 |
 |
|
|
|
|
|
|
| מרב מנוח מצאה ב"ספינת הבנות" של מיכל זמיר תיאור מדויק וחכם של גיבורות היום יום של הצבא |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכל כל כך מוכר לכולן: "ארוחת ערב: שתי פרוסות לחם אחיד לא טרי, גבינה לבנה % 5, זיתים, ירקות חתוכים, ריבה ותה מתוק וסמיך. מקלחות משותפות, שמפו מוקצף, החלפות של איפורים וליפסטיקים, בושם מוזלף כמים, תחתוני חוטיני וחזיות לבנות, טרנינגים ונעלי בית, פעימה ארוכה של שקט, והכל מתחיל להתנדנד. ספינת מגורי הבנות מפליגה לדרכה". וממש כך מושלכת קבוצה של נערות בנות שמונה עשרה אל תוך מים סוערים, ולכן גם השם שהוענק לספר, "ספינת הבנות", פשוט מצוין.
ביד קלילה ו"ממזערת נזקים" מובילה מיכל זמיר את ספינת הבנות המִטלטלת למן אותו רגע של חביקה שאינה מותירה הרבה ברירות. בו ברגע, כך עולה, המערכת הצבאית, אותה מכנה הדוברת באירוניה "אבא", למעשה מתנשלת מאחריות בנוגע לכמעט כל מה שעובר עליהן. מערך שלם ומגויס של בחורות נועד לספק את צרכיו של עולם הכי הגמוני והכי היררכי שיש, והאחריות – אם בכלל מישהו שם נוטל על עצמו אותה – משרתת בעצם רק את צורכי תחזוקו ושימורו של המבנה הקדוש המעוות הזה.
הדוברת שובת הלב מחליפה חיילת שבמהלכה של החפיפה תוקעת לעצמה כדור בראש, ואף אחד לא יטרח לבדוק את מעורבותו של קצין גבוה בפרשה הנוראה הזו. כשנערך יום ח"ן מרביצים בחיילות תורה חשובה – מנטרה החוצה דורות
של מגויסות: "בסיכומו של דבר...דווקא הבנות, הפקידות, הכאילו לא חשובות, להן יש את הכוח להכריע. הן אלה שקובעות איזה מין יום יהיה לבוס, איזה מין החלטות יקבל, ואני לא רוצה להשתמש במילים כמו שלום ומלחמה" (ובאמת איזה מין יהיה היום לבוס?).
כאשר מסרים של צבא הצועד על חַיָילותיו פוגשים באישיות בעלת נטייה מובהקת לרַצות, כזו "שלא עושה עניין", אזי אפשר לצפות לתרחיש עוכר שלווה במקרה הטוב, ומצמרר במקרה הפחות טוב. אל תוך אותה מסגרת נוגשת ורומסנית מגיעה הגיבורה משוללת השם, משל היא פונקציה נושמת ומהלכת ותו לא: "הוא הולך לצידי הליכה איטית לעבר מגורי הבנות, ופתאום מחלחל אל תוכי הרעד הזה שתוקף את הגוף לפני, שמזהיר אותו. אני לא רוצה להאמין, ואני לא מסוגלת לברוח... העיניים הצרות שלו בוחנות אותי, כאילו במין הבעה חדשה, גם נחושה וגם מופתעת, כזו שיש לו כל פעם כשמתחשק לו לזיין מישהי, והוא קודם כל מרכך אותה בעיניו הסמכותיות-מתחננות, נותן לה הרגשה שהיא הכל, וחוץ מזה שזה מוצדק ופטריוטי מאוד... גוף של איש מבוגר, אכול מבפנים, שלא נותרה בו טיפת מתיקות. אני מלטפת את קרחתו ברוך, מציעה שניגש לחדר. אני יודעת שאני אתגבר על זה, שזה לא משנה, שהמעשה נעשה, שהייתי יכולה להתנגד יותר".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"ספינת הבנות", מיכל זמיר. צילום: עטיפת הספר, מתוך הסרט "יוסי וג'אגר"
|
|
|
 |
|
 |
|
"המשפחה" הצה"לית נחשפת במערומיה
|
|
|
 |
|
|
|
ספרה של זמיר הוא שיעור מופת על האופן שבו מועברים תכנים קשים בנימה לא מקשה, מלאת הומור ושנינות, כך שהקורא מועד ליפול לפח שטמנו לו ולהתמסר לפרספקטיבה שעל פיה בעצם "לא צריך לעשות עניין גדול". וזה ממש כפי שקורה שם, שבשל אותו מזעור של נזקים מתאפשרת גם מציאות כל כך מזעזעת. ואם תרצו - נורמליזציה של הניצול.
מתוך העולם הצבאי, זה הפועל לפי חוקיות משלו, כמו איזה משחק תפקידים נלעג - שלצערנו במדינה שלנו לא כולם שומעים את שריקת הסיום שלו בתום שלוש שנים - נשלחת הגיבורה, בעטיה של בעיה רפואית, לבידוד בתל-השומר. הבידוד מסתמן כיציאה נוספת מתוך העולם, "בועה בתוך בועה הבידוד בתל-השומר" מחווה הגיבורה. ובו מסוגרים עמה גם נרקומן לשעבר, הומו ובחורה קצת מחופפת. הם מקימים מעין מחתרת כזאת, התלכדות סביב המשימה הקיומית להתנגד ולחבל בסדר, ואמנם בסוף היא שבה לצבא אלא שעתה החיילת המְרַצָה והצייתנית למופת כבר מצוידת במניפסט קטן של התנגדות.
ההתנגדות, לפי זמיר, אינה יכולה להגיע מתוך המרכז. רק השוליים יכולים להצמיח אותה, כמו את אותה בחורה שרוטה, הנרקומן, ההומו, והעולה החדש, הש.ג. רק אלה יכולים להעמיד דגם מתחרה אמיתי החותר תחת אותם דגמים "תקינים" ונורמטיביים יותר. "המשפחה" הצה"לית נחשפת במערומיה ומחדליה כאשר בחורות צעירות נכנסות להריון, ואף אחד לא שם זין, כל עוד איש מהבכירים לא מסתבך, ואיתרע מזלה, גם המשפחה שלה היא לא ממש סיפור של הצלחה.
בכישרון רב מנווטת זמיר את הספינה. בניגוד לצבא, לקורא דווקא מאוד אכפת מה שקורה ויקרה לגיבורה, כך שהנובלה הלירית הזו נקראת בנשימה עצורה. יש כאן נערה צעירה מראשון שמנסה לצלוח את הסיוט הצה"לי. והספינה? לכולם יהיה ברור למה ניצוליה, מנוצלותיה ומנצליה ממשיכים לספר את סיפור ההעפלה הזה. ולא שאפשר להגיע איתה לחוף מבטחים.
מיכל זמיר, "ספינת הבנות", הוצאת חרגול
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
