 |
/images/archive/gallery/315/290.jpg אחי רז.
צילום: משפחת רז  |
|
|
|
|
| סדרת ספרי ג'נינגס, מאת אנתוני באקרידג', הכניסה באחי רז מעט מן הנוקשות וההגינות שבחינוך האנגלי. לעתים הוא מצטער על כך |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אחי רז
7/6/2005 11:55 |
|
|
|
|
|
|
|
לרגל ספיישל שבוע הספר החגיגי בהשתתפות כוכבי "ארץ נהדרת" (קשת, 23 ביוני), ערוץ תרבות
מעלה פינה יומית בה ימליצו אנשים שאנחנו אוהבים על ספרי הילדים שהם אוהבים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
האם אדוני מרשה ללטף את דג השמך
|
|
|
 |
|
 |
|
נדמה לי שהם שיחקו שם קריקט אגב, לא כדורגל
|
|
|
 |
|
|
|
הבדיחה האנגלית הראשונה שצחקתי ממנה הלכה בערך ככה: ג'נינגס, תלמיד פנימייה שובב וכריזמטי, קיבל ליום הולדתו המי יודע כמה מצלמה, ואמר לחבר החנון שלו דרבישייר (הרבה בדיחות רצו על השם שלו, שנשמע - אם כי לא נכתב - כמו חבל הארץ) את המשפט הבא, פחות או יותר - "אתה תצלם אותי עומד ואני אצלם אותך יושב, ואז אני אצלם אותך עומד ואתה תצלם אותי יושב". גם היום קשה לי להסביר למי שלא מבין מה כל כך מצחיק בזה, אבל כל פעם שאני מצייר בדמיוני את הסיטואציה הזאת, זה הורג אותי.
האמת שזה די מרגש. לא קלטתי את זה לגמרי עד עכשיו, אבל סדרת הספרים הזאת ממש עיצבה את הטעם התרבותי שלי. פעם ג'נינגס קיבל מדודה שלו או משהו כזה מכונת דפוס ביתית, והוא היה הכי באובסס של להוציא עיתון קיר של הפנימייה, ואני ניסיתי לחקות אותו (כולל כתבה שמעולם לא פורסמה על מוזיאון הטכנודע בחיפה שרק נפתח). ואני לא מדבר על כל ההומור היבש שנזל מהדפים שם, והחינוך העיקש להגינות ספורטיבית - נדמה לי שהם שיחקו שם קריקט אגב, לא כדורגל, וכל תאוות האנגליאדה הזאת, שפתאום לגמרי ברור לי את מי אני אמור להאשים בה.
אבל אם שנייה לחשוב על זה עוד קצת, ולהתבונן מעט יותר לעומק, כל השטויות האלה מתגמדות לעומת מה שלימד אותי המורה ווילקינס. שלא כמו מר קארטר החייכן, השלו והפייסן, שאותו דמיינתי תמיד כאציל יפה תואר ולבן שיער (משהו כמו חניבעל מצוות לעניין), ווילקינס היה קירח, חמוץ ורגזן. ג'נינגס שנא אותו, כי בניגוד לקארטר, ווילקינס אף פעם לא נתן לו לעשות מה שבזין שלו.
אבל, וזה אבל גדול, אנתוני באקרידג', המחבר, אף פעם לא הפסיד הזדמנות לחזור ולהזכיר שמתחת למעטה הקשוח והקפדן שלו, לווילקינס יש לב זהב ענק שפועם בעוצמה של גורילה. בוקר אחד - ואני בחיים לא אשכח את הבוקר הזה - ג'נינגס קם ונזכר שמדובר ביום ההולדת שלו. הוא היה כל כך אקסטטי, שאת המסדרון שמפריד בין המיטה שלו במגורים המשותפים לכיור, הוא עשה בריצה עם ידיים פרושות לצדדים כמו אלון מזרחי. ווילקינס בלם אותו בזעם רגע לפני הנחיתה. הוא צעק כל מיני דברים על ריתוק, עונשים וכאלה, עד שמישהו התערב מהצד, ואמר משהו כמו, "סליחה אדוני, אבל זה יום ההולדת שלו". כשווילקינס שמע את זה, הפרצוף הנרגן שלו פינה את מקומו לטובת חיוך דק שבדקים. ללא אומר הוא פינה את הדרך, וג'נינגס קיבל אישור המראה מחודש.
קשה להעביר את העוצמה של המפגש הזה, בטח ובטח שלאמוד את תוצאותיו, אבל בשיא הרצינות, תקראו לי שקרן מניאק אם מאז אותו חיוך אילם של המורה הקירח הזה אני לא מנסה קודם כל לראות את הטוב שבכל אדם. לעזאזל, לפעמים אני ממש מצטער על זה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
