 |
/images/archive/gallery/359/354.jpg הדס קלדרון
רובי קסטרו  |
|
|
הדס קלדרון, התקווה הנשית הגדולה של בית ליסין, סוללת את דרכה לכוכבות דווקא דרך תפקידים של נשים אורתודוקסיות ומתמסרת עכשיו לתיאטרון בהצגת היחיד "הגר" |
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
טל פרי 10/9/2005 0:04 |
|
|
|
|
 |
ננראה שבשנים האחרונות כל תיאטרון רפרטוארי מטפח לפחות חוליה אחת בשרשרת מתארכת של כוכבות במה צעירות חמושות בכישרון, בכריזמה ובמראה חיצוני מלבב. אלו שבאופן כמעט אידאולוגי מסרבות ליטול חלק בשעשועון "מי קיבלה יותר אייטמים במדורי הרכילות בסוף השבוע", ולא שהן יסרבו לתפקיד מרכזי בטלנובלה עתירת רייטינג (רוב הליגה הלאומית של התיאטרון המקומי כבר טבלה בהצלחה בז'אנר), אבל לפחות על פניו יעדיפו תמיד טנסי וויליאמס על סיגל אבין. לקאמרי יש את אולה שצ'ור, לתיאטרון חיפה את קרן צור, להבימה את מיכל ורשאי והילה וידור. בית ליסין מסתמן בשנתיים האחרונות כחממה שבה פורחת הקריירה של הדס קלדרון.
תפקיד סטלה בקלאסיקה "חשמלית ושמה תשוקה" אולי סימן אותה לראשונה, אבל דווקא הלהיט המפתיע "מקווה", שבו גילמה את תהילה, צעירה חרדית שמשודכת בעל כורחה, הנחית חותמת גומי על מעמדה של הדס קלדרון כדבר הגדול הבא עלי במות. כשמיכל ינאי הבריזה בדקה התשעים מהתפקיד הראשי בקומדיה הרומנטית "אהבה ממבט שלישי", היא הוזעקה למלא את מקומה, וכשאושיה תרבותית כציפי פינס, מנכ"לית תיאטרון בית ליסין, אומרת: "אין דבר, ניקח את הדס
קלדרון במקום מיכל ינאי", כנראה עשית משהו נכון בחיים.
עכשיו היא נוגעת באחד האתגרים הגדולים לשחקן במה: הצגת יחיד. בימים אלה מצטרפת המונודרמה בכיכובה "הגר", על פי ספרה של יוכי ברנדס, לרפרטואר הרשמי של בית ליסין. ב"הגר", שהועלתה לראשונה במסגרת פסטיבל התיאטרונטו האחרון ואף זכתה בציון לשבח, חוזרת הדס קלדרון לעולם החרדי. הגיבורה היא אישה צעירה שסבה העניק לה שם חריג בחברה החרדית, זכר לאהבת עבר אסורה שלו לצעירה חילונית שנהרגה במלחמה. משבר אישי שעברה גורם להגר להאמין ששמה החילוני הטיל עליה קללה, והיא יוצאת למסע חיפוש עצמי בעקבות האהובה המיתולוגית שעל שמה היא קרויה.
"מהרבה בחינות 'מקווה' אחראי ללידה של 'הגר'", מודה קלדרון, "את הספר של יוכי ברנדס קראתי במהלך התחקיר שעשיתי על נשים בחברה החרדית, כשעבדתי על הדמות של תהילה. היה לי ברור שבשלב מסוים ארצה לעשות משהו עם הסיפור שהיה מדהים בעיניי. בסופו של דבר זה הפך למסע שאליו הצטרפו הבמאית דורונה בן-דור, ויוכי ברנדס עצמה שכתבה בשלושה ימים את הסקיצה לעיבוד הבימתי אחרי שהתאהבה ברעיון להפוך את הסיפור להצגת יחיד".
-לא פשוט להפוך ספר להצגת יחיד. "ממש לא. כשהופעתי עם 'הגר' בתיאטרונטו היתה הצגה אחת מול חיילים, ומאוד חששתי איך יקבלו אותי, אבל בסופו של דבר חוויתי על הבמה התעלות מדהימה. ממש לא היה מובן מאליו שבית ליסין ייקחו את הפרויקט אליהם. כשדיברנו בפעם הראשונה על האפשרות לשלב את 'הגר' ברפרטואר של בית ליסין, התגובה הראשונה של ציפי היתה: 'תדעי לך שאני לא סובלת הצגות יחיד'. אבל כשהיא ראתה את התוצאה קיבלנו מיד אור ירוק. ציפי גם לא דרשה שום שינויים, ומי שמכיר אותה יודע כמה זה נדיר".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
"מקווה" בקאמרי
|
|
 |
 |
 |
 |
|
החיים כזיקית
|
 |
|
 |
 |
 |
|
השיחה עם הדס קלדרון מתנהלת בבית קפה צמוד לבניין במרכז תל אביב שבו היא חולקת דירה עם כלב וחתולה. היא לובשת ג'ינס דהויים וחמושה באיפור מינימלי, אבל מה שבולט יותר מכל בהופעתה הם תווי הפנים הקלאסיים שמותאמים בשלמות לכל דמות שהיא בוחרת לגלם על הבמה. שים עליה קומבניזון עם מחשוף נדיב ותקבל אישה בשלה נוטפת מיניות, שים שביס ותקבל חרדית מבטן, שים שמלה פשוטה וכובע קש ותקבל צעירה ניו יורקית מבולבלת. באותה מידה קל לדמיין אותה כמ"פ קשוחה במדי צה"ל עם דרגות סגן, מה שאכן היתה במהלך שירותה הצבאי.
השילוב של זיקית ויזואלית, קלאסה אירופית מהסוג הישן ובעיקר נשיות מתפרצת הוא כנראה סוד הקסם הקלדרוני. היא נולדה בתל אביב לפני 29 שנה, גדלה ברמת השרון, והרזומה המשפחתי שלה כולל בין השאר אם ציירת, אב אדריכל וסב שנחשב לאחד מגדולי משוררי היידיש (חתן פרס ישראל אברהם סוצקבר). ועדיין , למרות שהיא מופיעה מגיל שש, עד לפני כמה שנים נאבקה בעצמה כל הדרך לבמה.
"אמא שלי תמיד רצתה שאהיה שחקנית", היא משחזרת, "בגיל שש מורה בבית הספר נתנה לי תפקיד ראשון בהצגה. בגיל עשר כבר השתתפתי ב'המלך מתיא הראשון' שאורי פסטר ביים בתיאטרון הבימה. עשיתי המון הצגות ילדים, בהן'בעל זבוב' שם גילמתי בן ומאוד נהניתי".
-היית טום בוי? "להפך. הייתי ילדה אישה, ואיכשהו זה עורר כלפיי תגובות שבשלב מסוים גרמו לי לרצות להתרחק מהמקצוע".
-פרטי מיד. "ילדה שמשתתפת בהצגות נוסעת המון בכל הארץ, לא פעם עם שחקנים מבוגרים שאחרי שנים במקצוע הבינו שהצגות ילדים במתנ"ס בקריית שמונה זה כנראה המקסימום שיגיעו אליו ויש בהם הרבה ציניות שנובעת מתסכול. אני לא אכנס לשמות ספציפיים, אבל הרגשתי לא פעם אנרגיות לא נוחות. אני לא חושבת שזה נורמלי לנשק על הפה ילדה בת 12 או 13 או אפילו 14. בשלב מסוים הרגשתי שאני לא רוצה יותר להיות חלק מזה. הגרסה שלי למרד נעורים היתה ללכת על שירות צבאי קרבי, עם מסלול קצונה והרבה ג'יפה. אני מתה על חיות, אז חשבתי ללמוד וטרינריה ובאמת התחלתי את זה. שכנעתי את עצמי שזה מה שאני רוצה וכל הזמן משהו בגוף התנגד למה שהראש אמר. ואז הכרתי, דרך חברה משותפת, איש יקר שהיה אז דיקן באוניברסיטת חיפה. ניהלתי איתו שיחה ארוכה ומאוד פתוחה על הלבטים שלי. הוא אמר לי: 'קיבלת כישרון במתנה ולא תעשי איתו שום דבר? את יודעת מה הייתי נותן כדי לדעת לצייר? אני מנסה ומנסה ולא מצליח'.
"אני זוכרת שיצאתי מהפגישה איתו ובמהלך הנסיעה חזרה לתל אביב הרגשתי פיזית איך יורדת לי אבן ענקית מהלב. אפשר לומר שנכנעתי לגורל שלי, למרות שעדיין עשיתי לעצמי מבחנים לפני שהחלטתי סופית ללמוד משחק. ידעתי למשל שאבחן רק לסטודיו של ניסן נתיב, כי הערכתי מאוד את ההבחנות ואת שיטת הסינון שלו. החלטתי שאם ניסן נתיב יחשוב שאני לא מספיק טובה, אקח פסק זמן מהכל ואסע לחפש את עצמי בהודו או משהו כזה, אבל ניסן החליט שאני מספיק טובה".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
עכשיו חברות. רנה ירושלמי. צילום: ליהיא לפיד
|
|
 |
 |
 |
 |
|
החיים כדוסית
|
 |
|
 |
 |
 |
|
אחרי שהפכה לאחת הבחורות הראשונות בהיסטוריה שאמן פרצה בשאגות שמחה לשמע הבשורה "החלטתי לעזוב את לימודי הרפואה ולהיות שחקנית", סיימה קלדרון את הלימודים בסטודיו של ניסן נתיב והשתלבה באנסמבל של רנה ירושלמי, שם הופיעה בין השאר בהצגה "מיתוס". רומן שנקטע עם ליהוקה לתפקיד סטלה ב"חשמלית ושמה תשוקה".
"כיום אנחנו שוב חברות, אבל בזמנו רנה לקחה מאוד קשה את ההחלטה שלי לעזוב את האנסמבל לטובת בית ליסין", היא אומרת, "אחד הפרויקטים האחרונים שלי בניסן נתיב היה הפקה בשם 'ברטה', שבנינו מאפס תוך כדי חזרות, ואני הייתי ברטה. לכאורה תפקיד ראשי, אבל בלי טקסט. קיבלתי המון פידבקים, אבל בפועל הייתי אחת האחרונות במחזור שלי לקבל הצעת עבודה באזרחות. זו היתה חוויה להופיע עם האנסמבל של רנה, כי משקיעים חודשים בכל פרויקט ונותנים המון חופש ביטוי לשחקן".
-אבל בסופו של דבר, כשבאה ההזדמנות להשתלב בתיאטרון הרפרטוארי זינקת עליה. "כי זה היה תפקיד מהחלומות. סטלה ב'חשמלית ושמה תשוקה' של טנסי וויליאמס, מול מרב גרובר וגיל פרנק. מי יגיד לא להזדמנות כזו?".
-מה האתגר הבא מבחינתך? השתלבות בפריים טיים? "צילמתי סרט שיעלה למסכים בפברואר, ואשמח לעשות טלוויזיה כל זמן שהתפקיד יאתגר אותי. לכל הקטע של סלבריטאיות ומדורי רכילות אין לי עניין להיכנס, כי בשיא הכנות אני חושבת שמשהו יורד ממך כשאתה מפנה את האנרגיות שלך לכיוונים האלה. מי שחושב שהוא צריך סוג כזה של חשיפה שיבורך, אבל אני ממש לא מתעניינת בזה".
-נכון שהרבה צופים ב"מקווה" חשבו שאת באמת דוסית? "קיבלתי הרבה תגובות כאלו. אני חושבת שבגלל שאני אדם מאמין, משהו מזה עובר בצורה שבה אני מגלמת את הדמות. האמונה שלי התחזקה מאוד מאז התחקיר ל'מקווה'. אני לא שומרת שבת, אבל מדליקה נרות ומדברת עם רבנים ושומעת הרצאות ויש לי שרוך אדום על היד".
-בקיצור, צללת עמוק מדי לתפקיד. "אני לא חושבת. הרצון ללמוד ולדעת תמיד היה קיים בי. אם הייתי הולכת באמת על הקטע של חזרה בתשובה סביר שהיה לי קשה הרבה יותר להמשיך להתפשט על הבמה ב'מקווה', שם אני מופיעה בעירום בסצנות מסוימות למרות שהתאורה והצורה שבהן אני עוטפת את עצמי במגבת מסתירות את זה. צריך להתרכז מאוד כדי לראות משהו".
-את אומרת את זה כדי שקהל יתרכז? "לא. כדי שמי שכבר ראה את 'מקווה' ילך עוד פעם". |  |  |  |  | |
|
|
|
|
|
|
|
|