 |
/images/archive/gallery/307/862.jpg מילואימניקים.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| אלו שלושת המקומות הראשונים בתחרות סיפורי המילואים של nrg תרבות. על מילואימניק שזוכה להיות כל יכול, אחר שלומד לקלל ושלישי שהחיים הם קרב מתמשך עבורו |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
29/5/2005 11:22 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני כחודשיים nrg תרבות הכריז על תחרות סיפור קצר שנושאה מילואים. ביקשנו מכם לספר לנו משהו מרגש, מעניין או מכעיס, על חוויה שלכם או של מישהו שאתם מכירים ושקשורה למילואים.
קיבלנו מאות סיפורים, רובם באמת מרגשים. אבל רק שלושה עברו
את הסינון הקפדני של צוות השיפוט שלנו: תא"ל במילואים אביגדור קהלני, עורכת מדור הספרות של "מעריב" דנה אלעזר, העיתונאי אראל סגל ומו"לית הוצאת הספרים "אחוזת בית", שרי גוטמן.
הנה הם לפניכם, שלושת הזוכים.
ואתם מוזמנים גם לבקר בערוץ המילואים שלנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מקום ראשון: אלוהים אחד / מאת אסא זיידמן
|
|
|
 |
|
|
|
אל התפקיד הזה הגעתי כמעט במקרה. אחרי כמה שנים של שירות כעתודאי, שחרור מיוחל ואזרחות מתוקה, קיבלתי מעטפה ירוקה, בה נצטוויתי להתייצב בבקו"מ לצורך "שיבוץ מחדש במקצוע". אז התייצבתי.
פקידה משועממת הפנתה אותי אל הקצין שלה, שדיבר בסבר פנים חמור. "שמע", הוא אמר בשפם רוטט, "אנחנו צריכים מישהו שבאמת ידע לנהל, להוציא דברים אל הפועל וגם להבליג כשצריך. הקודם שלך בתפקיד יסיים עוד מעט את שרותו, ואתה תיכנס במקומו. אנחנו מצפים שלא תיפול ממנו, ברור? החפיפה שלך איתו מתחילה עוד שעתיים. הטיולית בחוץ תיקח אותך לשם. צא בהצלחה".
הצדעתי, חייכתי, ואז נזכרתי לשאול את השאלה הכי חשובה: "מה יהיה בדיוק התפקיד שלי?".
הקצין, שכבר שקע בערימת בירוקרטיה, שירבט משהו על הנייר ומילמל "אה, אלוהים".
"סליחה?"
"אלוהים, אלוהים. הנה, קח חוברת הסבר. זוז".
משכתי בכתפי, לקחתי את החוברת, יצאתי והלכתי אל הטיולית. הפקידה ליוותה אותי במבט משועמם, כאילו כל יום מתגייס אלוהים חדש. הנהג בטיולית ניסה להיות ידידותי, סיפר לי על קורס נהגים ועל החברה שלו, ושאל אותי מה אני הולך לעשות במילואים. עניתי לו "אלוהים", והוא התלהב. "מה, שמעתי שזה קריעה אמיתית. טוחנים שבתות, התנאים חרא, אבל זה המון אחריות. המשפחה שלי עושה המון כבוד לקודם שלך בתפקיד. אל תלכלך, הא?". הוא המשיך עם השטויות שלו, וקצת הצטערתי שלא אמרתי לו שאני הולך להיות בבטחון-שדה, לפחות היה שותק קצת. הסתכלתי על חוברת ההסבר.
הסיווג היה בלמ"ס, כאילו כל אחד יכול להיות אלוהים. בפנים היה הסבר מבולבל על התפקיד, עם המון שגיאות דפוס. מסתבר שלפני עשרים ותשע שנה עשו הפרדה בין שני גופים - אדוני צבאות, ששייך לצה"ל, ואדוני אזרחיות, שכפוף למשרד הפנים. מי שבתפקיד חתום לשש אלף שנה, והחפיפה לוקחת משהו כמו שלוש מאות, בתור קדם צבאי. היו בחוברת גם כל מיני טפסים לאפסנאות. הייתי אמור לקבל ממש המון דברים. אם 16 מקוצר, דקרון, ואפילו שטן, מק"ט 666. הייתי אמור לקבל עוד המון דברים ולבצע המון משימות. אבל בדרך לשם נהייתי עייף ורעב, והחולירות לא טרחו להשאיר לי אוכל במטבח. אז עשיתי להם תוהו ובוהו. שילמדו לא להתעסק איתי. חושך על פני תהום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מקום שני: איך למדתי לקלל / מאת טל שגיא
|
|
|
|
|
|
|
"יאללה, חברה, לעבודה!" צועק דאבוש כשהוא נכנס ל'צוללת'. "יש לנו לעשות שירותים, סילור מאגים, וסריקות בכל המוצב – אחרת זכאי יזיין אותנו".
"עזוב אותך, הבן זונה גם ככה יפרפר אותנו כל הלילה" מגחך קפלן בזמן שהוא לובש את האפוד ואני דוחף לו צ'ופרים לפאוצ' גב. "אל תשכח את הגרעינים, סקאלי" הוא דואג להזכיר לי.
שנה וחצי שאני מנסה להגיד להם: קוראים לי יצחק. יצחק כהן- סקאלי. זה בסך הכל שם משפחה. אבל הם – כל הזמן עם ה'סקאלי' הזה. גרייבר אומר שזה בגלל איזו תוכנית טלוויזיה אבל אין לי מושג. אנחנו לא רואים בבית טלוויזיה.
מתחילת הטירונות הסמ"ח היה מסתלבט עלי בגלל הקטע הזה: "סקאלי, תביא איתך את מאלדר, עוד שלוש דקות אתה מתייצב אצלי עם כל הציוד עליך..."
בשלב הזה אני לובש את החרמונית שמסריחה מסולר ומחפש כובע צמר. אני מעביר את ה'ווינסטון' לכיס הקידמי, יחד עם הכפפות העבות. הולך להיות קר מאוד הלילה. "בן שבת – אתה עולה לתצפית באחת עשרה. זה עוד חמש דקות. קפלן, סקאלי, אתם עולים לש.ג.", אומר השבצ"ק המניאק ממרץ 7' . "זה בסדר" קפלן מרגיע אותו.
"אנחנו בדרך. הזבל שכח מה זה לטחון 'צעירות'". את החלק השני של המשפט הוא אומר בשקט, לעצמו. זו, בעצם, המהות של כל הפלוגה הזו: 'צעירות' ו'ותיקות'. מתי שאתה והמחזור שלך מקבלים את ה"ותיקות" אתם מפסיקים לעשות מטבחים ושמירות.
אנחנו, אוגוסט 7' , בינתיים לא רואים את הסוף. כשאנחנו ישנים ב'צוללות' שזה מן מנהרות תת קרקעיות מסריחות, נובמבר 6' שוכבים כמו עציצים בחדרים שלהם, רואים סרטים כחולים. הם עושים אולי, במקרה הטוב, שמירה אחת ביום כשיש בעיה של כוח אדם. על מטבחים אין בכלל מה לדבר. הם גם בדרך כלל אלו שיוצאים למארבים.
אם תשאלו אותי, עדיף לעשות מארב ב- '20 אלון' ולשכב 60 שעות בבוץ מאשר לשמור שלוש- שלוש (שלוש שעות בשמירה ושלוש שעות "חופשיות". חופשיות זאת אומרת שאתה נכנס למטבח ושוטף כלים או מסתנג'ר לעבודות מוצב שזכאי הרס"פ השטן שלנו מנפיץ לצעירים). הכי כיף זה לחזור ממארב. מחכה לך פריסה של מלכים בחדר אוכל. בשרים על האש, צ'יפס, בננות חתוכות לפרוסות עם קישוטי שוקולד למעלה, בקבוקי קולה קרים.
זה הקטע שזכאי משחק אותה לארג'. "רובאית צבר זו פלוגה עם כבוד", הוא מנפח את החזה, "פה זה לא פלוגת מסלול. כאן נותנים רספקט לצוות שחוזר ממארב". הוא תופס אותי בדרך לש.ג. משאיר לי את המפתחות של המטבח. "אתה יודע איך אני אוהב את השניצלים. הא, סקאלי?". אני מבין לבד את הרמז. אני וקפלן נכין את הפריסה הלילה, מיד אחרי השמירה. הכי חרא שיכול להיות. "תעיר אותי בבוקר כשהצוות של ניר חוזר מהמארב. אני רוצה לוודא שפינקתם אותם כמו שצריך. חומוס כמו באבו גוש. הא?"
"כוס אמק ערס!" קפלן יורק באוויר. אני מדליק סיגריה. "עוד פעם הוא דופק אותנו עם הפריסה הזו. די כבר! למה אי אפשר לשלוח אותו למארב. אולי ככה הוא ימות". אני יודע שקפלן תכף יירגע אבל בדרך צריכים לעבור כמה 'כוס אוחתוקים' עסיסיים. אני עד הצבא כמעט לא שמעתי קללות. בטירונות קיבלתי הלם מזה שאפילו המפקדים אומרים 'זין' וכאלה, וזה אפילו קצת עיצבן אותי. אבל פה, בבינת ג'בל, כבר התרגלתי... כולם מקללים פה. כל הזמן. כולם- חוץ ממני. אני היחיד שלא מקלל. אל תבינו לא נכון, לא שכיף לי פה או משהו. אני פשוט לא מצליח להוציא את המילים האלה מהפה.
,אתה קולט שביומיים האחרונים ישנתי רק שעה וחצי בגלל הבן זונה הזה?!", קפלן עדיין לא נרגע. "עזוב אותך, אחי, זה לא ישנה כלום אנחנו...". "אל תזיין ת'מוח, סקאלי!" הוא מתפרץ ויורק את המילים ביחד עם הקליפות של הגרעינים. "אתה מחר יוצא הביתה לירושלים. אני תקוע כאן כמו זין עוד שבועיים לפחות!".
טל מחייך אלינו מהש.ג. זה אחד הרגעים הכי יפים שיש בלבנון: סיימת שמירה של שלוש שעות (במקרה של טל- שש שעות, כי זכאי לקח אותו כפרוייקט אישי) ופתאום אתה רואה שבאים להחליף אותך בעמדה. הוא מדליק סיגריה. אני דווקא אוהב אותו אפילו שהוא שמאלני, וחופר לי בראש על איך שביבי הולך להפסיד לברק וכל השטויות האלו שהוא קורא בעיתונים. "חלאס, קפלן. עוד חודשיים נקבל 'ותיקות' וזהו" הוא מסנן דרך העשן. זה מוזר שזה בא דווקא ממנו אחרי כל החרא שהוא אוכל מזכאי. מאז שהוא תפס אותו ישן בעמדה הוא לא יורד ממנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
...
|
|
|
|
|
|
|
עמדת הש.ג. בבינת ג'בל מחולקת לשניים: יש בוטקה עליון שמשקיף על הציר הראשי שמוביל למוצב ויש את השער מתחתיו שצריך לפתוח לרכבים. בבקרים אפשר לראות את הכניסה של בית החולים של היישוב ואת הערביות הנוצריות שלובשות מכנסיים צמודים ונראות ישראליות לכל דבר. בן שבת נדלק פעם על אחת מהן אבל לא יצא לו מזה כלום. קפלן נשען עם הגב לשער וממשיך בעקביות לחסל את הגרעינים. אני יושב למעלה בבוטקה ומדליק סיגריה.
"המארב של ניר לא זיהה כלום, הא?", אני מנסה לגשש אם הוא כבר רגוע. "מי זיהה, מה זיהה, שום מחבל לא עובר פה" הוא מתחיל סוף סוף לחייך. חיוך מריר, אבל עדיין חיוך. "הגזרה המערבית זה כבר לא מה שהיה פעם. חבר שלי ברובאית 13 עושה קו עיישיה- ריחן. שם יש אקשן. כל יום פצמ"רים, פעם בשבוע התקפת מוצב – פק"ל". אני נאנח בייאוש, "אני כבר לא יודע מה עדיף",הוצאתי את העשן מהריאות, "התקפות מוצב או עבודות מוצב..."
אני לובש את הכפפות. נעשה עכשיו קר רצח ואני מצטער שלא לבשתי עוד משהו מתחת לחרמונית. נשארו לי עוד שלוש סיגריות מקומטות בקופסא של הווינסטון. אני מדליק אחת. נשארו עוד שתיים. יש כזה נוהל שעשר קטנות לפני עגולה מותר לשבת בשמירה. עכשיו שתיים עשרה דק' לפני חצות. התיישבתי. אף אחד גם ככה לא רואה.
התחלתי לחשוב על היציאה הביתה. איזה כיף לראות את פסגת זאב דרך החלון של האוטובוס. עוד יותר כיף זה לרדת מהאוטובוס עם הכומתה הסגולה והמקוצר שקיבלתי בשבוע שעבר במקום ה- M16 הארוך הזה שתמיד נתקע בכל דבר. אין טרמפ שלא הייתי נתקע בטעות עם הקנה במשהו ותמיד יש את המבט העצוב הזה אצל הנהג כשהוא רואה את הדלת שלו חוטפת שריטה. ביציאה הזו זה יהיה אחרת. היציאה הזו תהיה טובה במיוחד. אני מרגיש את זה.
שמעון מהעבודה של אבא אמר שהוא רוצה לשדך לי מישהי. "הגיע זמן שתחפש ליצחק אישה" הוא לחש לאבא לפני שלוש שבתות. "הוא כבר לא ילד...". טל לא מבין איך אני יכול לחשוב על חתונה אם עד עכשיו אפילו חברה לא היתה לי. אתמול ב'צוללת', שמעתי אותו מדבר עם איזו מישהי. רק דבר אחד מעניין אותם. זה משגע אותי. אני לא יכול להוציא מילים כאלו מהפה, הבעיה היא שגם אני לא יכול להוציא אותן מהראש.
הסיגריה נגמרה ונפלה לי מהיד. כשפקחתי את העיניים ראיתי שנעל צבאית דורכת על הבדל ומפוררת אותו על הרצפה של הבוטקה. התחושה המוזרה כשהנשק לא נמצא עלייך הפכה להיות מאיימת. משתקת... הרמתי את הראש בבת אחת וחטפתי את הקת של המקוצר לפנים. הרגשתי מייד כאב חד במרכז האף ואת הדם נוזל לי אל בין השפתיים. יד חזקה משכה לי בשערות, הרימה אותי מהרצפה והצמידה אותי לקיר. הספקתי לראות את קפלן שרוע ליד הש.ג. הנשק שלו היה זרוק כמה מטרים ממנו. "שוברים שמירה? הא?", אי אפשר היה לא לזהות את המבטא הערבי. הספקתי לנשום שתי נשימות חטופות לפני שפני פגשו את משקוף הדלת. עכשיו הכאב היה כבר בלתי אפשרי. צנחתי לרצפה, מנסה לבלום את רגלו של המחבל שהתקדמה אל בטני במהירות. ראייתי היתה מטושטשת לחלוטין.
המשקפיים נזרקו לפינת הבוטקה. הייתי כל כך משותק מפחד שאפילו לא חשבתי על ניסיון תגובה. טעם מלוח של חול ודם התערבב לי בפה. אלוהים! שזה ייגמר כבר... המחבל עטור הזקן היה יכול להמשיך לבעוט בי ולקלל בערבית אם לא נשמעו לפתע צרור יריות מאחוריו. הוא צנח לרצפה בשני שלבים כמו שרואים בסרטים: בהתחלה נשען על ברכיו ואחרי כמה שניות קרס סופית. דמותו הכהה של היורה היתה קשה לזיהוי בחושך אך הקול הסגיר אותה. "אתה בסדר, סקאלי?". הייתי מבוהל בשביל לחשוב: "כן... זכאי?!?.... מה אתה עושה פה?". ניכר היה בו שגם הוא לא ידע מה להשיב. "באתי לראות שאתם לא שוברים שמירה".
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי מבוהל מדי בשביל לבכות. זכאי עשה צעד קדימה לעברי והושיט אלי את ידו, אבל בדיוק אז נשמעה ירייה נוספת. חדה. בודדת. זכאי נפל מייד. מאחוריו עמד קפלן, מתנדנד כולו, פניו מרוחים בדם. הוא השליך את הנשק שלו על הרצפה והחל לצחוק בפראות. אלו היו פרצי צחוק בלתי נשלטים, על גבול הטירוף. מרחוק ראיתי את גרייבר ודאבוש רצים עם המ"פ לעברנו. קפלן לא הפסיק לצחוק. זכאי פרפר על הרצפה מרחק נגיעה ממני. יכולתי להריח את הדם שלו. נענעתי בראשי כלא מאמין. "כוס אמק...", שמעתי את עצמי אומר בפעם הראשונה בחיים, "כוס אמק ערס...".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מקום שלישי: הלם קרב / מאת עמית רשף
|
|
|
|
|
|
|
בגיל 46 היה יוסי שטיין איש עסקים מצליח. בנוסף לחברה שבראשה עמד היו לו גם כמה עסקים קטנים, אישה אוהבת ומנוי כפול בקאטרי קלאב. הערב החל לרדת, והוא היה בדרכו חזרה מפגישה עסקית בתל אביב. הוולוו השחורה הזדחלה במעלה הדרך לירושלים והוא שקל שוב את הרעיון של אשתו לעבור לגור במרכז הארץ. אף פעם לא היה מוכן לוותר על ביתו שבירושלים. אותו, כך נהג לומר, כבש במו ידיו. אך כעת כבר לא היה כל כך בטוח...
יוסי הוגדר על-ידי רופאיו כפצוע הלם קרב וידע בדיוק מה אסור לו לעשות. למרות ההפצרות הרבות התפתה והביט ימינה אל שולי הדרך ומבטו נתקל במשוריין ומאחוריו ערבי מכוון אליו קנה רובה.
בחריקת בלמים ירד לשולי הכביש, פתח את תא המטען ולבש את השכפ"ץ והאפוד כשהוא דוחף פנימה כמה שיותר רימונים ומחסניות. בלי לחשוב יותר מדי התגלגל לשיחים הקרובים וביצע הערכת מצב. את השטח הכיר היטב ולכן ידע בדיוק מהיכן עליו לתקוף.
הוא התקדם במהירות, משתדל שלא לאבד זמן יקר, מדלג ממחסה למחסה, צועק פקודות וזורק רימונים. הערבי ניסה להימלט אבל צרור מדויק הכניע אותו והוא צנח ופגע בקרקע הסלעית.
לאחר שוידא את מותו המשיך יוסי להתקדם לא לפני שביקש אישור מהמפקד הממונה בקשר.קולות נפץ נשמעו מכל עבר וזעקותיהם של הפצועים שותתי הדם הדהדו באוזניו, אבל המראות והצלילים לא היו זרים לו, הרי הוא קיבל צל"ש על הפגנת אומץ תחת אש מידי אלוף הפיקוד בכבודו ובעצמו.
כשהגיע לביתו כבר כמעט שאזלה לו התחמושת והוא בקושי הצליח להתחמק משכן שבדיוק ירד לזרוק זבל. אשתו שמחה לראות אותו וכבר הייתה מתורגלת לשאול רק את השאלות הנכונות. אחרי הכל, בטחון שדה זה לא דבר שאפשר לזלזל בו.
הוא הוריד את האפוד, פרק את הנשק ונכנס להתקלח. במקלחת שרק את גבעת התחמושת ושפשף חזק את כתמי הדם. הוא לא רצה להדאיג את אשתו ולכן העדיף לא לספר לה על כל הערבים ששוב נאלץ להרוג כדי להגיע הביתה בשלום.
היא היתה היחידה שהבינה אותו והוא הודה לאלוהים שמצא אישה כזאת. לפחות בבית הוא השתדל להתנהג כרגיל.
"הארוחה מוכנה", צעקה לו לכיוון המקלחת, "תזדרז".
הוא סגר את המים והתקרב למטבח כשעליו מגבת בלבד. על השולחן היו מונחים מנת-קרב, לחם יבש ומימייה. יוסי התיישב ופתח קופסת תירס, קופסת טונה ומלפפונים חמוצים. הוא נגס בפרוסה שלפניו וברק בעיניו.
"איך יצא?" שאלה אותו בקול נרגש.
"בדיוק כמו ב-67", לחש לה ונשק על שפתיה.
"בדיוק כמו אז".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
