|
|
 |
כמה רוע אפשר לבלוע |
|
|
|
|
אמנית האנפופ-ארט בת' מור לאב מציירת עבור חברה לא מתפקדת, שמעדיפה לחייך מול המצלמה מאשר להודות שהכל קורס |
|
|
|
|
|
|
|
|
בלבה של ערבה מערב-תיכונית ממוצעת, במרכזה של תמונה, עומדת ומחייכת ספק ילדה ספק בובת פורצלן אמריקאית, ורדרדה ועבת-לחיים, ומציגה בגאווה מחברת תווים מתחת לשמיה התכלכלים והבהירים של איובה, נברסקה או אולי קנזס. לכאורה, הציור המושלם לתלות בסלון הבית, מעל לפסנתר או שולחן האוכל; אך רק לכאורה. הסתכלו קרוב יותר: מאחורי גבה של שירלי טמפל מהומת עולם מתרחשת. גופת פעוטה מונחת חסרת חיים ושותתת דם על הקרקע, אישה (אמה, מן הסתם) רוכנת מעליה ומשספת את גרונה; האחות הקטנה והכלב יוצאים בריצה מתוך בית המשפחה המתלקח, תוך כדי ששניהם עולים באש; פגרי איילים מוטלים מתים ונרקבים לאטם באופק. לרגע קשה להיזכר שכל זה כמעט והוסתר מאחורי חיוכה הגדול, התמים, הכל-אמריקאי, של "שירלי". ברוכים הבאים לעולמה הפסטורלי המתפורר, המבעית, של בת' מור-לאב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| לא הכל ורוד, הסתכלו ביתר עיון
| /images/archive/gallery/303/531.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
משהו לא תקין
|
|
 |
|
|
"אל תבואו אלי בשביל תמונות 'נחמדות'", אומרת מור-לאב, "מתוך הנחה נסתרת, כמובן, שיש משהו 'לא תקין' בתמונות שאני מציירת. כאמנית, העבודה שלי היא לשקף את התרבות השוקעת שבה אנו חיים". ואכן, עבודותיה של לאב מלאות בכל סימניה החיצוניים של שקיעה תרבותית, מוסרית וגופנית, במום, בקניבליזם וברצח, הכל תחת חזות שלווה, שאננה ומחייכת. מבט ראשון לא תמיד יגלה את מלוא נוראותו של המתואר. עבודותיה מציגות מומים גופניים בוטים, זועקים, ופעולות מחרידות של זוועה, בד בבד עם מעשים נסתרים של דיכוי, של אלימות ושל שקר, עטויים מעטפת מוליכה-שולל של יופי. בדומה לחברה לקבוצת אנפופ-ארט, צ'ארלס קראפט, נוטלת מור-לאב את חפץ הנוי התמים-לכאורה, הפשוט למראה, ומעוותת את צורתו, מפסלת בו, מחדירה לתוך תבניתו השחוקה, הנדושה, את המכוער, את האלים, את המתועב, את הרצח, האסון והגדם, כולם מוצגים כשהם עטופים עטיפה של ממתק.
"אני אוהבת להציג את התמות והדימויים הדוחים ביותר בצורה החיננית ביותר שאוכל", אומרת מור-לאב, "כמו פצצת ציאניד שכוונה להתפוצץ מתוכה של עוגה חתונה מקושטת". ואכן, רבות מעבודותיה עלולות להקשות על הצופה לראות את שכבת הדם הקרוש ואת האיברים הפנימיים החבויים מתחת לקישוטי העוגה. כל חיוך, כל מראית עין של שלווה, כל יום שגרתי של קיץ יסתיר שריפות, עינויים, תועבה, כל מנוחה לצד נחל תסתיר רגל קטועה, כל ארוחה – מעשה רצח . יופי אינו יופי; תמימות איננה תמימות; השניים שלובים יחדיו בזוועה, ואין להפרידם. מעטה של תמימות תמיד יסתיר, או לכל הפחות יסיח את הדעת מן ההתרחשות האמיתית, מן הזוועה ההכרחית המתרחשת בשולי התמונה, חונקת, משתלטת עליה. חיוך המלאך יחפה על גרון משוסף.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אל תבואו אלי בשביל תמונות נחמדות
| /images/archive/gallery/303/526.jpg |
|
|
|
|
|
|
אתה הוא מחלתך
|
|
|
|
|
"אני מציירת עבור חברה שאינה מתפקדת", מסבירה מור-לאב, "אני לא מציירת כדי לעשות הכל 'טוב יותר' לאנשים; אני מציירת מראה של החברה הזאת" – אותה חברה אשר גם בה, חיוך משמעותו מעשה נסתר של דיכוי ומרמה. אותה חברה אשר גם בה, חיוך נלהב בפני המצלמה משמש כהסחת דעת מן ההתרחשות האמיתית, המתחוללת ברקע. אותה חברה אשר גם בה כל כך קל להתעלם מן הרפיון, ההתפוררות, ההרס וההרג, כל עוד ישנה, למצער, מראית עין של שקט במרכז התמונה. עבודותיה של מור-לאב מציגות, כל אחת, עולם משלה, עולם בשלבי התפרקות וקריסה, המחפה על חורבנו הממשמש ובא ועל חטאיו, העולים אל פני השטח, בחיוך ובעמידה מיופייפת. עולם שבו הרצח, הפשע והאמת מודרים בגסות לשולי הדף. עולם זה, אין לו זכות קיום, אין לו יכולת לשרוד את המפגש עם נבלותיו – כל סצינה בו מסתירה התעללות, כל פיסה של יופי מסתירה חבורה; אזיקיו של עולם זה הם היתממותו העיקשת בפני המציאות הסובבת אותו, ולא האזיקים אשר הוא טורח לנסות ולהסתיר מאחורי גבו, כניסיונו הנואש של נידון-למוות להידמות לאדם מכובד. עולם זה, כעולמנו, אין לו מרפא, אין לו מזור, אין לו
ישועה, התפרקותו באה לו מבפנים, ודווקא משום כך הוא אינו יכול לה. כמה קשה, ההכרה הכואבת, שאתה הוא מחלתך.
|
|
|
|
|
|
|  | | עולם זה אין לו מרפא, אין לו מזור
| /images/archive/gallery/303/533.jpg | | |
|
