 |
/images/archive/gallery/121/645.jpg בתיה גור
צילום: ארכיון  |
|
|
| 10 תחנות התרבות של בתיה גור |
|
| עם מותה בטרם עת של הסופרת, אנו מגישים לכם את אהבותיה והעדפותיה התרבותיות: מדוסטויבסקי ווירג'יניה וולף, דרך אלתרמן ויעקב שבתאי ועד לפדריקו פליני |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
19/5/2005 20:19 |
|
|
|
|
|
|
|
באפריל 1994 מסרה בתיה גור למעריב את עשרת הרגעים התרבותיים שעיצבו את עולמה. היום, עם מותה בטרם
עת, אנו מגישים לכם את רשימת האהבות של הסופרת והמבקרת, אישה שידעה להשמיע ולהתעקש על דעותיה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
1. "האחים קראמזוב", פ.מ. דוסטויבסקי
|
|
|
 |
|
|
|
זו היצירה הראשונה שהמפגש איתה זכור לי בתור הלם בקנה מידה מסיבי. קראתי את הספר לראשונה בגיל 17, בזמן שהתכוננתי עם חברה לבחינת בגרות בהיסטוריה. אז הכרתי כבר את "החטא ועונשו", ומשום מה הצצתי ל"האחים קראמזוב" ופשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. עם הזמן קראתי גם את "אידיוט" ואת כל היצירות האחרות של דוסטויבסקי. אלא שמכל הדברים הגדולים זה היה הראשון שקראתי והבנתי, כבר תוך כדי קריאה, שאני קוראת יצירה משמעותית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הלם בקנה מידה מסיבי. דוסטויבסקי
|
|
|
|
|
|
|
2. "שמחת עניים", נתן אלתרמן
|
|
|
|
|
|
|
גם זו יצירה שפגשתי באותה תקופה, והפואמה הזאת עשתה לי בתחום השירה את מה שעשה "האחים קראמזוב" בפרוזה. אני כמובן מבינה שבחירה בשתי היצירות האלה מעלה סימן שאלה. האם ייתכן שנערה בת 17 תיסחף אחרי "האחים קרמאזוב" ותעמוד נדהמת מול "שמחת עניים"? מה אני אעשה, מסתבר שכן. ואם מנסים להבין למה, אני חושבת שב"האחים קראמזוב" הסיבה היא האינטנסיביות של הדיון ביצר ובכיבושו, ואילו ב"שמחת עניים" קלטתי כבר אז מין אמירה אופטימית טוטאלית על החיים, תשובה להבל הבלים הכול הבל של קהלת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3. "הקול והזעם", וויליאם פוקנר
|
|
|
|
|
|
|
מרגע שקראתי את הספר הזה, הייתה בי תאווה גדולה לראות את הדרום של ארה"ב. עלתה מהספר הזה חושניות חריפה. אתה ממש רואה את המגנוליות, חש בחום הכבד. בסופו של דבר חייתי שלוש שנים באמריקה, במהלכן חיפשתי כל הזמן את פוקנר. הרגעים הכי שמחים שלי בכל התקופה היו הרגעים שבהם מצאתי אותו. בטיולים ליד חוות ענקיות עם מרפסת קדמית שעליה יושבת גברת דרומית, ובמפגשים עם משפחות מקומיות של שלושה וארבעה דורות, עם נגינת הדיבור. פוקנר הוא הסופר האמריקאי היחיד שדבוק בי, אולי גם בגלל סגנון הכתיבה שהיה בשעתו תגלית בעיני.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תגלית. פוקנר. צילום: אי.פי
|
|
|
|
|
|
|
4. "אל המגדלור", וירג'ינה וולף
|
|
|
|
|
|
|
כל מה שמניתי ואמנה ברשימה הזו הן לא היצירות שלדעתי הן החשובות בעולם, אלא היצירות שהמפגש איתן היה כל כך חזק, שתהיתי אם הוא שינה ממש את חיי. "גברת דאלווי", למשל הוא בעיני הרומן הכי שלם של וירג'ינה וולף. אבל אי אפשר להשוות בין ההשפעה שלו עליי, להשפעה של "אל המגדלור". זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי איך מתארים רגע על פני מאה עמודים ומיד אחר כך עשר שנים בחצי עמוד, פרק שלם מציירים ארוחת ערב על כל גווניה, ואילו את מות הגיבורה מציינים בסוגרים. היום אני יודעת שהספר כתוב במה שמכונה "זרם התודעה" וכיום זה דבר מובן מאליו, אבל המפגש הראשוני היה שוק תרבותי כי לא ידעתי כלל שקיימת אפשרות כזו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"הפעם הראשונה שבה ראיתי איך מתארים רגע על פני מאה עמודים". וירג'יניה וולף
|
|
|
|
|
|
|
5. "זיכרון דברים", יעקב שבתאי
|
|
|
|
|
|
|
זו חוויה דומה. עמדתי במקרה בחנות ספרים ופתחתי ספר של איש שלא שמעתי עליו מעולם וקראתי את העמוד הראשון, ופשוט רציתי לקפוץ באוויר מרוב אושר. היה משהו במוסיקה של הספר שגרם לי להרגיש שככה צריך להיות, שזה הדבר הנכון. אני חושבת שבגלל "זיכרון דברים" המפגש הראשון שלי עם פרוסט בתרגום העברי לא היה כל כך חריף כמו שהיה צפוי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לקפוץ באוויר מרוב אושר. עטיפת "זכרון דברים"
|
|
|
|
|
|
|
6. "מאדאם בובארי", גוסטב פלובר
|
|
|
|
|
|
|
מה שמוזר בעיני ב"מאדאם בובארי" הוא שבקריאה ראשונה בגיל 20 הוא נראה לי משעמם ובכלל לא הבנתי במה גדולתו. ואילו בגיל 30 הבנתי שזו השלמות, הסגנון השקוף והנקי ביותר שישנו. כך אני חושבת עד היום, לכן אני חושבת שאסור ללמדו בבתי הספר התיכוניים כמו שמנסים לעשות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
7. "החייל הטוב" , פורד מדוקס פורד
|
|
|
|
|
|
|
זו יצירה מטלטלת שבנויה באופן שבלוני, כך שאתה יודע את סופה מתחילתה, אבל שומע אותה כל פעם מחדש, יותר ויותר לעומק. לראשונה קראתי בעברית בהוצאת סימן קריאה כשהייתי במחצית שנות העשרים, ומאז קראתי אותו עשרות פעמים, ובכל פעם נפעמתי מהעלילה הקאמרית המתארת ארבע נפשות שהיא בעצם אנטומיה עמוקה של טרגדיה ותשוקה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
8. "זיכרונות אדריאנוס" מרגריט יורסנאר
|
|
|
|
|
|
|
במחצית שנות השלושים שלי חשבתי שכבר הגעתי לשלב שבו אי אפשר לעשות לי דברים. ואז קראתי את "זכרונות אדריאנוס" (ואת פרוסט כמו שצריך) וראיתי שיש עוד בשביל מה לחיות. הכניסה הגמורה שלה לדמות היסטורית רחוקה (למרות שהוא גבר, קיסר ורומאי) אפשרה לי להרגיש כלפי אדריאנוס אחווה וקירבה. אני רואה בו מודל לחיים בזיקנה. ההשלמה שלו עם העולם שסביבו והסטואה שלו הן הנחמות הגדולות המוכרות לי. כל אחד מהספרים שהזכרתי עד עכשיו קראתי כמה וכמה פעמים. את דוסטויבסקי ו"מאדאם בובארי" אני קוראת כל כמה שנים מחדש, ובכל פעם הקריאה היא אחרת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
9. "שמונה וחצי" פדריקו פליני
|
|
|
|
|
|
|
כשהייתי בת 19, ראיתי בפעם הראשונה את "שמונה וחצי" של פליני, וידעתי שזה הסרט הכי טוב שראיתי בחיים. ואני שמחה להגיד שדעתי לא השתנתה מאז. אני לא מבינה איך הבנתי כבר בצפייה ראשונה את כל רצף האסוציאציות. זה ממש המם אותי, וזו הייתה חוויה לא פחות גדולה מאשר ספרות. כך הרגשתי גם כשראיתי את "קאוס" של האחים טביאני. אבל שם זה מהכיוון ההפוך לגמרי, מפני שהסיפורים בלתי יומרניים. ב"קאוס" בפרק האחרון, כשפרינלו חוזר לבית אימו, שמעתי מוסיקה שלא הכרתי. ביררתי וגיליתי שזאת "אריית הסיכה" מתוך "נישואיי פיגארו" של מוצרט. עד אז הייתה לי דעה קדומה נגד אופרות (מלבד אלה של ורדי), אבל מאז "קאוס" גם "נישואי פיגארו" דבוק אליי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חוויה לא פחות גדולה מאשר ספרות. שמונה וחצי של פליני
|
|
|
|
|
|
|
10. "מסע חורף", שוברט
|
|
|
|
|
|
|
"מסע החורף" הוא הטקסט המוזיקלי הכי עצוב ויפה שאני מכירה. זאת יצירה שחורפים שלמים וגם קיצים אני חוזרת ושומעת. לפעמים כשאני עצובה, ולפעמים כדי להיעצב כי זו עצבות מתוקה, מייאשת ומזככת. צער טהור. ואם כבר שוברט, אני חייבת להגיד מילה על ברהאמס, כי אני בנאדם של בראהמס, אני שומעת אותו באופן כפייתי.
אני מרגישה שהרשימה יוצאת כבדה נורא (למרות שלא מניתי את "שירה" של עגנון, צ'כוב, גוגול, זביגנייב הרברט, סרג'יו ליאונה, באך , ומוצרט בכלל) ואני מרגישה מן צורך להגיד ביטלס או צ'רלי צ'פלין או "החמישייה הקאמרית" או גידי גוב. אבל אלה דברים שאני לא יכולה להגיד שאם ייקחו אותם ממני, אני לא אהיה אני.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
