטירון הכי מבוהל. יש כאן אפילו ייצוג נכבד ליחידת הכלבים לאיתור מפגעים בסיפור האלגורי של יורם מלצר".
האנתולוגיה, שמציעה טקסטים קלאסיים מהספרות העברית לצד סיפורי ביכורים, מחולקת למספר חלקים. הראשון, שנקרא "קרביים", נפרש על פני כמה תתי-קטגוריות לפי שנים: 48' עד 56', בה ניתן למצוא, בין השאר, טקסטים של יהודה עמיחי ("אני רוצה למות על מיטתי"), ס. יזהר ("השבוי"), נתיבה בן יהודה ("להרוג שני תורכים ולנוח"), עמליה כהנא כרמון ("באר־שבע בירת הנגב") ויורם קניוק ("העיטים").
תת קטגוריה שניה מקיפה את השנים 67' עד 73', וכוללת טקסטים של יונה וולך ("החיילים יצאו לדרך"), מאיר ויזלטיר ("צו קריאה"), מאיר אריאל ("לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ"), יצחק בן נר ("ניקול") ועוד.
תת-הקטגוריה האחרונה בחלק האמור עוקבת אחר השנים 82' ואילך, ומציעה טקסטים של אמנון דנקנר ("חתונה בצידון"), נתן זך ("על הרצון לדייק"), שלומי חסקי ("כושר קרבי"), אתגר קרת ("דרוך ונצור") ואחרים.
החלק השני באנתולוגיה קרוי "מילואימניקים", ומציג טקסטים פרי עטם של חיים באר ("נוצות"), סביון ליברכט ("מילואים") ובנימין שבילי ("שאלה אחרונה"). כאשר החלק השלישי בספר נקרא "ג'ובניקים", וכולל טקסטים של אלי מורנו ("מלחמת הוופלות של רב סמל ראשון משה אטיאס"), יהושע קנז ("טירונות"), שולמית גלבוע ("מי ישפוט את פלורה?"), רן יגיל ("נשיקת המילניום"), שולמית לפיד ("נינה של הסוסים"), ירון אביטוב ("כלב שמירה") וראובן מירן ("הגבעות המערביות").
לדברי אביטוב "הסיפורים נעים בספקטרום שבין טר"ש בטיטו לאלוף המשנה. אולי בצה"ל יש היררכיה של דרגות, אבל מבחינתי סיפור טוב על טוראי עדיף על סיפור בינוני על אלוף. הספרות היא יותר שיוויונית מהחיים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חייל מתפלל. צילום: יואב גוטרמן, דובר צה"ל
|
|
|
|
|
|
|
"אין פה שום הירואיקה"
|
|
|
|
|
|
|
- האם ניסיתם לייצר אמירה באמצעות המקבץ המסוים?
"יש פה בעיקר ניסיון לא ליפות את המציאות. הסיפורים אינם סיפורים 'מטעם', לא סיפורים של 'במחנה' ולא סיפורים של בעד או נגד, אלא סיפורים שמציגים את הרשמים הספרותיים של הכותבים מהצבא, ואם המטען שלהם הוא מורכב אז הסיפור הוא מורכב ואם הוא קשה אז הסיפור קשה - הכל נכנס ולא היו שום הנחות. לא היה מצב שסיפור שמתאר חייל שמשתגע או שעבר התעללות לא ייתפרסם.
"כמו כן, ניסינו לבחון את הטקסטים מבחינה דורית ואפשר לראות שהסיפורים של דור הפלמ"ח הם יותר מחויבים מבחינה לאומית, שכן אז היה מה שנקרא 'ספרות מגויסת'. בסיפורים של הדור הצעיר, מאידך, מוצאים יותר אכזבה ומטענים בעייתיים ואמירות פציפיסטיות שלא נמצאים בסיפורים של דור הפלמ"ח. הסיפורים של הצעירים מעזים לבחון את המיתוסים ואת הקשר בין האזרח לצבא בצורה הרבה יותר ביקורתית ומפוכחת".
- מה לגבי אוריינטציה פוליטית?
"ממה שאני יודע, הדעות שלי ושל שותפי לעריכה לא בדיוק דומות ואני ממש לא איש ימין, אבל לא היתה לי שום בעיה לפרסם סיפור של הסופר המנוח משה שמיר מתוך 'במו ידיו – פרקי אליק', או את 'מגש הכסף' של נתן אלתרמן, מכיוון שאני חושב שעורך שעושה את עבודתו נאמנה לא צריך להתייחס לשיוך הפוליטי של המספר אלא לטיב הסיפור בלבד.
"לכן באנתולוגיה הזאת שוכנים זו לצד זה משה שמיר ויצחק ולאור, ואם גאולה כהן היתה כותבת סיפור טוב הייתי מכניס גם אותה למרות שהדעות שלי קוטביות לשלה. באופן כללי אני חושב שצריך להוציא את הספרות מהוויכוח הפוליטי, למרות שיש לי דעות פוליטיות מאוד ברורות".
- האם יש ניסיון להעביר באנתולוגיה מסר אנטי מלחמתי?
"אני חושב שמי שייקרא את האנתולוגיה יראה שיש בה לא מעט כותבים שלא ממש מתים על הצבא. אפשר למצוא בה הרבה טקסטים על חיילים שהשתגעו, כמו 'נמרוד גיבור ציד' של יצחק אורפז או 'החווה הסינית' של לאה איני, וכן טקסטים אנטי מלחמתיים מובהקים כמו השיר 'בלדה לחייל הטיפש' של יצחק לאור ו'חופשה קצרה' של המשורר מקסים גילן".
- מה באשר למסרים שמאדירים את המלחמה?
"בואי נגיד שאין פה שום הירואיקה, הספר הזה משקף את מה שהיוצרים העבריים לדורותיהם כתבו, אנחנו לא ייפינו את המצב. נראה לי שאם הייתי עושה סטטיסטיקה סך כל הטקסטים של אנשים שלא מתים על הצבא רב יותר ממספר הטקסטים של המורעלים, כך שיצא שהאנתולוגיה לא מציגה 'ספרות צבאית מורעלות' או שיר הלל לצה"ל.
"בו בזמן, 'הנה מוטלות גופותינו' של חיים גורי, שיכול להיחשב להירואיקה, נמצא באנתולוגיה מאחר ואני חושב שאם לא היינו מכניסים שיר כזה שמייצג דור שלם, שהוא חלק מהקלאסיקה שלנו, לא היינו עושים את עבודתנו נאמנה. במקביל יש בה הרבה ספרות צעירה ונשכנית ששולחת בעיטה מכוונת היטב לביצים.
"בנוסף, יש לא מעט סיפורים שהמעניין בהם הוא שהגיבורים שלהם מורעלים אבל עוברים מהלך נפשי תוך כדי הטקסט, של אכזבה מהשירות הצבאי, למשל הטקסט של יונתן פיין שמספר על מורעל צבא שהולך למלחמת לבנון ומשתגע. אני חושב שסיפורים כאלה יותר מעניינים מאחד שהוא דוגמתי.
"בסופו של דבר, אפשר לומר כי אף סופר עברי, כולל משה שמיר המנוח, לא היה הופך לשר הביטחון או לרמטכ"ל, לפי הסיפורים האלה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
