 |
/images/archive/gallery/495/016.jpg גרי בילו
רענן כהן  |
|
|
|
|
| בריאיון לרגל קבלת פרס התיאטרון על מפעל חיים, מספר גרי בילו מנהל בית צבי על הילדות בסין, על החלום להיות שחקן, על פס הייצור לכוכבים ועל הפה הגדול |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
אורית הראל
7/4/2006 9:38 |
|
|
|
|
|
|
|
פרס התיאטרון על מפעל חיים שגרי בילו מקבל היום (שישי) איננו הפרס הראשון שהוא מקבל על פועלו לקידום התיאטרון בישראל. מילדות מוקדמת רצה להיות שחקן, אבל כבר בגיל 13 ידע שזה לא ילך. הוא דובר רוסית שוטפת. מסין, הוא חובב חתולים מובהק ויש לו בבית גמל זהב.
גרי בילו הוא שם נרדף לבית צבי, בית הספר הגבוה הנחשב (יש אומרים הכי נחשב) לאמנויות הבמה. כבר 25 שנה - מינוס שנת חופשה שעשה בהבימה - הוא מנהל את המוסד שהפך לפס ייצור לשחקנים, לכוכבי תיאטרון ומסך. מנהל ביד רמה, במעורבות טוטלית ובאישיות דומיננטית, שלא אחת משכה
אש ועוררה סערות. "יש פתגם דרום אפריקני שאומר 'הדג מת מהפה שלו' - שילמתי לא פעם מחיר די גדול על הפה הגדול שלי. אולי, אם אכתוב פעם ספר, אתחשבן עם כל מיני אנשים, אבל אני בשלב של פיוס יחסית לעצמי, לא בקטע של סגירת חשבונות", הוא מחייך מתוך הזקן-שפם שלו, בהבעה שמזכירה את החתולים הסובבים תדיר סביבו, הנחשבים פולשים אהודים בבית צבי. "מאז ימי הטרגדיה היוונית הורגים את נביא הבשורה הרעה ומאחר שהרבה פעמים בחרתי להתמודד פרונטלית ולהגיד אמת, ואנשים לא בהכרח אוהבים לשמוע את האמת, היה קל להפנות כלפיי כעס וטינה".
הרבה אנשים במקצוע מעוררים אנטגוניזם ואמוציות, אבל כלפיך הופנו עוצמות מיוחדות. למה?
"אני מושך אש, נקודה. כי אני אדם דומיננטי, כי אני לא מהשירות הדיפלומטי ולא מחפש להגיד 'לא' דרך אמירת שלוש פעמים 'כן'. אני יודע היום שיש הרבה אנשים שלא אוהבים אותי, אבל יש גם לא מעט שכן אוהבים אותי. ואישית, עדיף לי ככה על פני להיות מין נחנח פרווה, לא בשר ולא חלב".
ופרווה הוא ממש לא, גם אם בגרסת מודל 2006 למד להפעיל ברקסים, שפעם כנראה בכלל לא ידע שיש לו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| בילו. צילום: ליהיא לפיד
| /images/archive/gallery/210/100.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
ביולי הקרוב ימלאו לגרי בילו 62. הוא נולד ב-1944 בסין, בן יחיד לאב יליד סין ממשפחה רוסית ולאם ילידת רוסיה. בבית דיברו רוסית וגם האומנת היתה רוסייה, וכך הפנים גרי (מגרשון) הילד את השפה הרוסית המדוברת. ולא, סינית הוא לא יודע. עד שמלאו לו שש חיה המשפחה בבועה אירופית מפנקת בסין. הוא זוכר לא מעט מפרק הילדות הזה, אבל לא ממש את הסיפור שאמו נהגה לספר, על גרי בן השלוש-ארבע, שהיה מסיט לרווחה את דלתות ההזזה בבית ושואג "המסך עולה".
עם עליית מאו לשלטון עלתה המשפחה לישראל. אביו, שנפטר לפני עשור, היה רואה חשבון בסונול, אמו, שנפטרה לפני שנה, עבדה במשרד ייצוא-ייבוא. "אם אני יכול לדבר על סוג של הערצה להורים, זה נובע מכך שאני לא זוכר אותם מעולם מקטרים. ומדובר באנשים שבאו מבית פרטי בן שלוש קומות עם משרתים, למעברה שבה חיינו שנתיים (שער עלייה ובית שערים - א"ה) ושממנה עברנו לדירת שיכון בנהריה ואחר כך לדירה בדמי מפתח בחיפה".
הוריך היו גאים בהישגים של הילד שגדל?
"אני לא יודע. אני יודע שחייתי בשלום עם עצמי ואיתם, ואני חושב שגם הם איתי. בגיל 20 סגרתי את פרק הטענות להורים ולא גררתי יותר חשבונות".
מנהריה כבר יש לו זיכרונות תיאטרון. מהחוג לדרמה. כן, במקור הוא רצה להיות שחקן.
ומה קרה, מישהו עשה לך את הטובה ואמר לך שזה לא בשבילך?
"אפילו לא אמרו לי במפורש. ראיתי את הייאוש בעיני הבמאי והבנתי. הייתי בן 13, והוא הסתכל עליי וראיתי את זה בעיניים שלו. ובכל זאת המשכתי בחוג, וגם כשעברנו ב-1957 לחיפה. אחר כך, בתחילת שנות ה-60, הייתי גם בתיאטרון סדנה, אבל שם כבר עיקר תרומתי היתה לא כשחקן אלא בצד הטכני ובעיצוב תפאורות".
אחרי הצבא עשה צעד חריג לתקופתו, על אחת כמה וכמה למי שכבר ידע ששחקן לא יהיה - ונסע ללמוד בלונדון, בראדא, האקדמיה המלכותית הבריטית לאמנויות הבמה. "נסעתי עם חלום ללמוד בימוי, כי היה שם לפני בואי מסלול לבמאים. אבל כשהגעתי סגרו אותו. במקום זה הציעו לי לעשות מסלול של מנהלי הצגות שנמשך שנתיים. בסך הכל הייתי בלונדון שלוש שנים, כשבראשונה עבדתי על מנת לשפר את האנגלית". ב-1970 צעיר נמרץ ושאפתן בן 26 מונה למנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון לילדים ולנוער. "הייתי מאוד חרוץ, עבדתי 20 שעות ביממה", הוא נזכר.
מה זה היה: וורקוהוליזם, נאיביות של מתחיל או אהבה ללא גבול לעשייה התיאטרונית?
"כל השלושה".
אגב , את הקצב הרצחני, כמעט מילולית, הוריד רק אחרי שעבר לפני כשנתיים אירוע מוחי. היום הוא עובד עשר, 12 שעות ביממה. בלבד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| דור ראשון בכוכבים של בית צבי, שמואל וילוז'ני. צילום: משה שי
| /images/archive/gallery/495/001.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ב-1973 הוצע לו לנהל את התיאטרון העירוני שהתהווה בבאר שבע. "ב-1972-1971 היתה התחלה של תיאטרון שם, מה שנקרא במת באר שבע, שבמסגרתה העלו שתי הפקות. קיבלתי אז כל מיני הצעות עבודה, אבל ההצעה מתיאטרון באר שבע היתה הכי מפתה, כי הציעו לי להיות לא רק מנהל אדמיניסטרטיבי כמו שהייתי בתיאטרון לילדים ולנוער, אלא גם מנהל אמנותי. זה היה אתגר מבחינתי, זה מה שרציתי".
בילו ביסס ועיצב את תיאטרון באר שבע, והציב אותו על מפת התיאטרון הישראלי. שמונה שנים ניהל את התיאטרון שנהפך מחלום דרומי למוסד בעל נוכחות. על פועלו שם זכה ב-1978 בפרס מטעם העיר שנקרא "גמל הזהב".
תגדיר את ההישג שלך שם.
"עדנה שביט הגדירה לי את זה פעם טוב. היא אמרה, 'הצלחת להשאיר שריטה בחול'".
בבאר שבע רשם גם מלחמות ושערוריות ראשונות מתוקשרות. ב-1978 יצא נגדו למאבק השחקן מיקי ורשביאק. רפש הוטח שם בין טענות לאפליה ולהעדפות אישיות, היו פיטורים ומאבק משפטי והד תקשורתי. מרד נוסף, הפעם של כמעט-שחקנים, נרשם ב-1986 בבית צבי. ושוב הגיע הרעש לעיתונים. ב-1998 ושוב ב-2004 היו טענות ותלונות על הטרדות מיניות. ב-1998 המשטרה חקרה והתיק נסגר מחוסר ראיות. ב-2004 הוא זומן ונשאל שאלות, אך הפרשה נגמרה בלא כלום. על שתי הפרשות האלה אומר היום בילו: "זה מתסכל שעד שמסתבר שאתה בן יחיד, כבר נקבעה העובדה שאחותך זונה".
והיתה שנת הניהול האמנותי של הבימה לצד דוד אלכסנדר כמנהל אדמיניסטרטיבי, שנה עתירת תקריות והשמצות שזכו לסיקור נרחב, והסתיימה בינואר 1995 בפיטורים מתוקשרים ובעכירות יחסים פומבית - אך זמנית, עכשיו הם שוב בחברות - עם אלכסנדר. ורק לפני חודשיים התרוצץ גל שמועות והכחשות על עזיבה אפשרית שלו את בית צבי.
בדיעבד, היית עושה משהו אחרת בהתנהלות שלך?
"אם את חושבת שהכל תלוי באדם עצמו את טועה".
כלומר , גם אם היית הופך למלאך, נשמות רעות היו ממשיכות לחבל?
"נכון".
בילו הגיע לבית צבי ב-1981 ומיד עשה מהפכה. "באתי למקום שהוציא כבר 20 מחזורים לפניי, ובכל שנה סיימו אותו שישה עד 12 איש. עד שבאתי, תלמידים היו עושים בשנה ב' מערכה ממחזה ובשנה ג' עובדים על שלושה מחזות בלבד. הגעתי בעקבות דוח ועדת אלקנה (על מצב התיאטרון), ולכן היה לי קל לבוא לעשות מהפכה. יישמתי מיד את מה שראיתי בראדא, שהיה הבסיס, ושילבתי גם חלק מהשיטות מבית ספר אנגלי אחר, הדרמה סנטר, שבוגרים שלו, כמו עמרי ניצן, גם הבאתי ללמד. היתה לי יד חופשית ולכן שחררתי מיד את כל המורים שלא חשבתי שהם מתאימים לקו החדש, ובתוך שלושה חודשים כבר התחיל פה שינוי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| דור שני בכוכבים של בית צבי, ליאור אשכנזי. צילום: רענן כהן
| /images/archive/gallery/243/347.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בשנות ה-90, עם הופעת ערוצים נוספים בטלוויזיה, התחיל גם שינוי חיצוני כללי של התחום, שהשפיע גם הוא. היום פונים כ600 מועמדים בכל שנה ומספר המתקבלים משתנה ממחזור למחזור. חלק מהסיבה לכך היא מה שהמקצוע נהיה בחוץ. שלא כמו בתי ספר אחרים, אנחנו לא נותנים מראש את התחושה שמרגע שאנשים התקבלו הם המובחרים. התלמידים צריכים להוכיח את עצמם ביומיום".
וזה חלק מ"הטחינה" שלך את האנשים, מהתובענות והמשמעת שאתה מנהיג כאן?
"בעיניי לא נכון לפמפם לאנשים מהתחלה שהם עילויים. משחק זה מקצוע שבו חשוב איך אתה מתחיל הצגה, ועוד יותר איך אתה מסיים אותה. אתה לא יכול לעלות לבמה בכל ערב מחדש או לעשות סרט חדש על בסיס הצלחה קודמת. אתה חייב להוכיח את עצמך בכל ערב ובכל פרויקט מחדש. ואלה שני כישרונות שונים - הכישרון לשחק והכישרון להצליח, וחשוב מאוד לעזור לאדם לבנות אישיות בעלת יכולת לשרוד ולהחזיק מעמד".
וזה ההבדל בינך לבין אחרים?
"זה מקצוע שאין בו שוויוניות. אז בשנים א'- ב' יש כמעט לכולם הזדמנויות שוות - בדגש על כמעט. בשנה ג' החיים וחוקי המקצוע קובעים. יש דיקטטורה של הכישרון".
ומה בנוגע לכישרונות שסימנת כאן ונעלמו? הם לא היו מספיק כישרוניים או אולי לא היה להם די כוח הישרדות, מזל?
"תמיד יש אלמנט של מזל. אבל יש גם מרכיב של אישיות. ולפעמים אלה גם חוקי הג'ונגל שבחוץ, והרבה פעמים זו גם שאלה של טעם או היעדר טעם אישי של במאים בזמן נתון.
"הכישרון לא תמיד מוצא את הכתובת הנכונה לגור בה. יש אנשים שמודעים לגודל הכישרון שלהם, שהוא סוג של מתנה, יש כאלה שלא מבינים את גודל האחריות לכישרון, שלא עשו כלום בשבילו. ויש כאלה שיש להם מוסר עבודה כל כך גבוה, שהם מסוגלים להזיז קירות גם אם כישרונם הרבה יותר קטן. אם בעלי כישרון אמיתי לא באמת עובדים, אז בשלב כלשהו בעלי מוסר העבודה הגבוה ישיגו אותם ויש תופעות כאלה. אבל בסך הכל, אין חריגות של ממש".
כבר מהמחזורים הראשונים שלו יצאו כוכבים גדולים: ריטה, שמואל וילוז'ני, ענת וקסמן, עידית טפרסון, דב נבון. הלאה: דפנה רכטר, ליאור אשכנזי, גיל פרנק, אלון אופיר, יורם חטב, רמה מסינגר. וזה נמשך ומתמשך, עד איתי טיראן ואולה שצ'ור ועירית קפלן ומאיה דגן ועידו רוזנברג. ועוד יד בילו נטויה. מתנגדיו טענו כנגדו ששיטת טיפוח הכוכבים שלו וקשריו עם התיאטרונים השונים הופכים את בחירותיו לנבואות המגשימות את עצמן. בילו מנפנף את ההאשמות: "אי אפשר לדכא כישרון. מה הטענות האלה - רקדן שלא יודע לרקוד יכול להמשיך להאשים לנצח את הרצפה שהיא עקומה, זה לא ישנה כלום".
יש מישהו שבמבט לאחור אתה מצטער שלא קיבלת, או שאמרת לו שהוא לא מתאים?
"זו שאלה מכשילה. כי התשובה המתבקשת היא 'לא', ועובדתית התשובה היא לא. יש כאלה שלא קיבלנו והצליחו, אבל בתחומים משיקים, כפרסונות טלוויזיה. רק שהיום, גם בחוץ, התחומים התבלבלו. יש הפקות שמלוהקות עם אנשים שזכו לפופולריות בטלוויזיה ולא בזכות כישורי משחק".
ומה ביחס לתופעות כמו סנדי בר, שהיתה פה לרגע ועזבה?
"כל מי שרוצה לנסות ללמוד שינסה, ממילא החוקים בחוץ יותר נוקשים. למה אני צריך להיות במצב שאני הורג חלומות לכל מיני אנשים? אני יכול לומר לאדם שאני חושב ביושר שהוא לא במקצוע הנכון, אבל אם הם משוכנעים שכן - זכותם לנסות. בכל מקרה, אני לא חושב שנגרם להם עוול בשלוש השנים כאן. הם מרחיבים אופקים, לומדים מוסר עבודה, מתמודדים עם אתגרים".
מי בעיניך הכוכבים הגדולים?
"נגה, מאדים, יופיטר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| דור שלישי לכוכבים של בית צבי. איתי טיראן ב"המלט"
| /images/archive/gallery/331/079.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נו , כן. ובכל זאת, מפת התיאטרון מלאה בבוגרים שלך. זה לא מקור לגאווה?
"כשאני הולך להפקה כמו 'המלט' של הקאמרי, אז אני ודאי מאוד מרוצה ממה שאני רואה. בכל מקום היום יש בוגרים מכאן בתפקידים ראשיים, והם האנשים שיכולים לסחוב הצגות".
אף על פי שאתה ידוע כמי שמאוד מקפיד עם תלמידים על הופעה וטיפוח, בוגריך הבולטים לא בהכרח כולם דוגמנים בפוטנציה.
"יש להבדיל בין יפה, אסתטי וחריג. שחקן חייב תמיד להיות אסתטי, אבל זה לא אומר שיש ניסיון להוציא אותם בדפוס של יפיופיות. אני בהחלט בעד שכשאדם בא ללמוד את המקצוע יהיו לו הכלים להפוך כל דפקט לאפקט. אדם יכול להיות 1.52 מטר ויש לו זכות קיום, אבל הוא צריך לדעת מה המגבלה שלו ולהפסיק לשאוף לשחק את גוליבר. לשחקן יש שני כלים בלבד: הקול שלו והגוף שלו. וכדאי ששניהם יהיו זמינים לו כל הזמן".
לא מזמן הגדיר בילו את ההצעה שקיבל בשעתו לנהל אמנותית את הבימה כהצעה שאי אפשר היה לסרב לה, ומשימה שנדונה מראש לכישלון.
איפה שגית?
"אני מודע לחלק מהטעויות שתרמתי, אבל בגדול, מאחר שנדמה לי שמותר לי להעיד על עצמי שהצלחתי גם בתיאטרון לילדים ולנוער, גם בבאר שבע, בבית צבי ובתיאטרון הספרייה, נדמה לי שאת שורשי הבעיות כדאי לחפש לא בי אלא בנסיבות שהיו. זה לא מוריד ממני את האחריות, אבל זה היה מצב מורכב בפני עצמו". הוא מונה את הניסיון שעשה לייצב להקת שחקנים, ליצור מסגרות חדשות לבמאים מתחילים ולמחזאות מקורית חדשה ואת הרצון לפנות לקהל צעיר וחדש וגם להעלות קלאסיקה איכותית. "תפקידו של תיאטרון לאומי אינו לייצר שלאגרים אלא לעשות תיאטרון טוב. שלאגר זה מושג מעולם התיאטרון המסחרי. תיאטרון ציבורי יכול וצריך להעלות מחזות טובים והצגות טובות בידיעה מראש לאיזה קהלים הוא פונה. באופרה מקובל וברור מראש שהפקה איכותית תעלה למספר מוגבל וקטן של הופעות, אז מדוע לא להתייחס באותו אופן להפקת תיאטרון איכותית?
"חבל שבתיאטרונים, באופן כללי, יש לפעמים מצב שבו דירקטוריון, בגלל שחבריו הם מינויי כבוד או פוליטיקה, מתחיל להידמות לדירקטוריון רשות השידור, כי כולנו יודעים לאן רשות השידור הידרדרה", הוא מסכם בניסוח הכי זהיר שאי פעם כנראה הנפיק.
מצב התיאטרון בארץ גרוע מתמיד או שתמיד היה קשה?
"גם כשפעלנו במצב של שבעה תיאטרונים ציבוריים זה היה לדעתי מעט מדי. אז היום כשזה הצטמצם לבערך שלושה, זה עוד יותר גרוע".
אז מה אתה רוצה מתיאטרון ציבורי שקורץ לקהל בהצגות מסחריות יותר או קלות יותר לעיכול?
"זה כמו בספרות: השאלה היא לאיזה קהל אתה פונה. מי שרוצה הרבה קוראים, שיכתוב רכילות. מי שכותב ספרות יפה צריך לדעת מראש למי הוא פונה. התיאטרון הציבורי בלע פה את התיאטרון המסחרי וצריך לעשות הפרדות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| עורך שאיתר וטיפח כשרונות. אורי אבנרי
| /images/archive/gallery/286/783.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בילו הוא דמות מורכבת. אדיש אי אפשר להישאר מולו. מתוך הגוף הגדול בוקע קול לא ממש רב-רושם, מאחורי חזות המנהל החזק, שלא לומר השתלטן, מתקיים איש שדואג לכל הפרטים הקטנים; בצד האדמיניסטרטור המחושב מתקיים הר של אמוציות; בצד אישיות מוחצנת שמעולם לא הסתירה העדפות מיניות יש אדם ששומר על חייו הפרטיים; מאחורי האיש הישיר-עד-בוטה יש אדם חד-אבחנה, שבאותה נשימה שבה הוא מוחק סיכויי הגשמה של חלום אחד, מסוגל להבחין בכישרון חבוי אחר, שבעליו אולי לא היה מודע לו בכלל; בצד הדמות חורצת הגורלות, המרתיעה, מתנהל אדם קשוב ומטפח שמשקיע מאמצים אדירים לקידום ולעידוד בוגריו.
כך, למשל, הקים ב-1984 את תיאטרון הספרייה שנועד לתת הזדמנויות לבוגרים שהשתלבותם בהפקות ובתיאטרונים גדולים מתמהמהת או מוגבלת. "יורדים העירה", היתה ההצגה הראשונה שהועלתה במסגרת זו, מחזה שתרגם וביים גדי רול עם שמואל וילוז'ני, מירי פביאן ושלומית טריגר.
בגלל אותו רצון לתת לתלמידיו ולבוגריו עוד ועוד הזדמנויות הוא גם נלחם כל הזמן לקבל יותר ערבים להופעה באולם תיאטרון רמת גן הצמוד לבית הספר (הוא, אגב, טוען לבעלות על רעיון הקמת התיאטרון ליד בית הספר. הארכיטקט אלכס כהן, אביו של הבוגר שרון אלכסנדר, עזר לו ובנה דגם שהוצג לראש העיר, צבי בר, שקיבל את הרעיון, אשר מומש לבסוף במימון ממשלת נורבגיה שהסקאדים שנחתו ברמת גן במלחמת המפרץ הראשונה עוררו את נדבנותה). כך הוא גם נותן צ'אנס לבוגרים ולתלמידים להתנסות בבימוי, בכוריאוגרפיה ובתרגום. ליאור אשכנזי בבימוי, אלי ביז'אווי בתרגום, למשל.
"קשה לי להעיד על עצמי שיש בי סוג של נדיבות, אבל בואי נגיד שרב לעולם אינו מתקנא בתלמידיו. ברור שיש מחויבות לטיפוח הכישרון של מי שבא לכאן. זו חובתי ליצור להם שדה חרוש כדי שיוכלו לזרוע ולתת להם תחושה שהשמים הם הגבול. בואי נדבר באמצעות הדוגמה של אורי אבנרי, שקל לי יותר לדבר עליו מאשר על עצמי. הוא היה סוג כזה של עורך, שנתן הזדמנות בעיתונות לאינספור אנשים שאיתר את הכישרון שלהם וטיפח אותם".
תמצית פילוסופיית בילו לטיפול בפרחי הדרמה שלו: "אני עוטף אותם באהבה, אבל אני לא מוכן לעטוף אותם בצמר גפן".
מה מבחינתך משמעות הפרס שאתה מקבל עכשיו? זה חשוב, משמח, מרגש?
"את היית מתרגשת מפרס כזה?".
אני תמיד מתרגשת מפרסים.
"אז גם אני אתרגש".
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
