ראשי > תרבות > נט.ארט





מעניין מה מוטי עומר היה אומר
זה שעולם האמנות המודרני הוא פיקציה עלובה גם פועל זבל יכול להוכיח לכם (ברצינות, ההסבר בכתבה). אז הנה סיפור על כישרון אמיתי
  אשר שכטר
4/6/2005  18:53
בשלהי ינואר 2005, נתפרסם בעיתונות מקרהו של "אמן" גרמני, אחד מיקל באוטלר. התקרית עירבה את באוטלר עצמו, שלושה פועלי ניקיון ו"פסל סביבתי" אחד, צהוב, אימתני, "מופשט". באוטלר, במסגרת השתתפותו בפרוייקט "מיצבים" בפרנקפורט, פיסל את גוש הפלסטיק, אך שכח לקחת בחשבון את קיומם של פועלי ניקיון ושאר הדיוטות לא-מעודכנים. לכן, אין זה פלא שכאשר ראו שלושת הנידונים את "יצירתו" המפוארת של באוטלר, הם לא ראו יצירת אמנות, לא פסל, לא מיצב – הם ראו גוש פלסטיק צהוב, חסר צורה, עשרה מטרים אורכו, מונח עזוב ומטונף על אי-תנועה באמצע הדרך. השלושה, כמובן, עשו מה שהיו עושים עם כל פיסת זבל: הם לקחו אותה, אחר כבוד, למזבלה העירונית. "פועלי ניקיון השחיתו יצירת אמנות", אמרו אחר כך, תוך צחקוק נקלה של התנשאות על חשבונם של מנקי הרחוב "השוטים". השלושה נשלחו, כעונש, לאקדמיה לאמנות – אותו מוסד בו למד קורבנם, באוטלר - למען ישכילו וידעו, בעתיד, לא "להשחית" כל פיסת זבל שהם רואים.

למרבה הצער, סיפורי זוועה שכאלה אינם חדשים, ואינם נדירים מספיק. מדי פעם בפעם קורה ש"הדיוט" חסר-שם "משחית" – מבלי דעת – יצירת "אמנות" המתחזה ללכלוך שיש לנקות, או לכלי עבודה שהושאר מבלי משים. והתוצאה, אתם שואלים? גזר הדין? מוות ע"י אינדוקטרינציה. הקניית ההבחנה הדקיקה שבין "אמנות" ל"זבל", אשר כל בוגר אקדמיה - ורק בוגר אקדמיה - מבין. אנו נתונים בעיצומו של תהליך נבילתה של האמנות המודרנית, והשלב האחרון בחייה הוא שלב אומלל של ניוון ורקב, שלב של חוסר טעם, חוסר אונים, חוסר דרך. ואף על פי כן, די להסתכל בדמותו הזחוחה והמתרפסת של האמן הפוסט-מודרני כדי לקבל מושג כלשהו לגבי אנה אנו הולכים. סמנטיקה ריקה, סגנון חלול, התייפייפות מוסרנית, מיצגים סתומים, עבודות "וידאו-ארט" יומרניות, ג'נדריות פסאודו-פורצת דרך משעממת, טרחנית, כותרות נפוחות, מאמרי פתיחה מתישים, תוכן שהוא לא יותר מכתם אקראי על המדרכה, הסברים ארכניים המבארים עבורנו – ההדיוטות – את מה שראינו, גם כשלא ראינו זאת, אג'נדות, אג'נדות, אג'נדות, ראוותנות ריקה, מצטעצעת, חסרת-תוכן, "רדיקליות" בחסות האקדמיה – לכל המרבה במחיר. מיומנות נפטרת כריאקציונריות, כישרון - כפשיזם; בכיפה מושל פחד, לא מן הקהל, לא מהתקשורת, גם לא מן החומר, אלא מחומרי החיים.
מתחיל סיפור המאבק
עדות לניוונו המתקדם של עולם האמנות המודרני יכול לשמש סיפורו של האמן אוד נרדרום, "מלך הקיטש" הנורווגי, אשר עשה לו למטרה את ההתגרות המכוונת בממסד האמנותי השליט ובמוסכמותיו. סיפורו של נרדרום, אחד מהידועים שבצייריה של נורווגיה, הוא שיעור מאלף בצביעות, בקטנוניות, בזילות היצירה ובפוליטיקה הסמויה, הבולשביקית, של אלה המלמדים סנגוריה על חופש הביטוי יותר מכל פוליטיקאי; סיפורו של הכישרון הסורר, הנאלץ להסתנן ולחמוק מבעד לחומותיה הבצורות של האופנה. וככל סיפור על התרסה, על קוממיות ועל פריצת דרך, כך מתחיל גם סיפור מאבקו של אוד נרדרום בעולם המודרני: בילד, באב ובמרידה.
מיומנות נפטרת כריאקציונריות
. . .
כבר בילדותו, מספר נרדרום, נלכד בכבליה של האמנות. באותו שלב תפסה את עינו, ואת לבו, האמנות המופשטת. אביו החורג, אספן נלהב של אמנות מודרנית, היה- הוא נזכר - האחראי העיקרי. אותו אב היה גם מרבה לקחת את בנו החורג לטיולי סקי, ובאחד מהם אמר משהו אשר גרם לתפנית בלבו של הנער, כמין ייעוד מפוספס שנחשף לפניו, והותיר מבחינתו רק מסקנה אחת אפשרית. מעשה שהיה כך היה: כאשר צברו האב והבן גובה, עצרו להתבונן בנוף ההררי שנפרש בפניהם: העמק העצום שמולם רחץ באורה הזהוב של שקיעה מופלאה. באותו הרגע אמר האב, אשר ודאי הבחין במבט ההשתאות על פניו של בנו הנלהב: "זה יפה, כן, אך זכור לעולם לא לצייר כך אם ברצונך להפוך לאמן, לעולם לא תזכה להצלחה או לקבלה אם תצייר כך". ומאותו רגע והלאה, משהו השתנה. יריית הפתיחה של מאבקו הסיזיפי של נרדרום המבוגר במודרניזם נורתה. הזיוף שבאמנות הדוחה את החיים - בשאט נפש - מעליה, הפך למורגש.
. . .
מאותו יום ואילך, היה זה מסלול של התפכחות עבור הנער. במהרה זנח את הערצתו לעבודתם של רוברט ראושנברג ודומיו. וכאשר התקבל לאקדמיה הלאומית לאמנויות של אוסלו, נפל הפור: הנער השתחרר מאשליותיו. "המועמדות כללה שלושה ציורים", סיפר נרדרום, "שניים מהם היו גמורים למדי, אך השלישי צויר בחופזה כדי להספיק לדד-ליין". העובדה שדווקא ציור חפוז זה הוא-הוא הציור שלטענת הוועדה הראה הבטחה, הציור שבזכותו,  למעשה, התקבל לשורות האקדמיה, העלתה בלבו שאלות מטרידות לגבי הקריטריונים שלפיהם נפשטת אמנות מודרנית, אם בכלל. "המודרניזם הרגיש עייף ומדכא", אומר נרדרום, "ראיתי כל כך הרבה ממנו עד שנמאס לי". ותוך זמן קצר, הוכיח נרדרום עד כמה נמאס. ב-1964 נטל חלק בתערוכה באוסלו, שם חשף לראשונה את סגנונו הייחודי, אשר שואב לא מפאול קלה ולא מקנדינסקי אלא, רחמנא לצלן, דווקא מרבי אמנים כמו קאראווג'יו ורמברנדט. עד מהרה זכה למיטב התקפותיה הארסיות של הביקורת; "ריאקציונר", "מוג-לב", הוא נקרא על כך שהעז לערער על בלעדיותה של האורתודוכסיה החדשה.

בסופו של דבר, סולק; "כמו כלב מוכה-פשפשים", אם להשתמש בניסוחו של נרדרום. הוא הוסיף לנסות ולהציג את עבודותיו במולדתו, אך עדיין נתקל באופוזיציה חריפה. יותר מעשרים שנה לאחר מכן, הוא עדיין נזכר בהשפלות שהעבירו אותו: "הורשיתי להציג שניים מציורי הגדולים – 'המעצר' ו'הירצחו של אנדראס באאדר'  - בבית הסטודנטים של אוניברסיטת אוסלו... הם נתלו בחדר המדרגות, אך לא עבר זמן רב עד שוועדה מיוחדת של האקדמיה לאמנות החליטה על הורדתם".

בשנות ה-90 הגיעה המחלוקת לשיאה, כאשר מאמציו המתמשכים של נרדרום לכלול בתוכנית הלימודים של האקדמיה לאמנות שיעורים בציור פיגורטיבי החלו לשאת פרי, עם התמנותו של דיקן חדש. אך מחאות של סטודנטים ומרצים, בתקשורת ובתוך האקדמיה, הגיעה לידי "היסטריה", כך קורא לה נרדרום. "הגיהינום השתחרר", הגדיר זאת הדיקן. מאבק מכוער, עז-יצרים, פרץ; שר החינוך הנורווגי התערב, הציבור מחה, אמנים דיברו על חרם, נרדרום הותקף כדי כך שנאלץ לפרוש, מחמת התסיסה, יום לפני מינויו למשרת פרופסורה. אפילו הצהובונים התערבו במחלוקת, אשר התעוררה סביב הרצון ללמד מה שבעבר היה המרכיב הבסיסי ביותר במסלול ההכשרה האמנותית - כיצד לצייר גוף אדם.

אך נרדרום לא שעה לביקורת. הוא עוד הוסיף (ומוסיף) לתקוף את המודרניזם האינקוויזיטורי מעל לכל במה נכונה. האמנות "המודרנית" הגיעה לקצה, התנוונה, ויתרה על חיותה לטובת ההתמסרות להדר המזויף ולשיח הסטרילי והמעוקר של הפוסט-מודרנה. רק שבמקום להיקבר, היא מסרבת להתפוגג, ומעדיפה להלך אימים באקדמיות, בגלריות, במוזיאונים, בביקורות האמנות ובתגובות לכתבות באינטרנט, כמו מת-חי המטיל את חיתתו על יושבי האדמה. ב1998 עשה נרדרום מעשה, ובאקט מקביל במשמעותו להנפת אצבע משולשת בפני עולם האמנות כולו הכריז שהוא "צייר קיטש" ולא אמן, ובכך אמר 'הן' לביקורות נגדו. אם הקיטש הוא צדו הנגדי של הוואקום המבהיק הזה המתקרא אמנות היום, אמר נרדרום, אזי שאני מעדיף להיות "מלך הקיטש" ולא "אמן".
"מלך הקיטש"
. . .
ובתוך כל זה, עומדת יצירתו של נרדרום: קודרת, יוצאת דופן, ניצבת על התפר הדק שבין היפלאות לאימה. היא "קלאסית" בצורתה, כן, אך ייאושה הוא – הלכה למעשה – ייאוש מודרני: דמויות חלולות, מבותרות, מהלכות ללא-מטרה וללא יעד, שרידי-אדם בעולם אשר נראה כאילו מעולם לא הכיר ציוויליזציה, נכנעים לחשקים השפלים, הבזויים ביותר, ללא בושה, ללא פחד שייראו רוחצים בחטאיהם, מתפוררים מרגע לרגע, כלי-משחק זנוח במציאות שזנחה אותם, מין בעיצומה של כליה. אמנותו של נרדרום מציגה חזיון אפל של עולם שומם, צחיח, של אחרי חורבן; האדם השורד שורד במזל, עלוב, פתטי, יצור מנוון שלפתע נאלץ לגלות מחדש את הדברים שכבר שכח – אש, צייד. אך במקום לדאוג להישרדותו הוא מתמכר לתחושת ההרס, בוזז, מאונן בגומחות, רוצח. ללא טלפון סלולרי, לא 'מדיה', רק הוא, עירום וגווע, הוא והסטייה וקדרותו החנוקה של העולם.

יצירתו של נרדרום היא כולה התקפה על התקופה המודרנית. אמנות של משבר, של ריק, של חלל לא ממומש באזור דמדומים עכור, מטונף. הוא מפשיט את האדם ומותיר אותו בעירומו, טרף קל, מובן מאליו, לאפילה האופפת אותו; ללא תרבות, משולל טכנולוגיה, אדם- אחרון קדמון, משכיל-נבער, נטוש לעד ע"י אלוהיו. חצי-מתות, חצי-חיות, רגע לפני קיצן, נסוגות דמויותיו -  כמו בשיר של גאורג טראקל - לקמאיות, לביזה, לסטייה ולרצח. הוא שואל מרמברנדט, מקאראווג'יו, ובורא עולם חשוך, קודר, של אחרי-חורבן, עולם ללא חשמל, ללא מכשור, בו גדמי-אדם תוקפים גדמי-אדם, עולם ראשוני, יצרי, של פרימיטיביות מהולה בייאוש השקט, החונק, של אי האפשרות להסתגל לחיים לא ציוויליזציה; האדם, בזוי ונקלה, מאבד את דעתו בהדרגה, כשם שאיבד את אחיזתו על העולם. חשוכה, ומלאת ייאוש, יצירתו של נרדרום ממזגת את אימת האובדן לתערובת מוזרה, מתוחה, שבין ביעות מטונף ליופי רגשני, כמעט-פתטי; החיים, או מה שנשאר מהם, מתנודדים בין רגעים של עדנה חולפת לבין מציאות יומיומית של גזל, של יתמות ושל זוועה טהורה. בעבודותיו, נרדרום בורא עולם אבוד, אזור-דמדומים מתפורר, נאלח, בו המציאות אינה אלא גדיעה, גוף חסר-גפיים, והאדם קיטע; עולם חושני, קדמוני, בו דברים מתקרבים לסופם, עולם בו המציאות מועצמת, מועשרת בייאוש, בחרדה, בחטא ובסטייה העולים - עירומים, מעורטלים, נטולי הסוואה - אל פני השטח; עולם חושני, יצרי, חושניות של סוף-עולם, סוף-אדם.
. . .
נרדרום אינו מפחד לומר: "אני ריאקציונר", ולהתגאות בכך. להבדיל מחבורת החרזנים המקומית, הוא אינו מבקש להתנצל, להתרפס בכל מחיר; אמנותו טובה מדי מכדי לספק תחמושת אוטומטית לאויביו. שאריות של רדיקליות אינפנטילית בת יותר ממאה, פגה מונשמת, "רדיקלית" כמו זונה זקנה הטוענת שהיא עוד בבתוליה, הוא פוטר את הביקורות נגדו; אמירה כנה נתפסת, עבורה, כריאקציונרית, האמת כנטייה פשיסטית, וכישרון? סמן חסר משמעות לעבר חסר-ערך, קישוט מיותר. בעולם של אופנות, טרנדים וכיף סכריני, מטומטם, כדרך-חיים וכאידיאולוגיה, יצירתו של נרדרום מתבלטת כקול אנושי מפוכח, מיואש; אנושית, מוכתמת לעד, לעיתים יפהפיה ולעיתים קרובות מכוערת, קטועה, מבותרת רגשית וויזואלית, אמנותו נוגעת בעצב החשוף, בערוותה העירומה והסיפיליטית של האמנות הפוסט-מודרנית – חוסר הכנות, חוסר המשמעות, חוסר ההתכוונות שלה. יצירתו לא נוצצת, לא חדישה, לא "מגניבה". המודרניות, אתה מתנחם לנוכח עבודותיו, אינה אלא קליפה מתה, קונספטואליות עקרה, סוליפסיסטית, קישוט סלוני פרי ידיהם של אנדרוגינוסים פוליטיקלי קורקטיים מסורסים ונרקיסיסטיים, והיא מגיעה – יום אחר יום,  בכל רגע ורגע – קרוב יותר לקצה.
. . .
...אך האם אין חיים באמנות היום? יש, ישנם. חיים עצומים, אדירים, של יצר, של התכוונות ושל חשק. חיים מפוכחים, מלאי ייאוש, הרואים את הכלום שמאחורי הפסאדה המסולפת של העולם החדש. היא מתקיימת בין חרכים, האמנות, בחללים מצומצמים, באינטרנט - חשוכה, צלולת-דעת, מטפחת להפליא את פינתה הנתונה בעלטה. בסופו של דבר כולנו, במידה זו או אחרת, ריאקציונרים. קצנו בהעמדות הפנים, במשחקים הסמנטיים, באימפוטנטיות; העולם, החיים, עומדים מולנו, ואנו מפנים את תחמושתנו נגדם. את האימה, את הדיסטופיה, אנו מאמצים לקרבנו; כבר שאפנו, בלענו, ספגנו רעל. כל שנותר עכשיו, אחיי, הוא להמתין לקץ בסבלנות, בגאווה.
מתקיימת בין חרכים
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
האם אין חיים באמנות היום? יש, ישנם. חיים עצומים, אדירים, של יצר, של התכוונות ושל חשק. חיים מפוכחים, מלאי ייאוש, הרואים את הכלום שמאחורי הפסאדה המסולפת של העולם החדש. היא מתקיימת בין חרכים, האמנות, בחללים מצומצמים, באינטרנט - חשוכה, צלולת-דעת, מטפחת להפליא את פינתה הנתונה בעלטה. בסופו של דבר כולנו, במידה זו או אחרת, ריאקציונרים