ראשי > תרבות > נט.ארט





קח לגימה מהחיים
אנו נמצאים בתקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה האנושית, דווקא משום שאנו לא רואים את החשיכה. וההתמסרות לה, או ההתמסרות, הרבה יותר קלה ממה שנראה
  אשר שכטר
22/5/2005  19:00
עקוב אחרי: אתה הולך ברחוב. השעה היא שעת ערב. אין לך שמץ של מושג איך ומדוע אתה כאן. אתה פשוט משוטט ללא-מטרה (אתה מניח) וממשיך בצעדיך. מזה זמן כבר שאתה כבוי, רדום, מתנודד אנה ואנה בלי-דעת, לא מודע למעשיך. אתה מסתכל לצדדים, מנסה להבין איפה אתה - העולם כולו, כך נדמה, מפרפר סביבך.

לכאורה, הכל כרגיל. החנויות, האורות, המולת הכבישים, הקקופוניה האוצרת בתוכה אינספור צופרים, צעקות וצלצולי טלפון. אך בכל זאת, אתה חש, משהו לא כשורה. הכל נדמה מופרז, מוקצן, גדול יותר, רועש יותר. בתוכך אתה חש את פעימות העולם הופכות מהירות יותר, מהירות יותר. כאב ראש, רועם מאין כמוהו, מכה בך. אתה כורע, בחוסר אונים, ותופס בשתי ידיים את ראשך.

הם הולכים, בחבורות בלתי-נראות, חולפים על פניך. חלקם מביטים, מתוכם אחדים מושכים בכתפיהם, אחדים תוהים מה הבעיה שלך. כל אחד בענייניו. הם שמחים, כנראה, כנראה רק אתה לא רואה את השמחה שלהם. וככל שהם עוברים, אתה כבר לא רואה בהם בני אדם - אתה רואה בהמות, חיות-עדר, רודפות אחרי החשק הבא ולשונן תלויה בעצלות מחוץ לפיהן. לאט לאט, אתה מרגיש, התוהו המגוחך שמולך משתלט עליך. לאט לאט, אתה מרגיש, אתה הולך ונעלם.
בהמות. צילום: רויטרס
שום דבר בנו אינו מסופק
בסופו של דבר, הסרטן אוכל בכולנו. בקניון, ברחוב, במסעדה או במזללה, אצל חבר או על ספת הפסיכולוג, בקולנוע או בבית, אל מול מרקע הטלוויזיה – בחילה קלה, בהתחלה, רעידה שקטה, כמעט לא מורגשת, של הבטן, תחושה של גודש פנימי, המסתגל אל הגודש החיצוני, גודשו הריק של העולם. אנו מסרבים לתת לו שם, מסרבים להכיר בו, על אף שאין כמותו בלהכיר אותנו. כל שאנחנו מבקשים הוא שינגוס בחיינו בשקט, שעה שאנו מנסים לגנוב עוד רגע של שפיות מבורכת, של צלילות-דעת, שעה שאנו מרימים את ראשנו באקט אחרון של גוויעה.

מכל מקום, מכל עבר, חיים - נוצצים, בוהקים, חדשים, עטופי ניילון - זועקים לעברנו. חיים מתכלים, חיים ארעיים, חיים שדורשים כרטיס אשראי, או לכל הפחות - ארנק. המציאות הופכת עמוסה, צבעונית, חדישה, המלאכותיות שולטת; העולם מתפורר למיליארדי רסיסים זרחניים של פלסטיק ומותיר אחריו שביל נואש, צהבהב, של זחילה מתה. ואנחנו, בתוכו, אינספור דברים, אפשרויות, חשקים, תאוות, סיפוקים מיידיים, כולם זורקים את עצמם לרגלינו, אבל משהו בתוכנו, ההולך וגדל, חסר-שם עדיין, יודע לזהות חוסר סיפוק, ויודע – גם אנו מסרבים להודות בו - ששום דבר בנו אינו מסופק.
תאכל בשקט. עבודה של בת' לאב-מור
לא עולם אמיתי, וגם לא עולם של פנטזיה
עבודותיו של האמן זאליה בישופ משמשים, ביותר מובנים מאחד, מראה נאמנה למציאות שלנו. הן גדושות, וקרועות, מוטלאות חלקים-חלקים, מנסות לשמור על אשליה של סדר, כאשר כל מתבונן יכול להבחין עד כמה רעוע, עד כמה קודר ואפור עולמן. כמו קטלוג לבגדי תינוקות בלב תחנה גרעינית, עבודותיו של בישופ ממוקמות על התפר שבין התעשייתי לטריוויאלי – חזיונות של מוות, של מיניות ושל חורבן, רסיסי-צל, שברים של גפיים אנושיות, מתמזגים בשאריותיו של עלון-פרסומת המדגיש את הצורך לקנות מקרר חדש. מציאותם של הקולאז'ים התלושים, הפעורים, של בישופ היא מציאות של חלל, ושל חפצים ארעיים, אקראיים, ערטילאיים שממלאים אותו. הכל שווה ערך, הכל אומר משהו; כל חפץ וכל דימוי הם השתברויות של עולם. ואת החלל הזה לא ממלא היגיון, לא בניין ולא סדר – הוא עולם של אחרי-שבר, טרום-החרבה, וכל מה שבו: היה כבר. עולם זה מלא כל כך, ובה בעת ריק כל כך, עד שהוא אינו אלא אפלה של דברים עמומים, עלומים; עולם שהוא קבר, במציאות שאחרי פצצה.

עבודותיו של בישופ לא מציגות עולם אמיתי, וגם לא עולם של פנטזיה. יקומן הוא יקום-רפאים, מרתף של תחושות, של מראות, של חזיונות, פרורים אבודים של חיים שקועים עד-צוואר בים של אפילה. רבים בהם החלקים, הרסיסים, הפיסות התלושות, הקרועות, השבורות, של בשר, של דימוי, של מסמכים, של חיים, של דיוקנים מפורסמים, של מסגרת - אפילו לא שלם אחד נמצא בהן. כל עצם הוא נכה; כל גוף הקריב חלק משלו קורבן לחשיכה.

בתוככי צינוק מתפורר זה של נכויות, של פגמים ושל מומים סמויים ונראים לעין, חבויה מציאותנו כפי שהיא נראית מבעד לעיניו האדומות של אדם שחש את מגעה המחוספס של לולאת-החנק שהיא כורכת סביב צווארו, טרם שנחנק. וברגעים של חסד, פיסה מוכרת של מציאות עולה, מתה, צליל מוכר מתבלט מתוך הקקופוניה, יד נשלחת מתוך החשיכה, ולופתת, וקול בוקע מבין שאונה המחריש של הדממה. והיכן שפעם נראה העולם מאורגן, כיום הוא אינו אלא כאוס, תוהו, לא יותר מגודש של גדמים ושברים וחלקי-חלקים, עיסה בלולה שבה כל דבר אינו קשור לדבר שלצידו, וכולם קשורים לאיזה שלם נעלם, אבוד, לא נודע. תוהו זה, המחלחל ופושט את חיבוקו השחור, החונק, הצורם, מסביבך, אתה יודע מהו, אתה מכיר את פניו, אתה פוגש בו בפינת הרחוב ובין קירותיו הפרוצים של הבית: מין גודש מחניק, מדכא, הדוקר אותך; מין הימלאות שכזאת, אשר לאחריה - אתה יודע - יבואו רק הריקנות, הרצח וההתמסרות הנכנעת לכוחו המשתק של האינסוף ולחשיכה.
גדוש, קרוע ומוטלא. עבודה של זאליה בישופ
כל שלט חוצות, כל צלצול טורדני הם מעשה טרור למחשבה
שכן, ההתמסרות לאפילה, לשיגעון, היא הרבה יותר קלה ממה שנראה לעין. כל שלט חוצות, כל צלצול טורדני, כל גוף שעובר לידך ומדיף ניחוח מבושם של רקב, הם מעשה טרור למחשבה, הם שבירה, הם התמוטטות פוטנציאלית, הם כמיהה שקטה, אך גוברת, לרצח, להתפרצות אלימה. מעטים מאתנו, ספורים ממש, שמים לב, אך ההכרה גוברת וגדלה: אנו חיים בתקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה האנושית, דווקא משום שאנו לא רואים את החשיכה שסביבנו. אנו לא מבחינים בגופינו, בבניינינו המתפוררים, אנו לא רואים עד כמה, ואיך, המציאות שסביבנו גדלה וגדלה, עד לפיצוץ; מעטים מאתנו יכולים לדמותה נקרעת, נשברת, כשאת מקומה תופס הכלום, האין, ההרס התעשייתי, האובך. והמעטים מאיתנו שכן רואים, שותפים, אחים לחורבן ולחזיונות ההרס, מתמוטטים ונופלים, קורבנות שהואלמו, אל ים החושך – לבד, אחד אחרי השני.
קורבנות שהואלמו. עבודה של זאליה בישופ
העולם חי, חי יותר מאי פעם, אך אתה מתמוטט
...קח אותך, למשל. אתה אדם שקט, מבודד, נשמר לעצמך; רעש העיר  מכביד עליך. קריסתך ההדרגתית היא עובדה פיזיולוגית. כל צלצול טלפון, כל צעקה, כל נהג שמגביר את עוצמת הרדיו, כל המולה פתאומית, קורעים אותך. אתה הולך ברחוב, והכל בו זועק לעברך: נלכדת. הכל חורק, הכל צורם, אתה מחפש מוזיקה, אתה מחפש שירה, ואתה מוצא רק ממלאי-חלל ריקים, אשליה וירטואלית. מזה חודשים שאתה חש את העומס לוחץ ולוחץ, חזק וחזק יותר, על גבך, על עיניך, בראשך. העולם מתפוצץ, מתפורר, רוקד, בכדי להסוות לשווא את פרפור הגסיסה - העולם חי, חי יותר מאי פעם, אך אתה מתמוטט, בחושבך על התקף הלב הצפוי להגיע.

בכל מקום מזלזלים בך, מאביסים אותך בתרופות ובכדורים, פוטרים אותך כתמהוני, מתעלמים ממך - המציאות נשברת, מתמוטטת, מתחת רגליך; שברי הזכוכית, שבריה, דוקרים – והם דוקרים, כנראה, רק אותך. נדחקת לצד, בהשלמה שקטה עם חוסר-הרלוונטיות של השקפתך, כל חייך; אינך יכול יותר – המסקנה מתבקשת. ביד מוכנה, אתה סוגר את הדלת, פותח דלת אחרת, ויוצא בירייה.
קריסתך ההדרגתית היא עובדה פיזיולוגית. עבודה של פרנסואה דוביבייה
...
"כך היו מביעים את רגשותיהם אלו שעדיין נתחשק להם לדבר:
כל העצמים, שהעין ראתה והידיים חשו, נעשו ריקים, קלים ושקופים – לצללים בהירים באישון לילה נעשו דומים;
משום שאותה עלטה עצומה האופפת את היקום כולו לא נתפזרה עם שמש, עם ירח, עם כוכבים, אלא הלבישה במעטה שחור ללא גבול את האדמה, כאם, חיבקה אותה;
לכל הגופים חדרה, לברזל ולאבן, וגלמודים נשארו חלקיקי הגוף, שאיבדו את הקשר; ולעומק החלקיקים חדרה, וגלמודים נעשו חלקיקי החלקיקים;
משום שאותה ריקות עצומה, האופפת את היקום, לא נתמלאה בנראה, לא בשמש, לא בירח, לא בכוכבים, אלא שלטה ללא מצרים, חודרת לכל מקום, מפרידה הכל: גוף מגוף, חלקיקים מחלקיקים;
בתוך הריקות היו עצים פורשים את שורשיהם, והם עצמם ריקים היו, בריקות עצמה, תוך איום בנפילה שקופה, תלויים היו מקדשים, ארמונות ובתים, והם עצמם ריקים היו; ובתוך הריקות היה נע אדם באי-שקט, והוא עצמו היה ריק וקל, כצל;
משום שהזמן חדל, ונתקרבה ראשיתו של כל דבר אל אחריתו: עדיין היה מיבנה בבנייתו, והבנאים עוד הקישו בקורנסים, והנה כבר נראו הריסותיו וריקותו במקום ההריסות; אך זה נולד אדם, ואילו על ראשו הודלקו נרות הקבורה, והם כבר כלו וכבו, וכבר נעשתה ריקות במקום האדם ונרות הקבורה,
ואפוף ריקות ועלטה, היה האדם מרטט באין-תקווה בפני אימת האינסוף".
(ליאוניד אנדרייב)
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
מכל מקום, מכל עבר, חיים - נוצצים, בוהקים, חדשים, עטופי ניילון - זועקים לעברנו. חיים מתכלים, חיים ארעיים, חיים שדורשים כרטיס אשראי, או לכל הפחות - ארנק. המציאות הופכת עמוסה, צבעונית, חדישה, המלאכותיות שולטת; העולם מתפורר למיליארדי רסיסים זרחניים של פלסטיק ומותיר אחריו שביל נואש, צהבהב, של זחילה מתה. ואנחנו, בתוכו, אינספור דברים, אפשרויות, חשקים, תאוות, סיפוקים מיידיים, כולם זורקים את עצמם לרגלינו, אבל משהו בתוכנו, ההולך וגדל, חסר-שם עדיין, יודע לזהות חוסר סיפוק, ויודע – גם אנו מסרבים להודות בו - ששום דבר בנו אינו מסופק