 |
/images/archive/gallery/366/625.jpg אוולין קפלון
רענן כהן  |
|
|
|
|
| אוולין קפלון כבר התרגלה לגלם תפקידים של רוסייה. אבל רק היום, כשהיא מרגישה 80 אחוז ישראלית, כוכבת "איזה מקום נפלא" מסוגלת לדבר על הטראומה שעברה כשהגיעה לארץ |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מרב בטיטו-פריד
23/9/2005 10:16 |
|
|
|
|
|
|
|
התדהמה של אוולין קפלון בסצנה ב"איזה מקום נפלא" שבה היא מקבלת את הלקוח הראשון שלה - טקס חניכה לזונה המתחילה בארץ הקודש - היא תדהמה אותנטית. קפלון, כמו כל שחקן, נוהגת לגייס את המשאבים הרגשיים שלה ממקומות מוכרים, החל בחוויות אישיות מעצבות ועד שיחות נפש עם הבמאי. אבל הפעם זה היה הלם אמיתי: "החדר היה קטן מאוד, כולם חיכו בחוץ, ורק שנינו נשארנו בפנים. אני התחלתי להתפשט, לפתוח את החולצה, והוא כבר היה עירום לגמרי, יושב מולי ומחכה. אף אחד לא הכין אותי לזה ופתאום היה לחץ נוראי, הרגשתי כאב, כמו בתוך מלכודת, והוא רק ישב שם עירום וחיכה שאסיים להתארגן כדי שניגש לעניינים".
את העניינים עצמם לא יראה הצופה, אבל באותו אופן משונה שמזמנת המציאות לעתים, מתברר כי עמידה משתקת מול גבר זר ועירום בארץ זרה היא מסוג הדברים שלא שוכחים אף פעם, גם אם הסיטואציה משתחזרת במפתיע 15 שנה אחרי ומתרחשת במהלך הצילומים לסרט ישראלי חדש.
זאת הפעם הראשונה שקפלון, 34, מספרת את הכאב הזה. אפילו למי לפנות לא ידעה אז,עם עברית רצוצה בת שלושה חודשים: "הוא היה תלמיד כמוני באולפן, ותיק ממני בכמה חודשים. המורה ביקשה ממנו להיות חונך שלי, ואחרי הפגישה הראשונה בינינו הבנתי שהוא רוצה ממני דברים אחרים. דחיתי אותו בעדינות, שיקרתי לו שאני נשואה ושבעלי צריך להגיע לארץ, אבל הוא לא הרפה".
קפלון , בחושים דקיקים של נערה בארץ זרה, החליטה להבליג, לא להתייחס, להתנהג כאילו זה לא קורה ולקוות שזה יעבור מאליו. אבל הנסיונות שלו הפכו להיות גסים יותר ויותר. הוא התחיל לקלל אותה ולצעוק
עליה בנוכחות כולם. "והם שתקו", היא נזכרת, "אף אחד לא העיר לו, היה נדמה לי שלאף אחד לא באמת אכפת ממני".
ביום שישי אחד, כשרוב תלמידי האולפן נסעו הביתה לחופשה, היא ישבה במועדון עם עוד כמה חברים. "לא היה לי לאן לנסוע. הייתי בארץ לגמרי לבד והשבתות היו הכי קשות. הוא בא למועדון וקרא לי, אבל אני לא רציתי ללכת איתו". אז הוא אמר לה שהוא מבקש להתנצל על התנהגותו כלפיה ושתבוא איתו לחדר, כי הוא רוצה להראות לה את גור הכלבים החדש שלו. "עליתי איתו לחדר, רציתי לסלוח לו, אבל בשנייה שנכנסתי הוא טרק את הדלת מאחורי ואני הייתי בתוך מלכודת. לא היה לי סיכוי. כשבכיתי וצעקתי הוא הגביר את הווליום של הטלוויזיה וצחק לי בפרצוף".
כשהכל הסתיים היא ברחה משם, מסומנת בחבורות כחולות, אל החדר שלה. "לא היה לי למי לספר, לא היה לי מושג איך אני ממשיכה מכאן ולאן. רק למחרת, כשהוא ניסה לגרור אותי שוב ליד כולם, צרחתי נורא והצלחתי להשתחרר ממנו. ברחתי לתוך בניין הפנימייה והתחננתי שיקראו למנהל, אחרת אני לא יוצאת משם". למנהל היא סיפרה בתנועות ידיים ובכמה מילים באנגלית על מה שקרה. הוא הבין ממנה שזו היתה תקיפה אלימה, ורק כשהגיעו לאחות דוברת הרוסית במרפאה התברר להם כי נאנסה. "אין הרגשה יותר גרועה מזאת", נזכרת קפלון, "הרגשתי שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד. גם כשהגענו למשטרה התחושה שלי היתה שאני לבד מול כל העולם ואני שוב צריכה לספר את כל הפרטים הכי אינטימיים לאנשים שאני לא מכירה בשפה שאני לא יודעת". המשפט נמשך כמעט חמש שנים, בסופן קיבל האנס עונש מאסר של שלוש שנים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
קפלון עם אורי גביראל ב"איזה מקום נפלא"
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
הסצנה המצולמת, תאומתה האיומה של הסצנה מהחיים, היתה כמעט בלתי נסבלת עבור קפלון, אבל את השנים שעברו מאז, כמו גם את הביטחון שרק המשחק מעניק לה, אף אחד לא יכול היום לקחת ממנה, כך שאת המשימה המקצועית הזאת היא הצליחה לשרוד, איכשהו. האירוע הפרטי שלה התמזג אל תוך החוויה הטראומטית של מלחמת המפרץ הראשונה, שלתוכה נחתה קפלון בת ה-19, שהביאה איתה מסנט פטרבורג, אז לנינגרד, את התמימות הדרושה לחלום על הרפתקה הגונה בישראל. שום חלום ציוני לא היה כאן, רק הזדמנות לנסוע לחו"ל בתקופה שבה חולק המזון לתושבים בהקצבה על ידי השלטונות.
ב-97' חדרה קפלון לתודעה הישראלית בסרט "החברים של יאנה", שביים בעלה אריק קפלון ושהחזיר אותה אל המציאות שאליה נחתה כעולה חדשה: ימי מלחמת המפרץ שסביבם נטוותה העלילה. קפלון קטפה את פרס האוסקר הישראלי לשחקנית הטובה ביותר וזכתה למנת התקשורת שלה. עם הזמן שככה ההתעניינות בה. אולי בגלל העובדה שבשלוש השנים האחרונות חיה עם בעלה בלוס אנג'לס, אולי בגלל שהפכה שם לאם, ככל הנראה בגלל שמדובר בשחקנית שונה לגמרי ממה שמכירים כאן בארץ. את רוב ימיה בשנתיים האחרונות, או ליתר דיוק את לילותיה, בילתה קפלון, עורכת וידאו מקצועית, באפלולית חדרי עריכה בחברתן של מאות שעות צילום. שום דבר שעלול להסגיר את המקצוע השני שלה. "הרבה אנשים לא מבינים איך אני מסוגלת להיות סגורה בחדר המון שעות, אבל זה מקצוע שאני אוהבת. זה בשום אופן לא אילוץ מבחינתי. שמחתי שאני יכולה לעבוד לילות במשהו שאני אוהבת ולראות את הבת שלי בבקרים. אני לא יותר שחקנית מאשר עורכת או יותר עורכת מאשר שחקנית. שני המקצועות האלו חשובים לי באותה מידה ובשניהם אני מבטאת את עצמי. כשאני משחקת אני נורא מתגעגעת לעריכה ולהפך. מבחינתי, להגיע להישגים בשני התחומים האלו, זו השאיפה.
"עורך וידאו רואה את הדברים מהצד, יודע לחתוך את רוב הבולשיט החוצה, לעשות הבחנה בין עיקר לטפל, יש לו פרספקטיבה וביטחון להחליט מה חשוב ומה לא, להכניס לפוקוס. אני כל הזמן אומרת לעצמי שהחיים הם לא סרט. הרבה פעמים סיימתי לצלם סצנה ואמרתי לעצמי, 'וואו, זה היה פיצוץ מה שעשיתי עכשיו, זה היה משחק מעולה'. ואז בעריכה פתאום הכל מקבל כיוון אחר, ואני אומרת, 'זה מה שעשיתי?'".
המרחב שבו נעה קפלון, בין עבודה סיזיפית של אינים ואאוטים, מלאכה מייגעת של מאחורי הקלעים, לבין העמידה מול המצלמה והחשיפה המוחלטת, הוא מרחב מורכב, כזה שמאפשר איזון בין שני הקצוות של התעשייה ומחייב פרופורציות הכרחיות להישרדות בשוק כפוי הטובה שנקרא הקולנוע הישראלי. "כשאני בסרט אני נותנת את עצמי עד הסוף, מתמסרת לגמרי, אבל אין בי את הטוטאליות, את המלחמה על תפקיד מסוים", היא אומרת, "אני לא אדרוך על אף אחד בשביל תפקיד. אני גם לא יוצאת כמעט לאירועים ולמסיבות, לא עושה את מה שצריך בשביל ליצור את הקשרים הנכונים שממילא חסרים לי כי לא למדתי בארץ משחק".
לאחר שעזבה את בית הוריה כשהיתה בת 16 והלכה לגור במעונות החלה ללמוד משחק. היא למדה באקדמיה למשחק בלנינגרד שנתיים מתוך ארבע ואז עלתה לארץ לבדה. "עד היום נורא קשה לי עם אמירות של שחקנים ישראלים שאומרים בכזו קלות, 'הייתי דוגמן, היום אני שחקן'. ברוסיה כדי להגיד על עצמך, 'אני שחקן', צריך המון ניסיון. צריך לעשות מספיק תפקידים איכותיים בשביל שתהיה לך הפריבילגיה לבוא ולהצהיר דבר כזה. צריך אישיות מאוד גדולה בשביל זה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"כשאני משחקת אני נורא מתגעגעת לעריכה". קפלון ב"החברים של יאנה"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
את כבר יכולה להגיד על עצמך שאת שחקנית?
"כשאני אהיה מאוד גאה במה שעשיתי אגיד שאני שחקנית. אני נורא מודה לאייל חלפון, הבמאי, שדאג שתהיה קודם הקרנה מיוחדת לשחקנים של הסרט, כי זה תמיד שוק בשבילי לראות את עצמי על המסך. ב'החברים של יאנה' ישבתי כל ההקרנה עם הראש בין הידיים ולא הייתי מסוגלת להסתכל על המסך. אני זוכרת שהייתי בשוק מעצמי, שנאתי את עצמי".
"איזה מקום נפלא", סעו לשלום - הציניות בפנים, מספר שלושה סיפורים במקביל, לכאורה לא קשורים אחד לשני ובוודאי מרוחקים גאוגרפית זה מזה. אחד מתנהל בדרום תל אביב הדחוסה והמיוזעת, השני בין שדות פלפלים למטעי תמרים בערבה והשלישי בשיכון מהוגן בפרבר עירוני כלשהו. פרנקו הוא שוטר לשעבר שהסתבך והפך לשליחו של מאפיונר אלים. הוא עובר תהליך שבו הוא מגלה את עצמו מחדש בעזרתה של ז'אנה, נערת ליווי אוקראינית שנמצאת תחת חסותו. זלצר, חקלאי גדל מידות ועצוב מהערבה, מוקסם מתמונתה של ז' אנה שמצא. הוא מחפש אותה כדי להחזיר את התיק שאבד לה ומוצא שהאיש היחיד שמבין ללבו הוא הפועל התאילנדי שלו. הפועל התאילנדי, נרדף על ידי פקח שמורות הטבע, אלוני, שאביו הקשיש תלוי בטיפולו המסור של אדי, המטפל הפיליפיני שלו. אדי, מצדו, מכור כבד להימורים, מסתכסך עם המאפיונר האלים - הבוס של פרנקו מהסיפור הראשון. שלושת הסיפורים מצטלבים והופכים לסיפור אחד.
קפלון שמלוהקת שוב, כמו ב"החברים של יאנה" ו"עפולה אקספרס" הוותיקים, ו"האלוהים של מלכה" ו"תה ואורז" שעדיין לא עלו על המסכים, לתפקיד האישה הזרה (ממזרח אירופה כמובן), מגלמת בכישרון נוגע ללב את ז' אנה, שהוברחה לארץ עם עוד בנות כמוה בדרך לא חוקית מהגבול עם מצרים. התפקיד הקנה לה מועמדות לפרס אופיר, האוסקר הישראלי, כשחקנית הטובה ביותר. רק מועמדות הפעם.
את מקבלת באופן קבוע את התפקיד של "ההיא משם", ולא "זאת מפה".
"אבל אני תמיד אהיה ככה. אני מודעת לזה. אני לא נראית אחת מפה, ויש גם את עניין המבטא ואי אפשר להתעלם מזה. האמת היא שנמאס לי לשחק את המסכנה. די, אני לא רוצה את זה יותר. התרחקתי מאוד מהמקום הזה גם מבחינת מי שאני היום. לפני כמה חודשים הצטלמתי לסרט "משחק האמת והשקר" של הבמאית ג'ולי שלז. שיחקתי שם בחורה ממוצא רוסי אמנם, אבל זה לא היה העניין. מבחינת הדמות יכולתי להיות גם ישראלית וזה היה הרבה יותר מעניין לשחק תפקיד כזה. אם הייתי משחקת היום את יאנה היא היתה נראית אחרת לגמרי. הרבה פחות טובה, פחות אותנטית ופחות תמימה. מאוד השתניתי מאז, היום אני יותר שלמה עם עצמי, התבגרתי, נהייתי יותר ישראלית".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לומדים לשחות ב"איזה מקום נפלא"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במסגרת התחקיר לדמותה של ז'אנה נפגשה הישראלית קפלון עם נשים משם, מהמולדת הישנה שלה, שלהבדיל אלף אלפי הבדלות הגיעו לישראל כדי לעבוד כזונות. יחד עם מרינה שויף, המועמדת לפרס בקטגוריית שחקנית המשנה (ושחקנית ממוצא רוסי שכבר הצליחה להיחלץ משיבוץ אוטומטי בתפקיד הזרה) הלכה קפלון ל"מועדון לילה", כפי שהיא קוראת למקום, כדי לראות מקרוב את עבודתן של הבנות. "הגענו למקום הזה שאירגנו לנו מטעם ההפקה, שם גם צילמו את הסרט. בשבילי זאת היתה פעם ראשונה במקום כזה. הסבירו להן שאנחנו שחקניות ואני הרגשתי שאנחנו צריכות למצוא מפתח כדי לפתוח את הדלת אל הלב שלהן. היתה שם מישהי בת 23 שעובדת בזה כבר חמש שנים וכבר עברה בארבע מדינות. היא סיפרה לנו שהיא יכולה לקנות לעצמה כל דבר שמתחשק לה. אם בא לה בגדים יפים או שהיא רוצה לשלוח מתנות למשפחה שלה, יש לה את האמצעים לעשות את זה".
היא נשמעה לך מרוצה?
"כן. יש להן מקום משלהן ובסך הכל הן לא רצו לומר דברים רעים. זה מקום העבודה שלהן והיה ברור שכדאי להן להיזהר כדי לא להזיק לעצמן".
ריחמת עליהן?
"כן".
למה? זו בחירה שלהן.
"הבנות האלו הן קורבנות של הסיטואציה, בסביבה שלהן לא היתה דרך אחרת לצאת מזה. רובן מגיעות ממולדובה, זו פרובינציה מרוחקת מהמרכז, יש שם הרבה מאוד עוני וחוסר השכלה. אם מישהי רוצה ללמוד, אבל אין לה כסף, מה היא אמורה לעשות? מאיפה היא יכולה להשיג כסף? אישית, קשה לי להבין איך הן מסוגלות לעשות את זה, אבל ברור לי שכל אדם בוחר את הדרך שלו. אני לא שופטת אותן".
הדמות של ז'אנה רוצה מאוד להבטיח את העתיד של הילדה שלה, לכן היא משאירה את הקטנה מאחור עם סבתה בידיעה עמומה לגבי מה שהיא הולכת לעשות. היא שולחת תמונה שלה למעסיקים בישראל, מאופרת היטב כדי להסתיר כתם גדול שיש בפניה מתוך הבנה שעבודתה קשורה מאוד להיותה אישה וליכולת שלה לשמש כאישה. העדות היחידה לקיומן של הבת והאם היא תצלום שז'אנה מביאה איתה מהבית ומאבדת במעבר החטוף והאלים בחושך המדברי הסמיך. בתצלום מופיעות בתה ואמה מהחיים האמיתיים. אמה, שעלתה שנתיים אחריה לארץ, ואיה, ילדה יפהפייה בת ארבע שנולדה גם היא בארץ זרה, בארצות הברית.
"ההריון היה קשה", מספרת קפלון. "חודשיים אחרי שהגענו לשם גיליתי שאני בהריון, זה לא היה מתוכנן. ארבעת החודשים הראשונים היו איומים. בשלב מסוים חשבתי לעשות הפלה. את לא חיה. כל הריחות דוחים, לא יכולתי לסבול כלום. אחרי ארבעה חודשים זה נגמר והתחלתי לאכול. השמנתי, שקלתי משהו כמו 96 קילו אחרי הלידה. מזל שהייתי בחו"ל ואף אחד לא ראה אותי".
לא העדפת ללדת בארץ?
"יכולנו להחליט שהלידה תהיה בארץ, אבל בסופו של דבר הרופא שלי בבית החולים היה ישראלי, כך שהרגשתי לגמרי בבית".
כמו ההריון, גם הימים שאחרי הלידה לא עברו חלק. "זו היתה תקופה לא קלה", היא מודה, "והיו גם דכאונות, אבל כשאיה היתה בת שנה אמא שלי הגיעה לביקור. זאת היתה הקלה בשבילי, לראות מישהו מוכר ולקבל עזרה אחרי שנה לא פשוטה בכלל. את מלחמת המפרץ השנייה עברתי בלוס אנג' לס. זה החזיר אותי אחורה, למלחמה הראשונה שחוויתי כאן בארץ, לפחד הנורא שהרגשתי בתור עולה חדשה שלא מבינה שום דבר וצריכה לשים את המסיכה הזאת על הפנים. המלחמה השנייה, למרות שהייתי רחוקה ממנה, גרמה לי לפחדים אחרים: הפעם הייתי אמא לתינוקת, לא ילדה קטנה ששקועה במציאות שלה, והרגשתי שזה הרבה יותר מפחיד".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קפלון עם בתה. צילום: רענן כהן
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השם איה לא בא משום מקום: "אם ירצה השם", מסבירה קפלון. בשנים האחרונות החלה להאמין שמישהו למעלה שומר עליה, עוד צעד אל תוך תהליך הישראליזציה שעברה. "מאוד מרגיז אותי שהורים שהגיעו מרוסיה נותנים לילד שלהם שם רוסי.בסדר,ההורים יש להם את התרבות ואת השפה שהם רוצים להעביר לו, אבל הוא לא צריך לסבול בגלל ההורים שלו. הם צריכים לחשוב קצת קדימה על מה שיהיה לו בבית ספר ולא להדביק לו סטיגמה של רוסי. בשביל מה? הרי הוא כבר לא".
כשמדברים על בתה שוב חוזרת קפלון, באופן צפוי, אל השיח ארוך השנים שהיא מנהלת בין התרבות שממנה באה לתרבות שאליה היא מסתגלת. "עם איה אני מדברת רק רוסית, וכך גם אמא שלי וחמותי, אבל היא הולכת לגן ויש לה עברית מצוינת. אני מרגישה כאן 80 אחוז ישראלית, אני הרבה יותר זרה בקהילה הרוסית. יש לי חברה אחת שמדברת רוסית, כל השאר ישראלים".
יש סיכוי שתדביקי את ה-20 אחוז הנותרים?
"לא עליתי לארץ כילדה. הייתי בת 19. זה גיל שיש בו כבר המון זיכרונות, חברים, שק מלא בחוויות על הגב. השורשים שלי משם. המנטליות שלי השתנתה, אבל עדיין, יש דברים שלא ישתנו.כסף,למשל,הוא לא אישיו בשבילי,הוא לא ערך ולא יהפוך להיות כזה גם אם במצב כלכלי קשה. בלי סוכנת לא הייתי מסתדרת. בכל מה שקשור לכסף אני לגמרי לא יודעת איך להתנהל. אני לא אומרת שזה לא חשוב, אבל כך חינכו אותנו".
אבל יש דברים שכן הצלחת לסגל לעצמך, לא?
"אחד הדברים שמגדירים בעיני את המנטליות של הרוסים זה שאין להם הומור עצמי. הרבה שנים גם אני הייתי ככה. אבל זה הגיע, היום אני יודעת לראות את עצמי בסיטואציה מגוחכת ולצחוק על עצמי. הרוסים כל כך רציניים, זה מאוד מפריע לי במשחק. אם קרה לי משהו ואני מספרת עליו אני מכניסה היום המון הומור, יודעת גם לצחוק על העניין".
את שומרת על איזשהו קשר עם החברים שהיו לך ברוסיה?
"יש לי חברת ילדות שכותבת לי המון מכתבים. אני לצערי לא כל כך אוהבת לכתוב, אבל אנחנו מדברות בטלפון. כשהתחילו להקרין ברוסיה את'החברים של יאנה' נודע לי שהסרט מוצג בלנינגרד בתאריך מסוים. ארגנתי לה ולעוד כמה חברים כרטיסים לסרט. היא כל כך התלהבה לראות אותי על המסך, זה היה בשבילה כמו נס. היא התקשרה אלי בדמעות, כל כך התלהבה. יש להם שם פנטזיות שזה כמו הוליווד כאן, שהחיים של שחקן הם משהו זוהר ומרוויחים כאן מיליונים. אני יודעת שהם עדיין חיים בקושי גדול ויש לא מעט אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם בשר יותר מפעם מחודש".
הדרך הארוכה שעשתה קפלון מרוסיה עד ישראל נראית פתאום קצרה מאי פעם. תצוגת האומללות שהיא מפגינה על המסך מתאימה לשבריריות שהיא משדרת. מי אמר מיה פארו ולא קיבל? אלו שהשוו אותה לקליסטה פלוקהארט לא דיברו איתה, כנראה, יותר משלוש מילים. יש בה שלווה נדירה שלא רואה ממטר את הנוירוטיות האלי מקבילית. היא מתוקה אממיתית כשהיא מתענגת לרגע על הידיעה שלכבוד טקס פרסי אופיר יארגנו לה גם שמלה וגם ספר וכשהיא מנמיכה את הקול ומודה שהסיכוי שלה לזכות נמוך.
הפרס נפל בסופו של דבר בחיקה של סיגלית פוקס, כוכבת "מוכרחים להיות שמח". לפני הטקס, מספרת קפלון, ניגשה לפוקס ואמרה לה, "אני יודעת שתזכי". מאוכזבת? לא ממש, הרי לא היו לה ציפיות. העובדה ש"איזה מקום נפלא" לקח את פרס הסרט, התסריט, העריכה והשחקן הראשי (לאורי גבריאל) בהחלט מספקת אותה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בורחים ב"איזה מקום נפלא"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסרט, שעולה בסופשבוע הזה, כבר הספיק לעשות חיל. פרט להתעניינות שנרשמה מצד מפיצים אמריקנים מסחריים, הוא כבר זכה בפרסים נחשבים: פרס וולג'ין בפסטיבל הסרטים בירושלים, פרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה לקולנוע ופרס חבר השופטים בפסטיבל קארלובי וארי בצ'כיה. בשלושתם זכה גבריאל, שמשחק את פרנקו, בפרס השחקן הטוב ביותר. "אורי היה פרטנר מצוין", מפרגנת קפלון. "הוא כל כך עדין שזה לא ייאמן. אני יודעת שישראלים שגדלו כאן רגילים לראות אותו בתפקיד העבריין, אבל הוא ההפך הגמור מזה. איש עדין ורגיש".
ברגישות הזו פגשה לראשונה בסצנת הפתיחה של הסרט, שבה היא מאבדת את התיק שלה עם כל המסמכים והתמונה היחידה של אמה ובתה. היא מגששת בחושך אחרי התיק, ופרנקו מאיץ בה למהר מחשש שרכב הסיור הצבאי יגלה ויעצור אותם. היא מתעקשת להמשיך לחפש והוא פשוט מחטיף לה סטירה כדי שתבין שזמנה כבר לא בידה. "הוא נתן לי סטירה עדינה כזו, אבל זה לא היה מספיק חזק", מספרת קפלון. "צילמנו שוב ושוב והוא לא היה מסוגל לעשות את זה כמו שצריך. הוא פחד להכאיב לי. בסוף עצרתי את הכל ואמרתי לו, 'זה לא ילך ככה. תפסיק לרחם עלי ותן סטירה חזקה'. רק אז זה קרה, אבל אפשר היה לראות עליו שזה קשה לו".
בין הזונה הלא יוצלחית לסרסור הרחמן נרקמת מערכת יחסים עדינה ומרגשת, הכוללת בעיקר שיעורי שחייה, עבורו, וביקורים חשאיים בים, עבורה. קפלון דאגה לעדכן את ההפקה שהיא אינה יודעת לשחות, עניין קריטי למדי לאור העובדה שהיא זו שנותנת לפרנקו את שיעורי השחייה. "התביישתי בזה שאני לא יודעת לשחות", היא אומרת. "אמרתי להם שאני יודעת קצת, אז מצאו לי מורה לשחייה בן 70. כל בוקר הייתי צריכה להתייצב בבריכת גורדון, סבלתי נורא מהקור. בפעם הראשונה שהוא אמר לי להיכנס למים וראה שאני לא כל כך יודעת, הוא אמר משהו כמו: 'כל הרוסים אותו דבר, לא יודעים לשחות'. לא נעלבתי בכלל, הוא די צדק, אף פעם לא לימדו אותי לשחות ועד היום יש לי פחד מסוים מהים. הסתכלתי על המורה, צילמתי אותו בווידאו והעתקתי ממנו כל מיני מילים מקצועיות. בסוף הבנתי שאני לא חייבת ללמוד לשחות, העיקר שאדע איך ללמד שחייה".
ערב חזרתה המחודשת לקולנוע אומרת קפלון שבשבילה להצליח כאן, בבית, זה הכי חשוב. "אני מאוד ריאליסטית. אין לי חלומות על חו"ל, הייתי שם. לא הרגשתי לרגע שאני רוצה לחיות או להצליח שם בתור שחקנית. כל הזוהר וההצלחה שאנשים חושבים שיש שם זה בלוף גדול בעיני. נורא מעט אנשים יכולים להצליח, יש שם שחקנים שמחכים שנים לפריצה".
יש משהו שכן היית רוצה לעשות מקצועית ועדיין לא עשית?
"הדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא שעדיין לא הזדמן לי לשחק בתאטרון".
בינתיים נהנית קפלון תרתי משמע מאנונימיות יחסית. "אני מרוצה מזה שלא מזהים אותי הרבה. מדי פעם, כשאני יוצאת החוצה, קורה שמישהו פתאום שואל אותי איך קוראים לי או מבקש שאזכיר מאיפה אני מוכרת. זה ישראלי, ואני אוהבת את זה. כשהייתי בארצות הברית התגעגעתי לישראל. לרוסיה אני לא מתגעגעת, אולי קצת נוסטלגיה, לחברים, אבל לא לחיות שם או לחזור. ההרפתקה של ז'אנה נכשלה. היא רצתה לנסות את מזלה בארץ אחרת ולא הצליחה. גם ההרפתקה שלי היתה מאוד לא מוצלחת בהתחלה. אני שמחה שלא ויתרתי, כי עכשיו אני מרגישה שהיה שווה להישאר פה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
