ראשי > תרבות > נט.ארט





עולם ישן עדי יסוד
ציורי המרצפות של קורט וונר הם משב רוח פלאי מעידן הולך נשכח. הדבר עצמו, אל מול תחליפי החיים המודרניים
  אשר שכטר
28/5/2005  13:03
בלב מרכזה המסחרי של העיר השקטה מנטואה, איטליה, אש הגיהינום משתוללת. בסמוך לאחד מבתי הקפה הרבים, פתח לעולם התחתון נפער. ומתוך התהום העצומה, המובילה היישר אל תוך השאול, פורצים הנידונים - מיוסרים, כפופי גו - במנוסה של ייאוש מן ההבטחה המאיימת לעינויי נצח. גוף נאחז בגוף, יד תופסת בזרוע, או בצלע, או ברגל מרוטשת, מפוחמת; כל נפש אומללה לעצמה, כל אחד בניסיונו הנואש, האבוד, לחזור לחייו. אך עד מהרה הם מבחינים, דומה שאוויר העולם כבר אינו מגיע לנחיריהם. הם נחנקים, אך ממשיכים לזחול, לגחון, לנסות לצאת, אם לא ברגליהם אז באמצעות גרירת הגוף ביד.

ניסיונם, ללא ספק, אבוד, וללא ספק גם הם יודעים זאת; לא משנה כמה יצליחו להתקדם, להבות האבדון בעקבותיהם – והתופת, חובקת כל, תובעת את שלה. ובינתיים, מעל, החיים מביטים, בפיות פעורים, נפעמים, נדהמים, שבויים; יופיים של המחזה, של האימה, של ייסורי האבודים, לופת אותם פנימה, פנימה, אל תוך כבשנה הלוהט של התופת. הנ"ל אינו תיאור של הזיה אפוקליפטית, וגם לא תקציר עלילתו של סרט מדע בדיוני מטופש, אלא תיאורו של ציור מדרכה אחד מני הרבים שהפיק האמן האמריקאי קורט וונר, אשר ציורי המדרכה המרהיבים שלו – הנראים, במבט ראשון, כזיווג משונה בין הירונימוס בוש למ.ק. אשר – עטורי הפאר והמיתולוגיה, כבר קנו להם שם בכל העולם.
התופת, חובקת כל, תובעת את שלה
...
ובצדק. עבודותיו של וונר, מרשימות ויוצאות מן הכלל, אינן דומות לשום דבר בעולם האמנות היום: הרוח המנשבת בהן היא רוח פאגאנית עתיקה, פלאית, היונקת היישר מתחנות היסוד של האמנות האירופאית הגדולה. באמצעים מוגבלים בהרבה מאלו העומדים לרשותו של אמן בראשית המאה ה21, מחייה וונר מאורעות מיתולוגיים ודתיים, חלקם מבעיתים ביופיים, חלקם מרהיבים באופן אשר אין לתארו אלא כיוצא דופן, ספוגי הדר אשר דומה כי חלף מן העולם מאז בוא המודרנה: הדר עוצר-נשימה, השמור לסצנות כבירות של קדושה ושל זוועה, של אפוקליפסה ושל בריאת עולם. הרקולס ואפולו, זורואסטר וחלום ליל-קיץ, כולם חיים ונושמים, כמעט כאילו מעולם לא היו אלא כתמי צבע על אבן – די בצפייה באחת מעבודותיו של וונר כדי להבין עד כמה חיונית ומשוחררת, עד כמה חיה ופועמת יכולה להיות האמנות, כיצד היא יכולה לברוא מחדש, לבדה, מראות ומיתולוגיות, כאשר היא מלוטשת ומסותתת ביד אמן.
רוח פאגאנית עתיקה, פלאית
...
ביצירתו של וונר רוקמים השניים עור וגידים: הנס והתופת; פראיים, משוחררים מכבלי אפרוריותה המדכאת של התקופה. מציאותן עצומה, אדירה, מציאות של ענקים ואלים, של להבות רצחניות, חסרות רחם, ושל טיטאנים: עולם קסום, מאגי, בו גם למוות, לתופת, ליום הדין, ישנה הילה על-מציאותית של הוד ושל קדושה; יקום סוער, רוגש, בו הפנטסטי - מלהיב ובלתי נתפס - מצטרף אל המוחש.

עבודותיו של וונר הן שילוב נדיר, ביופיו ובעוצמתו, בין מיומנות ללא-רבב לבין דמיון חסר רסן - מעטים האמנים, אשר מסוגלים להפנט ולשכר כך את צופיהם, מעטות היצירות אשר מסוגלות להפגין כך את כוחן. כל עבודה משל וונר היא תחבולה, הנחשפת בהדרגה, כתב-חידה הנפרש לאיטו, עם כל שנייה נוספת של מבט, עולם אורגני, חסר-חוק, התפוצצות מבוקרת של צבע ושל אור ושל יופי עילאי, מטלטל, מתפשט, חסר-מסגרת: מאימת הגיהינום ועד לכאב נפילתו של איקרוס, מיהירותו הטווסית של נרקיסוס ועד לקמילתו הבלתי נמנעת, המאיימת, של הבשר. הטרור פוגש בהן בפאר, העינוי - באקסטרווגנטי; בתוכן בלולים יחדיו הטהור והטמא, הקדושה והכפירה, החטא והדת, חבויים תחת המעטה המהפנט של הראווה. יצירתו של וונר משתכרת מן ההוויה ומן הכוחות הפועלים בה, משחקת בהם, מפסלת בהם, שואבת אותם - דרך האומנות - אל תוך עצמה, טרם שהיא פולטת אותם מתוכה אל העולם החיצוני, בכל עצמתם.
הנס והתופת, משוחררים מכבלי אפרוריותה המדכאת של התקופה
...
תחת משטר האימים הסמוי, המדכא, השוחק, של המציאות היומיומית, ולנוכח האימפוטנטיות המחליאה של אלה העוסקים - מטעם עצמם בלבד - בסוג זה או אחר של "יצירה", מהווה יצירתו של וונר משב רוח רענן, דווקא משום שאינה "מודרנית". למעשה, לולא היינו יודעים שהמדובר באמן בן ימינו שיצר אותן, לעולם לא היינו מנחשים שיצירותיו אינן, למעשה, שרידים אבודים מעידן הולך ונשכח, בחסות תהפוכות הזמן, של אמנים ושל רבי אמנים - הן לא מושחתות ע"י מוראותיה של התקופה, ובכך טמון כוחן. בפראותן השתלטנית, אך מלאת ההומור, ביופיין המרהיב, הנטול ולו קורטוב פחדני של ציניות, אין בעבודותיו של וונר רמז לשחיקה האיטית, המתמשכת, של חיינו.

אמנותו יונקת מן הבארוק, מן הרנסנס, ודווקא משום כך אין טובה ממנה ללמד קטגוריה על תפלותה העקרה של תרבות ימי-הביניים חסרת המשמעות שלנו, אם חיותה של האמנות בה נדירה כדי כך. במיטבה, יצירתו של וונר מהדהדת עבר מרתק, עשיר, שופע השראה מאין כמוהו, בו אכזריותם של החיים, אלימותו של העולם, ושל העולם שמעבר, הם חלק בלתי נפרד משיכרונה של ההוויה, בו האימה אף היא, גם היא, בעיקר היא, מהווה עדות ליופי; עבר אלילי, פרימיטיבי, היוצר בתוך הפרא הלא-מבוית, הכאוטי, שהוא העולם. אך בסופו של דבר, למרבה הצער, האמנות לא מנצחת את החיים ואינה יכולה לרוחה של התקופה – כל שהיא יכולה לעשות הוא לינוק אותם לתוכה ולירוק אותם, משמצאה כי נעשו חלולים וחסרי טעם. עם חזרתי מעולמו המרהיב של קורט וונר אל עולם הממש, אין הגדרה טובה יותר, אני מאמין, לעבודות אלו, מאשר אמנות, היורקת בבוז את תחליפי-החיים הזולים סביבה ובוחרת לשמור, מכל משמר, על טהרתה.
שרידים אבודים מעידן הולך ונשכח. צילומים מאתר האינטרנט
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
ביצירתו של וונר רוקמים השניים עור וגידים: הנס והתופת; פראיים, משוחררים מכבלי אפרוריותה המדכאת של התקופה. מציאותן עצומה, אדירה, מציאות של ענקים ואלים, של להבות רצחניות, חסרות רחם, ושל טיטאנים: עולם קסום, מאגי, בו גם למוות, לתופת, ליום הדין, ישנה הילה על-מציאותית של הוד ושל קדושה; יקום סוער, רוגש, בו הפנטסטי - מלהיב ובלתי נתפס - מצטרף אל המוחש