 |
/images/archive/gallery/311/291.jpg מיילס דיוויס, miles davis
ארכיון  |
|
|
|
|
| והפעם על מיילס דיואי דייויס ה-3, שהתחנך על ברכי המוזיקה הקלאסית וגדל להיות מבשר הקול-ג'אז |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ערן רובינפלד
30/5/2005 10:24 |
|
|
|
|
|
|
|
אי שם בשנות השמונים, יצא
לי לראות הופעה של מיילס דייויס. היה זה באמצע הקיץ, יצאתי עם מישהי ובניתי על זה שהליכה משותפת להופעת ג'ז תותיר על הנערה רושם עז. ההופעה היתה בירושלים, בבריכת הסולטן. יצאנו לדרך, כולי מלא פינטוזים על ישבנה המצודד, ועל הבילוי הסוחף שמצפה לי בתום ההופעה. מסופו של אותו ערב זכורים לי שני דברים: האחד, קפאתי מקור. ירושלים, אמצע הקיץ, וטמפרטורה שקרובה לאפס המוחלט. דבר שני, הישבן היחיד שזכיתי לראות באותו אירוע היה ישבנו של מיילס.
כן, החצוצרן המהולל, שלימים זכה להערצתי, ולרכישה של 12 אלבומים (נכון לעכשיו) הופיע בגבו אל הקהל. אני לא יודע אם מדובר בזלזול מוחלט שכוון לקהל הלבנטיני וחסר התרבות המערבית (מנקודת מבטו האריסטוקרטית) או שזו היתה דרכו בכל הופעה: ליצור קשר עין עם נגניו ולא עם קהלו. המוזיקה בכל אופן, לא היתה ג'ז קלאסי אלא סוג של פיוז'ן: סינטסייזרים, תופים אלקטרונים ובס חשמלי. סיבוב ההופעות בא בעקבות האלבום "טוטו", אלבום מאוד אופנתי באותם ימים (שחרג מקהלי הג'ז המסורתיים, ואכן, מדובר באלבום לא רע בכלל).
במשך חמישה עשורים, היווה דייויס את אחד מעמודי התווך של עולם הג'ז עם צליל חצוצרה אופייני, נקי, נטול ויברטו ומאופק. ההיסטוריה האישית שלו מקבילה להיסטוריה של הג'ז כולו, מתקופת הבי-בופ, דרך ההארד-בופ, קול-ג'ז (שהוא נחשב לאחד מאבותיו), ועד לפיוז'ן ומוזיקה אלקטרונית. "מיילס אנד מיילס אנד מיילס אוב מיילס דייויס", כפי שהיגג מלקולם מקלארן באלבומו "פריז".
מיילס דיואי דייויס ה-3 (I926-1991), בנו של רופא שיניים מצליח, נולד בפרבר יוקרתי במדינת אילנויי. אימו ואחותו ניגנו מוזיקה קלאסית, אך הג'ז נחשב מאוד בקרב המשפחה. לצד רכיבה על סוסים הפך הג'ז לתחום התעניינותו העיקרי של דיוויס הצעיר. הוא נשלח ללמוד בג'וליארד, והחל להופיע בקביעות במועדוני ג'ז, שם פגש את מושא הערצתו - נגן סקסופון האלט צ'ארלי פרקר(ברד). מיילס שאף להגיע לרמת נגינה כמו של ברד; הם הופיעו, הקליטו ואף גרו ביחד תקופה מסויימת. את ההכרה המשמעותית קיבל ב-1949, באלבום "Birth of the Cool": 12 קטעים בהרכב של תשעה נגנים, אלבום שנחשב לציון דרך בהיסטוריה של הג'ז ומולידו של סגנון - קול ג'ז.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מוצר נהדר של חמישייה מושלמת. צילום: עטיפת התקליט
|
|
|
 |
|
 |
|
אם אומר שמדובר ביופי מזוכך יהיה זה אנדרסטייטמנט
|
|
|
 |
|
|
|
בשנים 1951-4 עבר דייויס להרכבים קטנים יותר, הקליט, הופיע ויצר בלי סוף. שנה מאוחר יותר הוא הקים את החמישייה, שלטעמי, היא המושלמת שבהרכביו: דייויס בחצוצרה; ג'ון קולטריין, הבטחה לעתיד באותם ימים, בסקסופון טנור; רד גרלנד בפסנתר, פול צ'יימברס בבס ופילי ג'ו ג'ונס בתופים. עם ההרכב הזה הוקלטו כמה אלבומים משובחים: "Cookin' with the Miles Davis Quintet", שהוקלט בניו-ג'רזי בסוף שנת 56', הוא אחד מהם, ועליו אני ממליץ בתור התחלה נעימה להיכרות עם מיילס. (הוא המשיך ליצור בהרכבים שונים עד למותו, אציין רק את החמישייה השנייה שאיתה שיתף פעולה בשנות השישים, שכללה בין השאר את נגן הבס רון קרטר שהופיע פה בשבוע שעבר).
מדובר באלבום קל לעיכול, זורם ויפה להפליא. נראה שחמשת הנגנים עשו כל מה שבאפשרותם כדי להנעים את אזנו של המאזין, בלי יותר מדי אילתורים מעצבנים (כאלה שיפליאו שועלי ג'ז אבל לא מתחילים) ובלי לחנים לא מובנים.
הדיסק מתחיל בביצוע מתוק-מריר לשיר המלנכולי והמקסים "My Funny Valentine", שיר שפירסם בשעתו צ'ט בייקר (חצוצרן שגם שר). כאן הוא זוכה לטיפול "מיילסי": מאופק, מעודן, החצוצרה ממש מדברת, לא רק מנגנת. הכי קול שיכול להיות, וקשה להישאר אדיש: אם אומר שמדובר ביופי מזוכך יהיה זה אנדרסטייטמנט. הפסנתר של גרלנד משלים את החצוצרה בנגינה מאוד עגולה וזורמת.
שאר הקטעים לא נופלים מהראשון, שונים בסגנונם (יותר הארד-בופ) אך עדיין נשארים נאמנים להבטחה של נעים, נעים, וכמה שיותר נעים.
קולטריין מנגן בצורה לא כל כך "קולטריינית" – הכוונה לפחות טכניקה ומנייריזם ויותר רוגע ומלודיה. בקטע "Blues by Five" רד גרלנד מתפקד כמו פסנתרן ברים שתפקידו לעזור לקוקטיילים להחליק לגרון - "פליי איט אגיין, רד", בפרפרזה על המשפט המפורסם של המפרי בוגרט; לכל אורך הדיסק עובד הרית'ם סקשן כמו שצריך – קצבי, ברור, לוקח את כל העסק בסווינג קדימה או מחזיק קצב בלוזי עם גרוב בקטעים המתאימים.
בקיצור, המיילס הראשון שאני בטוח שיפתח את התיאבון והצימאון לעוד.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
