 |
|
|
|
|
הבא |
|
|
|
|
מי שחושב שחייו של כותב מדור האמנות השבועי קלים, צריך היה להתלוות אליו בחיפוש אחר זאליבארק |
|
|
|
|
|
|
|
|
"באחוזותי הכל שטוח, שום דבר אינו זע; ואם יש איזו צורה פה ושם, מניין בא אפוא האור? צל- אין"
(אנרי מישו)
כתיבת טור שבועי על אמנות, אם יורשה לי גילוי אישי לרגע, אינה דבר קל. מציאת אמן מעניין, מדי שבוע, אינה דבר של מה בכך, על אחת כמה וכמה ברשת. ישנם שבועות, בהם אתה מחפש ומחפש, ואינך מוצא. את הכל ראית, על הכל כבר כתבת, בין אם לחיוב או לשלילה – והרי כמה בקסינסקים, כמה ראמזים, כמה ניטשים ובראונים, צוקלסקים וויתקינים, גאוניים ומעורערים-בנפשם, תוכל למצוא בהפרש של שבוע? כמה כאלה כבר יכולים להיות? כמעט ואין. קו שטוח. חוסר המקוריות, חוסר העניין, האדישות שאפילו האמנים עצמם - כך נדמה לפעמים- רוחשים כלפי העבודות שלהם, הוא הקובע את האווירה השלטת. לכולם חסר הניצוץ, ולעיתים אתה חושש שתקריח, לאחר שמרטת את שערות ראשך בייאוש מר, לפני שתמצא את הניצוץ הזה. אתה רוצה לכתוב על אמנות שתעורר אותך,שתניע אותך לכתוב עליה ולכתוב אותה, אתה רוצה לחלוק את אותו ניצוץ נעלם שחווית, אתה רוצה להבעיר בעזרתו ענף – ולהצית את כל היער. וכשאינך חווה אותו, אתה משותק.
זה לא קל כמו שזה ודאי נראה, לצרוך אמנות בתדירות גבוהה. לחלוף אתר אחר אתר, לנדוד גלריה אחר גלריה, לתור אחר שביב של מקוריות, של העזה, של דריסת-רגל – ולו חטופה, ואולי אפילו מטושטשת מעט – במקומות בהם לא דרכה בעבר רגל, ולהעלות רק חרס, חרס וצואה יבשה. מה דוחף אותך לא לוותר, להוסיף לחפש, לבלוע את יצר הבחילה העושה את דרכו במהירות במעלה הגרון, ולהמשיך הלאה? אינך יודע. אין לדעת. אמנות אמיתית היא כמו סם מעורר, היא מפיחה בך חיים, גם כשאינך רוצה בכך, היא מעוררת את איבריך גם שעה שאתה מעוניין להשתרע אפרקדן; היא בועטת בך, נוגסת בבשרך, היא יורקת אותך והיא גם – כן – מסבה לך עונג, כל זאת שעה שאתה חש שגופך מתרוקן, והבד, הנייר, או האבן מתמלאים ונשטפים בדמך. | |  | |  | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
