 |
/images/archive/gallery/308/069.jpg העולל מבועת יואש לאחר הקראה של ''אינכזה''
צילום: משפחת פלדש  |
|
|
|
|
| נפשו של יואש פלדש נכרכה בספר הילדים המסויט של דליה יאירי, "אינכזה" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
יואש פלדש
23/5/2005 11:23 |
|
|
|
|
|
|
|
לרגל ספיישל שבוע הספר החגיגי בהשתתפות כוכבי "ארץ נהדרת" (קשת, 23 ביוני), ערוץ תרבות
מעלה פינה יומית בה ימליצו אנשים שאנחנו אוהבים על ספרי הילדים שהם אוהבים.
לחצו כאן כדי לבחור את ספר הילדים האהוב
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
האימה, האימה. "אינכזה", עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
"אף פעם אחת, בשומקום/ לא בלילה, לא ביום"
|
|
|
 |
|
|
|
קשה לומר ש"אינכזה" היה הספר האהוב עלי בילדותי. לא, לא אהבתי אותו. יהיה מדויק יותר לומר שהוא פשוט הטיל עלי אימה.
בניגוד לספרי הרפתקאות כמו "השביעייה הסודית", "החמישייה והכלב", "הרביעייה והתוכי" ושאר ספריה של אניד בלייטון שקראתי אז בשקיקה – ב"אינכזה" אין שום רגע של נחת. אם ב"השביעייה", ובשאר הספרים ששמותיהם מזכירים לי היום בעיקר כותרות של סרטים כחולים, הייתי מוכן לקרוא על פושעים מפוקפקים רק בשביל ליהנות מהפיקניקים העצלים, שבהם נמזגה לימונדה צוננת וכורסמו מאפינס טריים שהדודה אפתה, ביני לבין "אינכזה" נרקמה מערכת יחסים שונה לחלוטין: הוא הציע לי אז תפריט עשיר מאוד, שהמנה העיקרית בו התבססה על דיכאון פחד.
גם היום, בקריאה מחודשת, זהו עדיין אחד הספרים האפלים ועוכרי השלווה ביותר שקראתי. העיתונאית דליה יאירי, ששכלה שבע שנים לפני כן את בעלה בהשתלטות המחבלים על מלון סבוי, כתבה בו בחרוזים עלילה דיכאונית ממש, המדלגת בין פנטזיות אובדניות למציאות מסוייטת.
העולם שיאירי בונה ב"אינכזה" מנוסח על דרך השלילה. הוא מתרחש ב"אף פעם אחת, בשומקום/ לא בלילה, לא ביום", ומספר על זוג הורים, "אם אחת ואף אחד", שמחליטים שהם רוצים ילד. והאם מסבירה איזה ילד בדיוק: "אני רוצה לא בת, לא בן/ לא תינוק, ולא זקן/ לא שמן, ולא רזה…/ לא בוכה, ולא צוחק/ לא לוחש, ולא צועק". את העליצות המתפרצת הזאת מחזקים האיורים האפלוליים, צפופי הקווים, שבהם מצויר הגיבור: מין גמד מסריט, שכל ראשו מכוסה במגבעת שחורה.
וזה לא נגמר שם: הצירים שהאם נתקפת בהם מעירים את השכנים, והמשטרה ומכבי האש מופיעים. אבל כשאינכזה כבר נולד, הוא נעלם מיד. אז "לבה של אם-אחת נשבר/ והיא פרצה בבכי כה מר". לאחר שניסיונות החיפוש אינם נושאים פרי, הספר מסתיים בטון חצי אופטימי, לפחות מבחינתה הכלכלית של יאירי: "עד לרגע זה ממש/ לא נודע דבר חדש/ יש שמועות שאינכזה/ אחרות שיש כזה… לכן נאמר בסוד-בסוד/ יש אינכזה. מאוד מאוד./ מה נותר לנו כעת?/ לחכות לספר בית!".
לא בטוח שהבנתי כמה חידלון ודיכאון, ללא שום תקווה, יש בספרון הזה. ספק אם היום הוצאה כלשהי היתה מוכנה לתת ליאירי לשפוך כך את מררתה על ילדים חסרי ישע. ובכל זאת, נדמה לי שאני עדיין יכול להבין מדוע נפשי נכרכה אחרי "אינכזה", מדוע הייתי קורא בו שוב ושוב, וליתר ביטחון אף כתבתי את שמי פעמיים בכריכה הפנימית – בתחילת הספר ובסופו.
אפילו היום אני עדיין מוכן לפרש את הקדרות של "אינכזה" כמסתורין. זאת, משום ש"אינכזה" פשוט התיימר להפקיד בידי סוד אפל: תשובה לשאלה מדוע באים ילדים לעולם. התשובה הזאת אולי חלקית מאוד, ואולי לא הכי מאוזנת מבחינה נפשית, אבל זה בדיוק מה שקשה למצוא היום ברוב ספרי הילדים, שמסריחים מאושר ואופטימיות: ניסיון ישר לחלוק חוויה רגשית מורכבת עם הקוראים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
