ראשי > תרבות > נט.ארט





ישסוף
שני אמנים מציבים את האדם כישות מקוטעת על רקע אינסופיות הזמן
  אשר שכטר
1/4/2005  9:33
"האינסוף אינו מוביל לשום מקום, כיוון שכל מה שמצוי בו הוא ארעי. הכל הוא מעט מדי עבור האינסוף. איש לא יוכל להתנסות באינסוף בלא סחרחורת, בלא סערה פנימית עמוקה שאין לשכוח אותה. וכיצד יהיה זה אחרת, כאשר באינסוף אף כיוון איננו בעל ערך מזה של כיוון אחר?"
(א.מ.סיוראן)

עוד מאז שרכש לו מודעות לעולם שסביבו, לבלותו הגופנית, למותו הקרב, לאיומו השקט של הזמן, תהה האדם בדבר משמעותם של החיים, המוות והסבל. העולם נראה הרבה פחות פשוט, לפתע, משעה שתפס לראשונה עד כמה שולית תאוותו לקיום, עד כמה זניחים כאביו ביחס לפעולתו הכוללת של הטבע – הקוף נעשה לראשונה לאדם כאשר תפס עד כמה מוגבלים, ריקים וחסרי משמעות המעשים שעשה והחוויות שצבר בחייו. וככל שחלף הזמן, והלבין שיערו, וחושיו קהו, ונתקשו תנועותיו, והרעב הפך לצום מבחירה, והסיפוק לנטל, הפכה התהייה הראשונית לצורך בוער, נואש. לשם כך נשלפו מן האין האלים הפאגאניים, יהווה האחד, כסילות הגורל, הקארמה, החסד העליון, האיוולת המכונה בפי המאמינים "שכר ועונש" - המין האנושי מעולם לא הצטיין במיוחד בהתמודדותו עם המציאות העירומה. מכאן והלאה, כל ביש-מזל, כל טרגדיה, כל מקרה מצער, כל מגבלה בלתי-צפויה, כל תחושת מפלה, כל היפעמות פתאומית ובלתי-נשלטת של היצר, הכל נזקק לסיבה ולפשר, לפתע. בתוך מערבולת הדחפים והכוחות המפעילה את העולם, ניסה האדם לא לראות את הכאוס, אשר ניצב – בוטה ומאיים - אל מול העין, אלא לאתר בתוכו מבנה נסתר, מנחם, ניתן להבנה, מנגנון הגיוני; שלד. מה קשה הייתה, לכן ההתפכחות הכאובה, הבלתי נמנעת, החותכת - כמה משאבים היא דרשה מן הטבע, פקיחת עיניו של בן התמותה לבדידותו, לגודלו האמיתי כנגד אינסופיותו של היקום, לקטנותו לנוכח מרחביו האדירים של העולם.
עבודה של אדם שוורץ

"הריקות הפנימית שלי תבלע אותי, אני אבלע בחלל שבתוכי. אני מרגיש שאני נופל לתוך עצמי, לתוך האינות שלי, לתוהו הפנימי. תחושת הנפילה באינות החיצונית, בחלל שמבחוץ, היא הרבה פחות מורכבת, לעומת התחושה המטורפת הזאת של קריסה לתוך עצמי. אני עומד על המעמקים האינסופיים שלי, מרגיש את הקריאות שלהם, מהדהדות בקסם דמוני, ואני נוגע בצורה הבלתי-רגילה של ההתפשטות, בעוד המרכז של הישות מתרחק במשחק בלתי מגודר בתוך התוהו הסובייקטייבי. אי השקט של הנפילה החיצונית של הנפילה החיצונית חסר לגמרי את הקסם החולני של האי השקט, של הנפילה הפנימית. כי לכך נוסף הסיפוק אשר בידיעה שאתה מת בתוך עצמך, שאתה מוצא את מותך באפסותך שלך."
(א.מ. סיוראן)

יצירתו של אדם שוורץ משרטטת את חוסר-גבולותיו המאיים של הסבל. את ייסוריו של האדם היא מפשיטה ממנו, קו אחר קו, ונוהה אחר ההתאיינות עד לערגה אל המופשט. האדם ברישומיו של שוורץ הוא שבור, מקוטע, רסיס של אמת, מאוים ע"י עוצמת ריקנותו של העולם סביבו; יצור חסר מטרה, חסר יעד, זניח לנוכח אינסופיותו של הואקום המקיף אותו, מתפכח יותר ויותר עם כל יום שעובר מחלומות על אמת, על משמעות ועל השגחה. כל מה שקיים, כל מה שניתן לאמת בוודאות כי התקיים אי פעם, הוא הכאב העז, הספקות הנוראים, האמת הכאוטית, המפשיטה את האדם עד רעד ומותירה אותו חשוף בפני כל פגע, אילם וזוחל, עירום ועריה, בודד וחסר-צורה אל מול האין – עד שהאדם כבר איננו אדם.

רישומיו של שוורץ הן רישומיה של בדידות מזהרת. עולמם הוא עולם של גשרים מקוטעים, פרוזים, והאדם נידון להינמק במקומו הקודם או להיעלם אל תוך הריק שעה שהוא נבלע בבורותיו. בעולם זה, הסערה האמיתית היא לא זו של הקווים הפורצים, החותכים, החודרים אל הלא-כלום האינסופי ומערערים אותו, לכאורה; זו הסערה הלא נראית, המתחבאת ורוחשת מאחורי ריקנותו המאיימת של רוב הדף, שמאיימת. האדם, לעומת לובן אדיר זה של העולם, הוא קטן, שבור, זניח; הוא מתייסר וקוויו העדינים מאיימים להישבר תחת כובדו המאיים של התוהו, תחת משקלה העצום של חוסר יכולתו למלא את האין. צורתו הקטנה, המאיימת להתפורר או להתפקע ולהתפזר לכל עבר, נבלעת ע"י הריק הלבן, המדכא, החולש על הדף.

עולמם של רישומים אלה הוא עולם של היפעלויות מופשטות, חסרות פשר. אין לדעת אם הוא סובב, אין להבחין בדבר בו, לבד מרעידותיו. צינוק חסר-גבול זה קרוע קרעים-קרעים, כל קו המזכיר את ראשיתה של צורה אנושית הוא סכין המבקשת להתנקש בכוליותו המחניקה, הדוממת. לא ניתן לזהות בו דבר, בלילו הלבן, לבד מצורות עמומות, יד רגעית, צורה ארעית, מתפוררת, לא ניתן לשאוב דבר ממנו לבד מהיותו חנוק וחונק; לא נותרת ברירה אלא להתבונן בסערה ולדעת שתהא סוערת ככל שתהא, גם היא לא תצליח להביס את הדממה. חלל זה הוא היעדר מלא כאב טהור, מזוקק: תחושה חדה של בלבול ואובדן, מסותתת שבר אחר שבר; אדם הוא קו, אוסף אקראי של קווים הם מציבה. רסיסים-רסיסים, נשברת הצורה, מתפוגג הגוף, מתמוסס האדם, נעלם, עד שאינו יותר מכתם. ואם השאיר צוואה, אם הטיל בכוחותיו האחרונים משאלה אחרונה אל האינסוף, מי ישמע?

"ראיתם אנשים שהם שכיבים מרע? מנוצחים, מבוהמים, שקועים בהשלמה וולגארית, הפחד מעוות את פניהם, השתאות חייתית בעיניהם, קשובים לאין שלהם, מעוררים תיעוב ברצונם לחיות, שלא היה בכל זאת עז כדי כך שיוכל להסתיר את הכישלון להגביל את האובדן. המחלה היא שקיעה שצריכה להפוך לשלב. כל מי שלא עשו את הפקיצה הפרדוכסלית הזאת, נשארים ועל פניהם הבעה מבוהמת ופראית, מבועתים מממדי האפסות שסביבם"
(א.מ. סיוראן)

יצירתו של ג'ף לאו מאיירת את האדם כפי שהוא: קטן, מעוות, מיוסר וגרוטסקי; עלוב וקריקטורי אפילו כאשר הוא נתון בסד. עבודותיו מאכלסות קיום של אבסורד וגרוטסקה ביצירים מעוותים, מעונים, מבותרים: מוטציות אומללות, עלובות, אך מלאות בייסורים של תשוקה ובחשק. צורתם היא צורה המזכירה רק במעט צורה אנושית, כאשר למעשה היא איננה אלא צורתו המעוותת של אדם.

עבודותיו של לאו מלאות דימויים סוריאליסטיים של גסיסה, של ריקבון, של ניוון, של עינוי ושל מוות - הכאב מצוי בכל מקום בהן, הוא מוטבע בגופניותן העקומה של דמויותיו. עולמן הוא עולם של ביתור רגשי, של תאווה ריקה, נואשת, של סבל חונק, עוטף, שנמשך ונמשך, אל מול אינסוף שותק, המסרב לזכותם על ייסוריהם. הבדידות העמוקה, המיניות הפתטית, חוסר השלמות הגופנית, עינוייה של הנפש, מסכת ייסוריו הטרגי-קומית של האדם מתמלאת בהן בנואשותה של הכמיהה להימלט, בעליבותה הטראגית, הגרוטסקית, של הזחילה העיוורת ללא יעד. כל אדם, בכל תמונה, בכל מצב, הוא יצור נכה, כואב, מצורע ומעוות.

דמויותיו של לאו, אמנם, אינן מנסות, ברובן, לברוח. עולמן הוא עולם קודר ואפל, חסר היגיון, אבסורדי, אך הוא אינו עולם של פחד או של חשש, אלא של כיליון מקובל, של התפוררות מוסכמת, של קבלה. הן שרועות רפויות, במצב של סיוט קיומי, מניחות לכאב ולאבסורד להשתלט עליהן ולמחלה לתלוש עוד ועוד חלקים מגופן, כאילו הן ממתינות משך כל קיומן העלוב לאמן שיצייר פורטרט שלהן. חייהן הם חיים שבכל רגע מהם ניבט כיעורו העקום, הקודר של המוות. מסביבן מצוי רק כיליון איטי, אכילת העצמי בתקווה שיוכל להיעלם בתוך עצמו ולהיבלע, אך החיים ממשיכים מעצמם, בכוחות עצמם - הם אינם זקוקים להן, ואינם ממהרים להעניק להן את הזכות שבמוות. לפניהן, כך נראה, עוד שנים רבות של כאב, התנוונות, חשק דוקר, מייסר, ו ציפייה מעונה.

"אני מרגיש את עצמי כאדם ללא תכלית ואיני מצר על כך שאין לי תכלית. ומדוע שאצטער, כאשר רק תוהו יכול לצאת מן התוהו שלי? אין בי שום רצון לעבר הצורה, ההתגבשות, האידיאל. מדוע אינני עף? מדוע אינני מצמיח כנפיים? האם הרצון שלי לעוף איננו בריחה מן הקיום? ומדוע שלא אצא למעוף הזה בכל הקיום, בכל הישות? אני מרגיש בי זרימתיות כזאת, שאני משתאה איך זה שאינני נמס ואינני זורם גם כן. הייתי רוצה שישותי תהפוך לנהר עכור ושוצף שיישא את שמי ואשר יזרום באיום אפוקליפטי. האם יכבו מים אלה את הבעירה שבי והאם האש שבי תאייד את המים האלה? אני מלא רק אדים וניצוצות, הצפות של אש ושריפות של מים".
(א.מ. סיוראן)

...עוד מאז שרכש לו מודעות לעולם שסביבו, לבלותו הגופנית, למותו הקרב, לאיומו השקט של הזמן, תהה האדם בדבר משמעותו של הסבל, מתוך הנחה שגויה שישנה משמעות שכזו. את מציאותו של עולם שבור, מקוטע, כאוטי, חובק כל ועוטף בכאב, לא יכול היה לקבל כפי שהיא, ולבטח לא את המקום המזערי אשר יועד עבורו בתוך האינסוף הזה, העוטף את כל צדדיו. את המוות, העינוי, העיוות החיצוני והפנימי, את ייסוריהם של הנפש ושל הגוף לא יכול היה לסבול, אפילו לא את הידיעה על קיומם מבלי שתהיה להם סיבה או, לכל הפחות, משמעות מכוננת. כך ברח האדם במשך אלפי שנים מהאמת הפשוטה על העולם, אשר ניצבה תמיד מול עיניו.

שהרי אנו כולנו זניחים, קטנים ומקוטעים, קווים סוערים אך ארעיים אל מול לובנו השקט, החונק, של הדף עליו שורבטנו. כולנו נמקים תחת עולן של אינסוף האפשרויות ואל מול דלותן המספרית והאיכותית של בחירותינו, וכולנו נאבקים אך בסתר מייחלים לוותר, להרפות, להיבלע. שהרי אנו עלובים למראה, גרוטסקיים, שטופי תאוות נכלוליות, המוות מקיף את כולנו ואנו ממשיכים לצעוד, מסרבים להכיר באבסורד הקודר, בחוסר-המשמעות המענה אותנו סתם כך, לא מתוך רצון, ללא תוכנית אלוהית וללא מטרה. שהרי כולנו גוססים, ויודעים שכך, וקו אחר קו אנחנו מרגישים שאיברינו נושרים, ונעלמים היכנשהו בתוך התוהו האינסופי, הבלתי-מורגש, המקיף אותנו. שהרי כולנו שטופי שנאה-עצמית, שדים פנימיים, רגשי-נחיתות, עיוותים נפשיים למכביר, ובכל זאת אנו מייחלים שרגע לפני שניבלע לבלי שוב בתוך האינסוף, יצייר אמן באהבה את דיוקן דמותנו המעוותת, שנייה אחת לפני נשמטת מאתנו וחוזרת חזרה אל העולם.
עבודה של ג'ף לאו

"האינסוף שולל כל אפשרות לפתור את שאלת המשמעות של העולם הזה. אני מרגיש שאני מתמלא תאווה דמונית כאשר אני חושב על השליליות הזאת, ואני שמח אפילו על כך שלעולם אין משמעות בגלל האינסופיות, ואכן, בסופו של דבר, למה לנו כל כך הרבה משמעות? האם לא נוכל לחיות גם בעולם שאין בו משמעות? האם שיכרות של אי-רציונליות טוטאלית לא תוכל להספיק? עלינו לחיות, כיוון שלעולם אין שום משמעות. אם אין לנו תכלית מדויקת ואידיאלים ברי הגשה, עלינו לזנק, בלי שום הסתייגות למערבולת הנוראה של האינסוף."
(א.מ. סיוראן)
נטארט
המדור, המתפרסם מדי יום שישי, חושף אמנים שלא היינו פוגשים אלמלא הרשת.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
חלל זה הוא היעדר מלא כאב טהור, מזוקק: תחושה חדה של בלבול ואובדן, מסותתת שבר אחר שבר; אדם הוא קו, אוסף אקראי של קווים הם מציבה. רסיסים-רסיסים, נשברת הצורה, מתפוגג הגוף, מתמוסס האדם, נעלם, עד שאינו יותר מכתם