 |
/images/archive/gallery/301/104.jpg כיתה ריקה.
צילום: גדי קבלו  |
|
|
|
|
| לרגל קריסתה של מערכת החינוך, כותבי nrg מעלים זכרונות ותובנות מהימים בהם חבשו את ספסל הלימודים. גם אתם מוזמנים לפרוק |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
29/5/2005 16:11 |
|
|
|
|
|
|
|
הערת מערכת: זה לא שכבוד שרת החינוך התרבות
והספורט לימור לבנת אשמה בכל החוליים של מערכת החינוך. הם פשוט מתלבשים עליה כמו כפפה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אויש, לא הייתם צריכים. צילום: אדי ישראל
|
|
|
 |
|
 |
|
רועי שרון לנצח יזכור כי לאחותה של אנטיגונה קוראים איסמנה
|
|
|
 |
|
|
|
שיעורי הספרות תמיד היו קשים מנשוא עבורי. וזה ממש לא קשור לכך שאמי היתה מורה למקצוע הזה. פשוט, יש גיל, שלא יעזור כלום, "אנטיגונה אחותי" לא מעניין כלב. וזה לא קשור גם לעובדה ששום דבר שסיפרו בכותלי בתיכון לא הזיז לי תא במוח. אם אני מוסיף את העובדה שהמורים שלי לאנטיגונה ושירת ימי הביניים (ולרוב המקצועות) היו מהסוג שעליו בדיוק צריך לוותר בדו"ח דוברת, אני נזכר איך הגעתי לליגת העל בפסטיבל חובבי "מציצים", ו"גבעת חלפון".
אבל בסוף כיתה י' היתה בגרות פנימית בספרות. אחרי כמה דקות בחברת המורה הפרטית שלי, איבדתי את היכולת להקשיב. היום קוראים לזה "קשיי קשב וריכוז". פעם, לפני 15 שנה, קראו לזה "התלמיד מסוגל ליותר, אם רק היה משקיע קצת".
כך או כך, אחרי שהתייאשתי מלהעתיק בבחינה, וכשלו כל הניסיונות להיזכר איך קוראים לאחיינית של אדיפוס המלך, נותר לי רק להתפלל לריבונו של עולם. לפעמים הוא היה מקשיב. במקרה שלי ושל אנטיגונה, הציון היה על סף ה"עובר". הצלחה בכל קנה מידה שהכרתי בימים ההם.
נקראתי למנהל התיכון כדי לשמוע מה עלה בגורלי. "שמע", הוא אמר לי אפוף תחושת שליחות, "הציון שלך הוא גבולי. אבל אני מוכן להציע לך דיל. אתה תוותר על הציון העובר, ובתמורה, שים לב, אני מוכן להעלות לך ציון בתעודה בסעיף 'שקדנות'. מה אתה אומר?".
"מה אני אומר!?" נבחתי מרוצה מעצמי, "אני אומר שאני מוכן שתוריד לי ב'סדר וניקיון' שלושה ציונים, וב'תפילה' שניים, ובתמורה תרשום לי 'עובר' במתמטיקה".
כעבור חודשיים, היום הראשון של כיתה י"א מצאתי את עצמי מתדפק על דלתות של ישיבות תיכוניות ברחבי הארץ (אז היו אולי 10), מתחנן שמישהו יסכים להכניסני תחת כנפיו. אחרי כמה ימים שיטוטים מצאתי כזה מקום. אחרי עשרה חודשים גם משם קיבלתי בעיטה בעכוז העצלן שלי.
אבל את המטען התרבותי שרכשתי בכיתה י' איש לא יקח ממני. לנצח אזכור כי לאחותה של אנטיגונה קוראים איסמנה. עם יד על הלב, יש דרך טובה יותר להתחיל את החיים?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"תוריד לי ב'סדר וניקיון' שלושה ציונים, וב'תפילה' שניים, ובתמורה תרשום לי 'עובר' במתמטיקה". רועי שרון לומד לעשות מסחרה
|
|
|
|
|
|
|
יואש פלדש למד שאסלה ממורקת (או לאו) היא מראה לנפש אדם
|
|
|
|
|
|
|
החטא הקדמון שלה היה, ככל הנראה, שביום הראשון ללימודים היא הודיעה שבשיעורים שלה אפשר לצאת לעשות פיפי בלי לבקש רשות. קראו לה גיטה, ומאותו רגע, במשך שנתיים - עד שעזבה את בית הספר היסודי שלי לטובת הוראה במוסד לחירשים-אילמים - היא לא הצליחה להשתלט על הכיתה שלנו. היא היתה כמו אוויר בשבילנו. אפילו להתעלל בה איש לא טרח.
הכיתה תמיד געשה מולה, והיא פשוט עמדה ליד הלוח, מדברת בקולה העמום, שנשמע כאילו הוא בוקע מתוך תעלת ניקוז, מיטיבה את הפאה הבלונדינית על ראשה – בחודשים הראשונים במבוכה מסוימת, ואחר כך סתם מתוך הרגל. קולה היה נוסק רק כשהיתה מתנצלת פתאום ויוצאת אל השירותים, חוזרת רעננה, עם פנים רטובים.
קשה להפריז בחשיבות שגיטה ייחסה לשירותים. אני זוכר שפעם אמרה לי שאסור לשפוט אדם לפי מראהו או חלקות לשונו. כדי לעמוד על טיבו צריך פשוט ללכת אל השירותים שלו, ולבחון אותם בדקדקנות. ביום העצמאות האחרון, כשהתעקשתי להשתמש בשירותים הצמודים של ההורים של חבר שלי (הם שהו באותה עת בסין), בעודי יושב על אסלת העץ המחורצת שלהם, מוקף בנרות ריחניים, הבנתי עד כמה היא צדקה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יואש פלדש ומיקיאגי מישירים מבט
|
|
|
|
|
|
|
אור אלתרמן למדה שהחיים הם שיעור לחיים
|
|
|
|
|
|
|
הדרישה לכתוב על המטען התרבותי שמערכת החינוך השאירה בי, היתה לי לא מובנת לחלוטין. החיפוש אחר קשר בין עולמי התרבותי למערכת החינוך יצר אצלי תחושת ריק מוזרה.
אז ניסיתי לפרק את המושג לגורמים: האם בית הספר תרם להתפתחות אהבת הספרים שלי? לא, על התחום הזה אחראית אמא שלי שהיתה מטביעה אותי בערמות ספרים ואחי הגדול שהוריש לי את הספרייה שלו. האם בית הספר עזר לי לפתח את עולמי המוזיקלי? ממש לא. הרומן ביני ובין המוזיקה בתחומי בית הספר התחיל ונגמר כשלא עברתי את הבחינות למקהלה. ובצדק, יש לציין. האם בית הספר קשור באיזושהי צורה לידע שלי בקולנוע? לא ולא. את הידע הבסיסי שלי בקולנוע רכשתי בקורסים בנוער שוחר מדע ובסינמטקים בחופש הגדול, בחודשים בהם לא היה בית הספר.
אולי בית הספר תרם לי משהו לאהבת הארץ? לא נראה לי. שיעורי גיאוגרפיה היו השעורים השנואים עלי ביותר. בתנ"ך? השעורים מהם הייתי מבריזה על בסיס קבוע. בפילוסופיה? האמת ששיעורי הפילוסופיה היו הסיבה בגללה הלכתי לעשות תואר ראשון במקצוע הזה. תואר עליו אני מתחרטת עד מאוד. למעשה, היה זה הרצון לברוח מכל מה שבית הספר ייצג והתשוקה לפתח אישיות עצמאית ואלטרנטיבית למערכת הדפוקה והשטחית שלמדתי בה, שעזרו לי לפתח את מה שנקרא היום עולמי התרבותי.
אז מה כן למדתי בבית הספר? ביסודי למדתי שלמרות שאת מלכת הכיתה, הבן שאת אוהבת יכול לאהוב מישהי אחרת. בחטיבה למדתי שאף פעם לא מאוחר מדי לעשות
חברות חדשות ובתיכון למדתי שג'יפ ומנוי לחדר כושר זה סמל סטטוס. ואולי גם זה משהו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
החיפוש אחר קשר בין עולמי התרבותי למערכת החינוך יצר אצלי תחושת ריק. אור
|
|
|
|
|
|
|
צביקה בשור רכש כלים להשתלבות בעולם נורמטיבי
|
|
|
|
|
|
|
לחיי המרוחה על שולחן נידח בכיתת הלימוד הטרידה, כך נדמה, את סוללת המורים שהטרידה אותי בארבע שנות התיכון הארורות שלי. הימים היו ימי ייאוש, הריגוש המתמרץ שהעניקה ההצטיינות הלימודית פג, המוסד הלימודי שבחרתי התברר כאסון, ואט-אט מצאה את עצמה לחיי צונחת מטה, עד שפגעה בשולחן הלימודים ונחה שם כאבן. המורים המודאגים דרשו לתקן את יציבתי. לשמחתי הרבה צייתתי לדרישתם, זקפתי גב, ולמדתי לחיות כאחד האדם בתוך המעטפת התרבותית המגדירה של ימינו: השעמום.
יש להיות הוגן, כמובן, כלפי אותה מערכת חינוך מסכנה ומוכה. אחרי הכל, ברגעים ההם ממש, בעוד אני מגרד את קירות מוחי המתחנן לפיהוק, רכשתי את מה שעוד תוכיח את עצמה כמיומנות מועילה, אפילו מצילה. בן 30 אני עכשיו, במסלול הישגי המכלה את כל זמני ומושך אותי קדימה-קדימה. בעוד עשור, אולי מעט יותר, צפוי עולמי להתפרק, ואני אהיה נדון לחפש ולעשות את שביקשה נפשי תמיד. אז, אובד ומבוהל, אוכל להימלט אל האמנות היחידה בה עסקתי אי-פעם - חריטת נאצות ואברי מין על פורמייקה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
היי ילד, אם לא תקשיב תגמור כמוני. צביקה בצילום משטרתי
|
|
|
|
|
|
|
אמירה נירנפלד למדה לאהוב
|
|
|
|
|
|
|
את זיכרון התיכון שלי אפשר לסכם בשם אחד - ענת עמנואל. למי שגדל בבת ים באותם זמנים, שלהי שנות ה-90, גברת עמנואל, או עמנואלה, כפי שנהגו החבר'ה להגות בה, הייתה שם שנישאה מהפה לאוזן וגרר אחריו אנחות ערגה מגברים ונשים כאחד. כנראה שהיא ידעה מה היא עושה שהדביקה לעצמה, בצניעות האופיינית, את התואר "פאם פטאל" ועודדה בנות ללכת בעקבותיה.
נשב ממנה ניחוח של ערבי תרבות במובן הפחות משרדי של המילה, של לבבות שבורים ושל הוללות חסרת מעצורים. היה לנו ברור שהאישה ראתה עולם ולשמחתנו, היא לא טרחה להתאים את מה שהיא ראתה למערכת הממלכתית- כי כפי שהיא הטיפה לא פעם- מי שמתעסק בספרות, כדאי מאוד שלא יהיה חינוכי - "ספרות אי אפשר לצטט מספרי עזר" היא כמעט והייתה שוברת שולחן על ראשו של זה שהעיז לעשות את מה שעשר שנים במסגרת חרשנית לימדוהו לעשות "ספרות זה ליבידו, זה יצרים. ואתם יודעים מה זה יצרים, נכון?"
שיעורי ספרות הם עונש לרוב ההולכים על שתיים, שהאמינו למה שאמרו להם לגבי הקשר בין בחינות הבגרות לבין העתיד. מי שעבר תחת ידיה היותר אמונות ופחות יציבות נפשית של עמנואלה, שיעורי הספרות היו שער לחיים, לדרמה ולרגש.
אני חושבת שזה מה שגרם לי לרצות לכתוב, ואולי הפעם הראשונה שהייתי מאוהבת, אבל זאת כבר קלישאה לסבית שכיחה מדי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אמירה הוזה על המורה לספרות. לא להפריע
|
|
|
|
|
|
|
שיר גנור למדה לנצח
|
|
|
|
|
|
|
תקראו לי גיקית (אוף, אתם בטח באמת תעשו את זה), אבל התיכון, מלבד זה שהוא זכור כתקופה היפה בחיי, היה גם החלון התרבותי הרחב ביותר שנפתח אליי עד כה. נדמה לי שבכיתה המסוימת שבה למדתי, בבית ספר המסוים שבו למדתי, הצליחו ליצור את מה שמערכת החינוך שמה לעצמה למטרה לעשות – לחנך. לא במובן שכולנו באנו לשם פראים וכשסיימנו י''ב ידענו לזהות איך נראה סכו''ם לאכילת דגים. אבל בשיעורים שלנו נוצר דבר מאוד נדיר - נוצר דיאלוג.
אני למדתי בכיתת מוזיקה בבית ספר מור מטרו-ווסט ברעננה. העובדה שבאתי לבית ספר כדי ללמוד את הנושא הקרוב אליי ביותר בעולם גרמה לכך שלבוא לבית ספר היה די כיף. עזבו כיף, זאת הייתה חוויה שאני לא אשכח אף פעם.
בניגוד מוחלט לקוד האתי של התיכוניסט הממוצע, היו מורים שאני וחבריי לכיתה ממש הערצנו. איך לא? הם היו מלחינים, מנצחים, נגנים מקצועיים שמופיעים בכל העולם. והם נתנו לנו את ההרגשה שאנחנו חלק מהעולם הנשגב הזה, של המוזיקה.
בית הספר נתן לי הזדמנויות שאף ארגון אחר לא היה מעז לתת לילדה בת 17, כמו לנצח על התזמורת הקאמרית הישראלית או להופיע ברסיטל, ואני תמיד אהיה אסירת תודה על זה. כתבתי יפה, המנהלת?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שיר, עדיין יפה. וכניראה גם נראית בדיוק כמו בגיל 17
|
|
|
|
|
|
|
מורן שריר זוכר טובה לטובה והאקורדיון
|
|
|
|
|
|
|
טובה פלצ'י היתה המחנכת שלי בכיתות ז' ח'. אלו היו שנים קריטיות כי בדיוק חזרתי ארצה אחרי כמה שנים בדרום החם וכן, בשביל טובה המושג "מחנכת" הוא שליחות, לא תקן. ליד כל המורות הטכנוקרטיות שנצמדו לספרי הלימוד, טובה הלכה על פריסטייל ותמיד דחפה ערכים לשיעורים שהעבירה. אזרחות, ארץ מולדת, ספרות ותנ"ך, טובה לימדה הכל, כמו מורה מ"בית קטן בערבה". בימי שישי היא היתה מביאה אקורדיון ושרה איתנו את שירי א"י היפה. לחשוב שהיום בטח שרים בכיתות את "אתה חייב למות עלי" וכבר יש לי חלושעס.
המבחן הטוב ביותר לכישוריה הווירטואוזים של טובה היה החודש שבו המורה לחשבון נעדרה. טובה החליפה אותה ואני יכול להגיד באחריות שזה היה החודש היחיד בחיי בו ידעתי חשבון. מאז טובה התקדמה והיום היא מנהלת את אותו בית-ספר. אומרים שהתפקיד לא יפה לה וזה לא מפתיע. היא לא פוליטיקאית ולא עסקנית. המקום שלה הוא לא בחלונות הגבוהים אלא למטה, בשטח. בכיתה עם התלמידים והאקורדיון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מורן בא"י העובדת. אבל לא קשה מדי חלילה
|
|
|
|
|
|
|
א. ב דן מצדיע לאנשי העמל של צוות ביה"ס
|
|
|
|
|
|
|
חיבור מאת התלמיד הנאמן: א. ב. דן
ב"ה
אפי (או אפריים) המורה להתעמלות, הוא הוכחה מוצקה (אפי היה שרירי כמובן) כמה אידיאולוגיה ואמת פנימית לעולם לא משתלמים. בייחוד כאשר מדובר במערכת החינוך. בעוד כל מורה אחר בהיסטוריה המסועפת של מערכת החינוך העניק כדור לתלמידיו וכך העביר את הזמן, אפי התעקש להריץ אותנו ולתת משמעות למושג חנ"ג (חינוך גופני, א.ב.ד).
לא עבר זמן ואפי כמובן נעלם. זו היתה תקופת היסודי ואמא שלי הסבירה את זה בעובדה שאחד ההורים התקשר והתרגז על כך שאפי מעביד אותנו בפרך. אבל זו לא הייתה הפעם האחרונה בה נתקלתי בו. היישר בחטיבה. כתה ז'. והפעם אפי הוא גם המורה להתעמלות. מדובר הייתה בחטיבה אחרת במקום אחר. תוך מספר חודשים ניגשת המורה ואומרת לנו:
"מהיום המורה להתעמלות שלכם הוא אילן קובלסקי".
תלמיד אחד ניגש אליה ותהה: "תגידי המורה זה נכון מה שאומרים שאפי דפק אגרופים לאחד הילדים בשכבה".
המורה: "אני מצטערת אבל אני לא יכולה להגיב".
וכן ככה זה. זאת המציאות. מורים מגניבים כמו אפי אפשר לפגוש רק בסרטים מגניבים כמו מורה מחליף 1 ו-2 עד שמחליפים גם שם את טום ברנג'ר בטריט וויליאמס ועד שמוצצים את הדם מהסחורה.
אפי- מצדיע לך.
אבל למה צריך להצדיע רק למורים? מה עם השרת? הפעם האחרונה שבה נתקלתי בעמנואל השרת מבית הספר אילנות הייתה כשמימשתי את זכותי הדמוקרטית והלכתי להצביע. ההצבעה התרחשה בבית הספר ועמנואל מסביר פנים חייכני וטוב לב כהרגלו זיהה אותי, להפתעתי הרבה. בסך הכל לא הייתי ילד חריג במיוחד, כולה הורידו אותי לשבוע שלם לכתה א' אחרי שלא שמתי על המנהלת ורק פעם אחת כשחנכו את כיתת המחשבים החדשה בימי ה-640 K ועמדו להגיע נציגים מהתקשורת ארגנתי במחשב או ליתר דיוק על המחשב בתנועה את הסלוגן: "שדיים גדולים".
עמנואל לא אשכחך. אני חייב גם לציין את מה שעמנואל רשם לי בספר המחזור:
יום שלישי 30.6.92
"יפים הם חיי הנוער אך
הם חולפים כזוהר דע כעת
לנצלם כי לא ישובו לעולם
עלה והצלח מעמנואל
ידיד לעת צרה "
כותב שורות אלו הוא בן של מורה. אני מאוד מקווה שבמערכת החינוך יהיו עוד אנשים כמו מי שהזכרתי בכתבה, וגם כאלו שלא הרחבתי עליהם את הדיבור כמו נילי המורה לספרות, אסתר גרנות, רחל יבור ועדנה המורה למתמטיקה. אם הייתי מעניק לעצמי ציון על החיבור הזה הוא היה מתקרב למניח את הדעת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כותב שורות אלו הוא בן של מורה. א.ב דן
|
|
|
|
|
|
|
קורנית סטולר למדה שאסור להתבייש
|
|
|
|
|
|
|
קיבלתי לא מעט דברים חשובים ומעצבים ממגמת הקולנוע של תיכון עירוני א'. אבל מאיר זוסמן, המורה המעולה לקולנוע מעשי, לימד אותי פעם בהיסח הדעת משהו כה בסיסי ורב ערך, שאלף שיעורים לפניו לא הצליחו לגרום לי להפנים.
במהלך הפסקה בכיתה י' או י"א ניגשה אחת התלמידות (אולי זה היה תלמיד, אלוהים יודע) למאיר כדי להתייעץ לגבי התסריט שלה, ואני באתי איתה. הסיפור היה על בחור שהתחיל עם בחורה שהוא אוהב, והדילמה הייתה מה הוא יעשה בפגישה איתה, בה הם ככל הנראה ישכבו. מאיר הציע שאולי הוא ייקח אותה לדייט במכונית שלו, ושיקשט אותה יפה, אולי עם נורות וכאלה. בעלת התסריט שאלה למה שהוא לא פשוט יביא אותה הביתה? מיד חשבתי לעצמי שהוא בטח מתבייש בבית שלו. אבל אמרתי משהו בסגנון "באוטו הם יוכלו לעשות את זה בשקט". ואז מאיר אמר: "לא נראה לי. יכול להיות שהוא פשוט מתבייש בבית שלו, ולא רוצה להביא אותה לשם".
וכך המשיכה ההתייעצות, ולאורך לפחות שלוש שאלות נוספות חשבתי בכל פעם משהו אחד, אבל מצאתי את עצמי מציעה בקול רם משהו אחר. ובכל פעם מאיר אמר, באופן הכי פשוט שאפשר, את התשובה שחשבתי לעצמי ונראתה לי לא הולמת או ראויה לפרסום, ולפתע נשמעה הכי הגיונית ונכונה. ואז התפזרנו כל אחד לדרכו. יוצא לי לחשוב על העניין הזה בערך פעם בחודשיים מאז.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קורנית ברגע של הרהור על אותה שיחה גורלית בהפסקה
|
|
|
|
|
|
|
קרן לוי-צדק למדה לשחרר את הערס פואטית שבה
|
|
|
|
|
|
|
בכיתה ח' כתבתי שיר על אלימות ומיד שלחו אותי לאבחון נפשי אצל היועצת חסידה, ובבגרות בחיבור קיבלתי 80, אבל אלו הן רק חלק מהסיבות ששנאתי את המורות לספרות. הסיבה האמיתית היא שיטת הלימוד שלהן. האמצעים: עיפרון המנתחים המחודד.
פירוש המילה ניתוח: "תהליך של בדיקה או של בחינה לפרטי פרטיו על מנת להבין אותו או להסבירו, בחינה מדעית של משהו כדי לבדוק ממה הוא מורכב או בנו, הסבר או תיאור שהוא התוצאה של בחינה קפדנית ומדוקדקת של משהו" (רב מילים, יעקב שויקה).
פרשנות חופשית: התלמיד חייב להבין כל מטאפורה בשיר או בסיפור, סימבוליות, אסוציאציות, אנלוגיות, ניגודים, מקצב, חריזה, ועוד מונחים ספרותיים מפוצצים, שהם האזמלים של רופאי השירה, ואחרי כל זה עליו לשנן את מוצאו של היוצר, מאין בא ולאן הלך, אם בכלל, ורוח התקופה, ואם לא די בכך אז רצוי מאוד גם שנדע מה חלף לו במוח בדיוק ברגע שצנח לו זלזל.
ובאמת, מה הוא חשב לעצמו, הרב דימויים חיים נחמן ביאליק? ולא שחלילה אני מזלזלת במחשבות של הרב נחמן, הייתי מתה לדעת אותן. וגם אין בי ספק שמדובר במחשבות ענייניות ותכליתיות שהרי מדובר בשיר שלאחריו לא כתב שנים אחדות, ושיש בו יסוד אוטוביוגרפי. וכל הפרטים הללו בהחלט עושים לי להרגיש קרוב יותר לחייו של הרב נחמן, אבל למה למען הספר צריך להאכיל אותנו בכל כך הרבה מילים? ולמה שלא נחשוב קצת לבד כזה, אינדיבדואליות?
גברת אגמון היתה מורה לספרות, כבת 50, נמוכת קומה, בעלת עיניים קטנות שמתחבאות מאחורי מסגרות עגולות, היתה לה תספורת ישרה, וקמטים לא סימטריים מסביב לשפתיים. ולמרות שכל סממן אקזוטי היה ממנה והלאה היא היתה מלאת תשוקה כאשר דיברה על עגנון, יהודה עמיחי ודויסטויבסקי. אהבתה לספרות ושירה היתה כנה ואמיתית אבל עם זאת היא היתה מורה משמימה ומתישה כאחת.
זה היה באחד השיעורים שאנכי העיזה לומר את דעתה הצנועה על אחד השירים שניתחנו בכיתה, מה זה ניתחנו, פתחנו לו את הצורה. הדעה לרוע מזלי, היתה מנוגדת לכל דעה רווחת אחרת שמורתי המלומדת שמעה, והיא ביטלה את דברי ודחקה אותי "לשולי הדף", אציין כי כל זה התרחש ללא נימוק, צידוק או זכות השיבה מטעמי. כי היא, לעומתי, היתה מגובה בכל ספרי העשרה ששיננה במהלך הקריירה שלה.
המוזה איך אומרים, נחתה עלי, הרגשתי איך הזעם בוער לי בפה, איבדתי כל מעצור על גלגלי שיני וכיניתי אותה רוצחת, וכדי לעדן את מילותי המשכתי: "את חונקת את השירה". פתאום הבנתי את המשמעות של ערס פואטית ואז כבר היה מאוחר מדי אז המשכתי, "מי יודע איך בדיוק הרגיש היוצר ולמה? ומי שמך לתרגם לי טקסט שנכתב בעברית? כי אני זו שזכיתי באור מן ההפקר! ומה יותר נפלא מכך ששתינו קוראות אותו השיר ומבינות אחרת? ולמה את מתעקשת לדכא לי כל רגש, וקוטעת את פרשנותי בגסות? כי מי את בכלל המורה לספרות?
אני קצת מתביישת לספר לכם שגברת אגמון ממש לא התרשמה ממני, (בטח ידעה ויכוחים גדולים יותר), בקור רוח היא הרימה את עיניה הקטנות נעצה אותן בעיני שהתמקדו בבלטה והציעה בענייניות שפשוט אפסיק להגיע לשיעורים שלה. למורת רוחי המשכתי לפקוד את שיעורי הספרות, אבל רק שנאתי אותה יותר וגם שתקתי, וכשאני שתקתי כבר לא נשארו הרבה תלמידים, סטאז'רים צעירים ומפוחדים, שהשתתפו בניתוח, שבמילא היה שלה.
והנימוק בשבילך המורה - המשורר רוני סומק שהוא גם מורה לספרות ותקשורת בתיכון אמר פעם כי ניתוח דורש קודם הרדמה. ובמקרה הזה די ברור למה התכוון ה...
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כי אני זו שזכיתי באור מן ההפקר. קרן
|
|
|
|
|
|
|
שלומי לאופר הצליח להוריד את משרד החינוך על הברכיים
|
|
|
|
|
|
|
כשהייתי בכיתה י"ב, תלמיד מגמת פסיכולוגיה סוציולוגיה ב"תיכון חדרה", התבקשתי להכין עבודת גמר עמוקה. שאלת המחקר שלי הייתה, באופן לא מפתיע, עסקה בעמדתם של נערים הומואים לגבי גיוס לצבא. עניין אותי לדעת האם זה נכון שהומואים משתמטים יותר מכלל האוכלוסייה. תודו שזו סוגייה ששווה בדיקה. המורה החזירה לי תשובה שתקנות משרד החינוך קובעות שאסור לכתוב על מפגרים, נכים והומואים. תודה לך משרד יקר.
בואו ניקח קצת אחורה. כשהגעתי לראשונה אל מערכת החינוך השר הממונה עלי היה זבולון המר המנוח. אחר כך הגיעה התקופה המוארת שלשולמית אלוני ואמנון רובינשטיין. כשהגעתי לכיתה י"ב היה שם יוסי שריד. לאורך השנים לא למדתי להיות אזרח טוב יותר (אבל הלכתי לנוער מרצ ולמדתי אזרחות), לא הסבירו לי על מגוון התרבויות שאפשר למצוא בארץ ובעולם (אבל הרחבתי אופקים בכוחות עצמי), התעלמו באלגנטיות מחלקים נכבדים בהיסטוריה של בני עדות המזרח (ובגיל 20 שמעתי לראשונה שמלחמת העולם השנייה פגעה גם במזרחיים), טשטשו כל זכר להומואים-לסביות או אחרים (בגיל 15 גיליתי את הנושא מקרוב) והדחיקו מהמערכת כל מה שהיה קצת לא קונצנזסואלי, למשל דיון מעמיק יותר על הסכמי אוסלו או על שרה'לה שרון באירוויזיון. נאדה.
אני אפילו לא סופר כמה שיעורי "חינוך" או "שעות חברה" בוטלו במשך השנים. לא צריך לספור. אני יכול להגיד לכם בדיוק כמה לא בוטלו. חמישה שיעורים לאורך שתים עשרה שנות לימוד ואני לא מגזים.
ככל שאתה מתבגר במערכת החינוך הישראלית אתה מגלה עד כמה היא דורסת אופקים תרבותיים. מצד אחד לוקחים אותך להצגות תאטרון אבל לא לאלה השנויות במחלוקת, מלמדים אותך ביאליק אבל מתעלמים משירה לאומית יהודית וערבית ומטשטשים מסרים לאומניים אצל אלתרמן, לא נותנים לך כלים אמיתיים לנתח יצירה כתובה ומסרסים כל רצון לביטוי עצמי בקרב התלמידים. הכל חייב להתאים לרוח הישראלית ובניצוחו של השר הממונה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
. . .
|
|
|
|
|
|
|
הטקסיות הכל כך ישראלית, הבריחה אל גבולות ה"בסדר" וחוסר הרצון לתת לבהמות האלה מי"א 7 להתבטא כמו שצריך מפחד שישברו את המוסכמות, יקימו להקת רוק כבד או יגלו את יונה וולך ומוחמד דרוויש, מוביל את המערכת לשיתוק מוחין. המוח, כמובן, של התלמידים.
נחזור לשיעור פסיכולוגיה אי שם בי"ב. התשובה לא נראתה לי. אחר כך עוד כל מיני כמוני גילו את התקנה הדבילית הזאת ולחץ ציבורי הביא לכך שיוסי שריד גילה אותה בעצמו וביטל אותה תכף ומיד.
למנהלת בית הספר שלי קראו עדנה זיידמן, למחנכת סוניה לוינגר, שתיהן היו בעדי לאורך כל הדרך. הן היו מוכנות ללכת מאוד רחוק, אישית ומקצועית, כדי לאפשר לי לכתוב דווקא על הומואים מתחיילים ובניגוד לדעת הפיקוח המחוזי. בסוף השנה הגשתי עבודת גמר על הנושא "האם במורים טמונה יכולת מנהיגות גבוהה במיוחד".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ככל שאתה מתבגר במערכת החינוך הישראלית אתה מגלה עד כמה היא דורסת אופקים תרבותיים. שלומי וידיד
|
|
|
|
|
|
|
גלי סימן-טוב למדה שגם חנן יובל בן אדם
|
|
|
|
|
|
|
הפעם האחרונה שמערכת החינוך נתנה לי משהו טוב היה בכיתה ב'. המחנכת שלי פנינה בקר היתה גם חברה במקהלה העירונית של גבעתיים ומורה לזימרה (ככה קראו לזה פעם). יום אחד היא הודיע לנו שאנחנו צריכים להביא לכיתה מחברת שורות עטופה בכחול, זו תהיה מחברת השירה שלנו.
פנינה נתקלה בילדים קטנים וממורמרים שזימרה לא ממש עניינה אותם, אבל היו כמה צדיקים בסדום של כיתה ב 2 ואני כמובן הייתי ביניהם שחיכו לשיעורים.
בכל שבוע היא היתה מעתיקה על הלוח שורות שורות של שירי ארץ-ישראל ישנים. מ"חורשת האקליפטוס" דרך "הרעות", "מה אברך", "בשנה הבאה" ועד "ירושלים של זהב" של נעמי שמר והמשורר הבאסקי הלאומי.
היא לימדה אותי מי הם אבהרם חלפי, חיים חפר, נתן אלתרמן, נעמי שמר יוסי בנאי הגבעתרון ואפילו אהוד מנור.
בלעתי כל שיר כאילו היה הסנדוויץ' לארוחת צהריים שאמא הכינה לי (אוף עוד פעם פיתה עם שוקולד השחר) דקלמתי אותו ולמדתי לשיר אותו בעל-פה.
ופנינה כמובן לא ויתרה, היא המשיכה להעמיס עוד ועוד שירים ואני הפנמתי כל מה שיכלתי, ועוד טרם חזרה אלינו שרה'לה שרון עם שירי ארץ ישראל הישנים, השירים האלו שפנינה לימדה אותי כבר בכיתה ב' מתנגנים אצלי בבית בלי הפסקה, כבר כמעט 20 שנה. וכן אני מעריצה את אילנית וגם את חנן יובל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בלעתי כל שיר כאילו היה הסנדוויץ' לארוחת צהריים. גלי
|
|
|
|
|
|
|
עומר חימי למד שאם מתפרעים לא מלשינים
|
|
|
|
|
|
|
שבת, 23:00 בלילה, ישבנו ב"בגאטים" (מקום די מרכזי למי שגר בקרית שמונה), והחלטנו שלמרות שתלמידי י"ב עשו את הבלאגן שלהם ביום הסיום ואת ה"רונדו" המסורתי, גם אנחנו, תלמידי שכבת י"א, חייבים להטביע את חותמנו.
לקחנו כמה שלטי בחירות ישנים, הפכנו אותם וכתבנו "מחזור ל"ז משתלט על דנציגר" (שם ביה"ס), סרקנו תמונות של רכז השכבה ומנהל בית הספר על דפי A4, לקחנו קמח, דלי ומברשת, ויצאנו לעשות בלאגן.
בבוקר למחרת היינו על גג העולם. שני שלטים תלויים, כל הכיסאות בבית הספר מפוזרים ברחבה, הדפים תלויים בכל עבר וההרגשה עילאית.
היינו תשעה, הגענו לבית הספר ביחד באותו בוקר. את פנינו קידם שלט גדול על הגדר החיצונית בו היה כתוב: "אין לימודים, אין מבחנים, אין תעודות - עד שלא יתפסו האשמים". חצי שעה אחרי זה כונסנו לשיחת אזהרה ואיומים משטרתיים, אבל גם זה לא הפחיד אותנו.
בהפסקה הגדולה, בעודי משדר מוזיקה מרדיו בית הספר, ניגש רכז השכבה, לקח את המיקרופון והקריא בקול רם: עומר, יובל, יאיר, קובי, אהוד, אסי, אברם, רותם ושי. היינו בהלם. מישהו הסגיר אותנו, אבל מי?
הושענו מבית הספר, היינו בכאילו חקירה משטרתית (על תליית שלט), עשו קצת רעש על חשבוננו אבל השאירו לנו חוויה מדהימה, וסרט וידאו שאנו צופים בו עד היום ומתמוגגים.
לימים הבנתי שמערכת החינוך לא נתנה לי את מה שהייתה צריכה לתת. היא לא גרמה לי לקרוא ספרים (בגלל זה אוצר המילים שלי לא רחב מספיק), לא גרמה לי להשקיע יותר בלימודים (בגלל זה אני צריך לגשת לבגרות בתנ"ך בעוד שבועיים), לא גרמה לי להבין מתי אומרים אחד, ומתי אומרים אחת במקום אחד(הבגרות בלשון בוטלה בגלל הקטיושות), אבל חוויות מתוקות וזכרונות ילדות מדהימים הם השאירו, והמון.
נ.ב, יובל הלשין עלינו, גילנו את זה אחרי הצבא.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הבגרות בלשון בוטלה בגלל הקטיושות. עומר וידידה
|
|
|
|
|
|
|
עידו הררי למד לשנוא ואז שוב לאהוב
|
|
|
|
|
|
|
בית הספר לימד אותי לשנוא. אין דרך יפה להגיד את זה. הגעתי לבית ספר ילד נאה ותמים, אוהב את עצמי, המשפחה והחברים. חשבתי שאנשים צריכים לעשות את הדברים שהם אוהבים ולהיות עם האנשים שהם אוהבים. באינסטינקט של ילד, שהוא מאוד קרוב לאינסטינקט של חיה, ידעתי שעדיף לשמור מרחק מהדברים והאנשים שעושים לי רע.
בבית הספר - עד כמה שאני זוכר, לראשונה בחיי - הייתי צריך לבלות שעות ארוכות (ארבע שעות לילד בן שש הן מאוד ארוכות) ליד שולחן ירוק ומכוער, על כסא פלסטיק ירוק ולא נוח שהיה הופך מהר מאוד לחַלָק מְזֵיעה. איתי בשולחן ישבו עוד ילדים, שאת חלקם לא אהבתי והם לא אהבו אותי (ומאוד יכול להיות שהסדר היה הפוך, מה שלא הופך את זה לטוב יותר). את חומר הלימודים דווקא כן אהבתי בדרך כלל; בלימוד הקריאה היה סוג של קסם, של פענוח צופן שהיה עד אז שייך לעולם אחר ושבעזרתו קניתי לעצמי גישה אל העולם הזה. אבל האהבה הזאת לא שרדה לאורך זמן, וזה בעיקר בגלל המפגש המשמעותי ביותר שלי עם השנאה באותה שנה. המפגש, ששכפל את עצמו הרבה פעמים מאז, היה עם האישה שבידה הופקד גורלי למשך אותן ארבע שעות ארוכות מאוד: לאה המחנכת.
אני מניח שגם אם לאה קוראת את הדברים האלה היא לא זוכרת. אם היא קוראת ונפגעת, לא אכפת לי. לא אכפת לי בגלל שלאה שנאה אותי, או לפחות ככה אני הרגשתי. בכל בוקר באתי לבית-ספר עם פחד גדול מפני הפגישה עם לאה. בצהריים הלכתי הביתה כשאני יודע שיש רק עוד עשרים שעות (טוב, לא ידעתי את זה במונחים האלה אז) עד שאני שוב צריך להגיע לכיתה ולפגוש אותה וכשאני נושא בילקוטי שיעורי בית למזכרת. פעם אחת נשאתי גם זיכרון בדמות צביטות קטנות ואדומות על ישבני. לאה הענישה אותי ולא הרשתה לי לשבת על השטיח בשעת שיעור חברה, ואני בכל זאת ישבתי. הדרך שלה להזכיר לי את העונש היתה להעביר בין שאר התלמידים בכיתה, בסוד, הוראה שהם צריכים לצבוט לי בטוסיק. את התחושה של ילד בן שש שכל הילדים האחרים בכיתה צובטים לו בטוסיק והמורה מסתכלת אני לא יודע איך להעביר.
ככל שאני נזכר יותר אני מבין שהיא לא באמת שנאה אותי באופן מיוחד. היא פשוט היתה האדם הלא נכון במקום הלא נכון. היא היתה האדם הלא נכון כשהיא צעקה "חמור קופץ בראש" על ילדים שענו תשובה לא נכונה בלי להצביע. היא היתה האדם הלא נכון כשיום אחד היא העמידה לפני הכיתה את אריק, ילד שלא פתר טוב את חוברת העבודה בתנ"ך, והקריאה לכל הכיתה את הדברים שהוא כתב. אם מאותו יום אריק כבר לא האמין שהוא מסוגל לפתור חוברות עבודה בתנ"ך או בכל מקצוע אחר זה לא יפתיע אותי.
אחרי לאה באו נורית, ורותי, וחווה, ורחל ואורה ואריאלה. גם אמיר וחיים היו. כל אחד מהם לימד אותי לשנוא עוד משהו קטן אחד, וכולם ביחד למדו אותי לשנוא את בית הספר, את הלימודים, את הילדים האחרים ואת עצמי. בשנים האחרונות של התיכון יצאתי ממערכת החינוך הזו למקום אחר, וזה עזר קצת, אבל הייתי זקוק להרבה שנים כדי להיזכר שוב איך אוהבים. למעשה אני עובד על זה עד היום.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עידו הררי לומד לאהוב
|
|
|
|
|
|
|
ויריב מוהר גילה שאחד יש רק שניים
|
|
|
|
|
|
|
בתיכון גיליתי שאני לא מצליח להשתלב בקליקה של האינדווידואליסטים - כי מה לעשות בתיכון גם להם יש קליקה כמו גם למיוחדים, למוזרים ולאלו שלא משתייכים לאף קליקה. בכל ההתקבצויות הנורמטיביות הללו חשתי זר באותה מידה ולא רק בגלל שמנסיבות שונות נסעתי לתיכון התל-אביבי מעיר אחרת.
היחיד בבית הספר האליטיסטי שלא היה שייך לאף קליקה - גם לא לזאת של המורים השמרנים והזעיר-יאפיים - היה המנהל. היו עליו שמועות שהוא מעשן מריחואנה ושפעם בסיקסטיז הוא היה חבר בלהקת רוק. אני לא יודע אם זה נכון רק שהוא העניק לי הרבה השראה כשהיה מסתובב במסדרונות עם חיוך וזקן של היפי והיה מבקש מהתלמידים המסכנים קצת מהבמבה. איזה מלך.
|
|
|
|
|
|
|  | | בכל ההתקבצויות הנורמטיביות הללו חשתי זר באותה מידה. יריב
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
