ראשי > תרבות > נט.ארט





הופ טרללה גדלתי בשנה
אשר שכטר בסיכום ביניים על החיפוש אחר אמנות אמיתית, כזו שתזכיר לנו שאנו אנושיים
  אשר שכטר
13/6/2005  17:27
ובכן, בניגוד מוחלט לכל הציפיות, מלאה שנה לנט.ארט. ריאקציונרי, מסית, חשוך-דעות וגאה בכך, שנה עברה. מה לומר, אם כן? האם לסכם? האם יש מה לסכם? ומה הטעם בכלל? הטור, כפי שהוא, אינו טור-ביקורת, גם אינו מתיימר לרפורטז'ה; מהו קהל היעד שלו, אני חושש, יודע רק המיועד. במהלך השנה האחרונה, למן הטור הראשון על זדיסלב בקסינסקי ועד לאוד נרדרום, טור זה היה יומן-מסע פתוח, יותר מכל. מסע יצרי ומתמשך אל תוך אלימותם הטבועה של האדם, של האמנות, וחשוב מכך – אל תוך ביבי השופכין החומציים שבשולי התקופה.

בבואי לכתוב רשימה לציון שנתו הראשונה של נט.ארט, אני משתדל להסביר, ככל הניתן, את הנימה האישית, האוטוביוגרפית, המלווה רבים מן הטורים האלה. אני מבקש לסכם את שני המסרים, את זה הסמוי ואת זה הישיר, הטמון בכל טור, מבלי לאיית את המסקנה המשתמעת, המתבקשת, הממתינה בין שורותיו. האמת היא אמת לא מכוחה של בחירה, אלא של כורח; אמת של מציאות עירומה, מכאיבה וכואבת, לא אמת של צדק, לא אמת של מוסר. צריך אתה להיוולד רגיש כאמן, חזק כחצי-אל, כדי לשאתה על גבך כחטוטרת. ואם אתה עיוור אליה – אולי כדאי שתהיה שמח בחלקך. יסלחו לי הקוראים, אם אעזוב את העיסוק באמן התורן לשבוע אחד, ואפנה למשהו "כללי" יותר, לטור אשר ביותר מובנים מאחד היה צריך להיות הראשון שלי – אך לא היה. איני מבקש לשכנע, להטיף, להתפייט לחינם; איני מבקש לייחס לטור הזה יותר מאשר נראה לעין. רבים לא ראו בטור הזה יותר מאשר היה מונח לפניהם, חלקם העדיפו שלא להבחין בכך; אי אפשר להאשים אותם. האמת היא אמת כי היא צרעת; עיוורות אליה, בניגוד לדעה המקובלת, מבטיחה את בריאותך. האמת היא שטור זה מעולם לא התכוון להטיף או לשכנע מישהו, בעיקר משום שהאמנתי (ועודני) כי נטיותינו ויכולותינו מולדות, ולא ניתן לשכנע מישהו להקשיב למשהו מסביבו שהוא אינו מסוגל לראות או לשמוע. כל שאני מבקש, לכן, בטור זה ובאחרים, הוא להעמיד את העיוורים על טיבו של הנראה.
עבודה של בויד רייס.
עבודה של פיליפ קורי.
. . .
רוח איומה שורה על עולם האמנות כיום. רוח של סירוס, של זילות, רוח של מגדל שן, מנזר מבודד, בו אסור להמרות את פיה של אם המנזר; ריח הליזול המצחין של מניפולציה גסה. אמנות כבר לא מעוררת השתאות, היפעמות, בעתה, לכל היותר היא זוכה לפטירות לקוניות בסגנון "כן? יופי". הפחד - מצמית, משתק - מושל בה, ויותר מכל היא מפוחדת, מפחדת עד-מוות, להתחייב לעצמה. מפוליטיקה צפויה, משעממת, טרחנית, ועד לאופנה האחרונה בזירת המגדר, אינספור אג'נדות זרות, חולות, מובאות באופן מלאכותי, באמצע הלילה, לשדה מת, אשר מזה זמן כבר איבד את הלהט; והרי אין אף אחד בסביבה שישמע את שקשוקי החרדה של האיכר. פחד ממשמעות, פחד מעוצמה, פחד מאמירה כנה, פחד מהתחייבות לרעיון מבלי לסגת לסוג של "הפוך על הפוך" ציני ו"מודע לעצמו" והפחד מאכזבה, יותר מכל - כך נופחת האמנות את נשמתה יותר ויותר, עם כל נשימה נוספת שהיא מונשמת: פחד. פחד שהופך אותה לרכרוכית, למנוונת, פחד שעושה אותה לחלשה. אמנות היא "הכל" והיא גם כלום, היום. לא יותר מקישוט משונה פרי גחמתו של איזה קוקסינל שמאלני מפודר-פנים, דקדנטי ומצוייץ. במוזיאונים, בגלריות, באינטרנט, אנשים בוהים ובוהים; הם לא מבינים מה הם רואים, עד שמסבירים להם בהרחבה, וגם אז לא, ובצדק. אדם בוהה בכלום, והכלום - מחזיר לו בבהייה.

כמה חסרה לנו, הייתה (ועודנה) נקודת הפתיחה של הטור הזה, אמנות אחרת; דוקרנית, מענגת, מכאיבה, אמנות של ישירות בוטה, נטולת ייפיוף, אמנות של אומץ. אמנות שמחה-לנתץ, אמנות של קינה, אמנות של כאב, של ניהיליזם, ושל עונג, אמנות שמהדהדת את זיכרו של עידן אחר, כשלאמנות הייתה צורה ומשמעות, ומשמעותה הייתה מפעמת, בה במידה שהייתה מבעיתה. מבעד למעבדה הקרה, הסטרילית, של הבון-טון האולטרה קורקטי החוצני הזה, אשר חנק את האמנות והפך אותה מספיח, קיוויתי למצוא (ומצאתי) אמנות אחרת, חדשה, קול של כנות לא-משוחדת. לא אמנות של פחד, אלא אמנות של כוח, ממשי, בשרי, ברוטאלי. אמנות חוקרת, את תוכו הנסתר, האפל, של האדם, כשם שהיא חוקרת את תוכו הנסתר של העולם. חיפשתי יצירה חדשה, מלהיבה, מסוכנת, של יצרים שנשכחו, העלו אבק במרתפיו של עולם שקיווה לשכוח אותם ובכך לגאול את עצמו מנשייה, מבלי לדעת שהאבדון לא תמיד דורש דם, לרוב גם השעמום מספק אותו. האדם בוהה בכלום, והכלום – הוא שואב אותו, ובוהה בו חזרה.
עבודה של צ'ארלס קרפט.
עבודה של אדם שוורץ.
. . .
דבר אחד שב ועולה בדעתי, בכל זאת, בכל פעם שאני מעלעל בטורים קודמים, מתבונן באמנים אשר הובאו במדור הזה: האכזריות שלהם. האכזריות שבהכרה, האכזריות שביצירה, האכזריות שבאובדן, האכזריות שבתשוקה, בשנאה, באהבה, האכזריות שבפחד והאכזריות השקטה, ההרסנית, הטמונה בתוך כל אחד מאתנו, מחכה ליומה, האכזריות שבחיים בגווייתו העירונית הצפודה, המנוונת והמוריקה של עולם ישן, האכזריות שבשינה, במין, והאכזריות שבהתעוררות בבוקר. דייוייד נבראדה, טרבור בראון, ג'ואל פיטר-ויתקין, ואסילי קונסטנטין, ס.ר.ל, א.מ.פ, רון את'י, בת' מור לאב, צ'ארלס קראפט ויתר קבוצת אנפופ ארט – כולם אמנים אכזריים, מוקצים, מנודים; חלקם שילמו בכבודם, חלקם בכספם, במעמדם ובשפיותם, אפילו בחייהם, במהלך החיפוש האבוד הזה אחר השראה, אחרי שאריות של אמנות, בעולם אשר יצר כל כך הרבה עד שהוא אינו יכול לברוא עוד. אכזריותם מהממת, חובטת, היא מוציאה משיווי משקל.
עבודה של בת' מור לאב.
. . .
וכשכלום מסביבך, וכלום לפניך, אתה מבין, במוקדם או במאוחר: רק בה, באכזריות הנוראה, השותתת-דם, ניתן להבחין בין אמת לבין שקר. רק כשהעין מותקפת, ניתן לעמוד על טיבו של האיום העומד מולך. בעולם שעיקר מרכולתו היא ניחום מזויף, וירטואלי, אמת מזוהה כאמת רק כשהגוף נרעד רעד של חלחלה מתוקה, משכרת. לכן, אתה מוצא את עצמך רוחץ בטינופת, בזרע, בשתן, בדם, אתה עושה ניסויים על גופך, בראשך, אתה מגלה עולם של כאב חסר-מעצורים, של יצר בלתי-מרוסן, נורא כל כך, מכוער כל כך, עד ששקרי העולם המלאכותי הזה לא נגעו בו. עד מהרה, אתה לומד לשכוח מהתקווה למוסיקה, למלודיה טהורה, ומתמכר לצלילם המנחם של מסמרים החודרים לבשר. בתוכך, אתה כמה לצורה, למשמעות, "אמנות" העולם הזה - נקייה, מתה ומסוגננת – לא אומרת לך דבר, תחליף חסר-חיים למשהו שיצר החיים הוא המאפיין הבולט ביותר שלו; יותר מכל, אתה מחפש עדות, קול המהדהד את קולך, הדובר את רגשותיך שלך. אתה כמה לפראותו של הפולחן הקדמוני, לפני היאנוס השחורים של האמנות כשהיא משתוללת, לסודותיו האדירים והמתפקעים של התת-מודע, אך יותר מכל אתה מחפש סימנים של חיים, חצובים, מסותתים, פועמים, גלים ארעיים (אך מזינים יותר מכל) של חום בלב שממת המוות. לא עובר זמן רב של בהייה בחלל הריק שהיא האמנות היום, עד שאתה מבין שמה שדרוש לה יותר מכל היא אכזריותם של אמנים כסטניסלב צוקלסקי, הרמן ניטש, וינס לוק ויואקים לויטקה. אמנות של חלל, של קרע, של שבר, של לפני ושל אחרי אפוקליפסה; אמנות רצחנית לעולם מסורס. אתה מחפש אמנות שהיא של התקופה, מתוך התקופה, ובכל זאת היא אלמותית – בכך שהיא גוזרת עליה, מעצם היווצרותה, גזר דין מוות. ואין לתאר את האושר, אותו אושר, של מציאת רסיסים אבודים, עתיקים, של גאונות, מושלמת וחבויה היטב, חיה ורוחשת, מתחת לערימות האשפה.
מתוך שקי גופות של וסילי קונסטנטין.

רוח איומה שורה על עולם האמנות כיום. רוח של סירוס, של זילות, ריחה המצחין של האבסה חסרת שליטה. זמנים מתים הם הזמנים האלה, זמנים של הרס, של חורבן, של שממה פנימית, הממתינה לרגע שבו תקרוס לתוך עצמה. שפע, גודש, שומן מיותר, עולם עייף, רפה-ידיים, אין לו אפילו אמנות שתערער, שתתקוף, שתרעיל אותו – ההיפך הוא הנכון; גם האמנות עצמה מצטרפת לחגיגת ההפקרות ההדוניסטית, מסיבה לציון רגעיו האחרונים של עולם מנוון.

בכל מקום אליו אתה נקלע, הקורבן הראשון - הנסתר - הוא הרגש. בחשאי, הוא מומר בתחליף פלסטיק זול, סטרילי, דחף שהוא לא דחף, אלא גווייה מפוטמת של דחף - מתה, מצומקת, קרה. בכל מקום אליו אתה נקלע, אתה רואה בדמיונך דליקות ובניינים מתמוטטים, אתה רואה נהרות של דם, של רפש, של טינופת, של זרע; גופנו חלק וחלש, ומנוון להפליא, גם מאחורי שרירי החזה המלאכותיים שלנו והמבהיקים שלנו, ומוחנו הוא עיסה מתה שכבר איבדה את צורתה, לאחר שהוכתה אינספור פעמים בפטיש תקשורתי, אז מה עוד יכול להזכיר לנו שאנו אנושיים?
עבודה של דוויד הו.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
האמת היא שטור זה מעולם לא התכוון להטיף או לשכנע מישהו, בעיקר משום שהאמנתי (ועודני) כי נטיותינו ויכולותינו מולדות, ולא ניתן לשכנע מישהו להקשיב למשהו מסביבו שהוא אינו מסוגל לראות או לשמוע. כל שאני מבקש, לכן, בטור זה ובאחרים, הוא להעמיד את העיוורים על טיבו של הנראה