 |
/images/archive/gallery/803/632.jpg איתי מאוטנר
צילום: לוסי דויד  |
|
|
|
|
| בסוף החודש המדור "תרבות נפשי" משנה מתכונת ונפרד מאיתי מאוטנר. עד אז אתם תרוויחו המלצות לסופי שבוע שעשויים להיות הטובים בחייכם. צריך רק להאמין |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
איתי מאוטנר
11/10/2007 12:30 |
איתי מאוטנר
11/10/2007 12:30 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
דבר המאוטנר
|
|
|
 |
|
|
|
מה קורה להודעת אס.אם.אם אחרי שהיא נמחקת? לאן הולכים המגה בייטים כאשר לוחצים דיליט? מה יישאר מטור שאיכלס אלפי מילים ומאות המלצות כאשר יתפייד לו אל אוויר העולם?
תשובות לחלק מהשאלות הללו נוכל לגלות, יחד, בעוד שלושה שבועות, כאשר תרבות נפשי תסיים את חייה במתכונתה הנוכחית (הערת המערכת: הטור ממשיך). עד אז הצורך לשבח, להלל, לפאר ולכוון רק הולך וגדל. קבלו, במטותא, קצת יותר המלצות מתמיד וכמה ההערות סיום מבארות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| כאן הן עוברות, המילים
| /images/archive/gallery/339/287.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
תערוכה – הערה מספר 11
|
|
|
|
|
|
|
אני כ"כ שמח לפתוח בהמלצה על אירוע אמנות ייחודי המתרחש בירושלים. השמחה נובעת מהלוקאל פטריוטיות הבסיסית שלי לעיר הבירה (הכי קל להיות נאמן לה כשאתה לא גר בה) ומאהדה האמיתית שלי לקבוצות כמו סלה מנקה המארגנת את המאורע.
הנה אני מסביר: זו הפעם ה-11 שקבוצת האמנות סלה מנקה מארגנת אירועי אמנות תחת השם "הערה". ללא שום תמיכה ממסדית וחסויות (בכוונת תחילה) וללא כל התהדרויות בתארים גבוהים (מי אמר ביאנלה ולא קיבל?) מצליחים הסלה מנקות לארח בכל פעם כ-60 אמנים מדסיפלינות שונות וכ-2,000 חובבי אמנות שבאים לצרוך. בכל פעם הלוקיישן משתנה ולעולם מחיר הכניסה הממש סימלי כולל את כתב העת "הערת שוליים" ושאר מוצרים איכותיים.
המודל המוכח שלהם (בלתי ממסדיות, רב תרבותיות בבחירת האמנות, איחוד תחת תימה אחת פתוחה...) הוביל אותם אל מחוזות חוץ לארציים שם ביקשו מהם לכוון אמנים מקומיים ולא הסתפקו בהגדרה "אה... הגנובים האלה מירושלים". מקומות כגון ברלין, הביאנלה לאמנות בליברפול, המרכז לתרבות ספרד בבואנס אייריס... הם רק חלק מהחותמת המהדרות את קורות החיים האמנותיים של הקבוצה (המונה שני אנשים אגב).
הערב, החל מחמש, 60 האמנים הנבחרים יציגו את האינטרפרטציה שלהם לאוטופיה על מובניה השונים כגון "שום מקום", "עולם מושלם" ו"חברה מושלמת". אני מניח שכמו בהרבה תימות על אחרת לאו דווקא נוכל למצוא עבודות המתכתבות אחד לאחד עם הנושא הנ"ל, אבל כדאי להניח אותה באיזשהו מקום בראש בזמן השיטוט בין ארבעת חללי ההערה.
זהו גם האירוע האחרון של הקבוצה. הם מכריזים על שבתון (אחרי שש שנים רצופות זה יותר ממתבקש) ולמרות האפיל המפא"ינקי אני מניח שאת תוצרתם האמנותית ושליחותם הבלתי ממסדית נוכל לראות בשלל אופנים שונים.
מתי: חמישי בין 17:00 ל-24:00
איפה: בארבעה חללים ברחבי ירושלים. פרטים מלאים תמצאו כאן
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/833/891.jpg
הערה 11 ההזמנה |
|
|
|
|
|
|
|
|
הופעה (מפתיעה) – תובל פטר
|
|
|
|
|
|
|
הוא ניגן עם כולם. סוחב על האצבעות המרצדות שלו קאנונים כמו התרנגולים, שושנה דאמרי, אריק איינשטיין, להקת הנח"ל, אריק לביא...
לפני כעשר שנים הוא הוציא תקליט מחווה לנינו רוטה (שחתום, בין השאר, על הפסקול של שמונה וחצי של פליני), בו עיבד יצירות קלאסיות של רוטה.
מדי כמה שבועות הוא מופיע בשישי בצהריים בלבונטין 7. לא ראיתי אבל ההדים מגיעים עד החלון הדרומי של חדרי. אומרים שמעבר להוכחה המוחלטת שהניסיון הוא הכישרון הכי חשוב שיש, מר פטר הוא וואחד טיפוס. העובדה שהוא מנגן על אקורדיאון רק מחזקת את זה.
מתי: שישי ב-16:00
איפה: לבונטין 7 ת"א
|
|
|
|
|
|
|
 |
| תובל פטר. סתם, לא
| /images/archive/gallery/306/707.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הופעה והשקת סינגל
|
|
|
|
|
|
|
כבר כתבתי רבות על תופעת הרגאיי המבורכת שצבעה את העיר (והמדינה) שלנו בצבעוניות והכניסה סאונדים חדשים לאוזן וללב המקומית. עד לפני כמה חודשים (די ארוכים למען האמת) אף אחד (כולל הלהקה עצמה) לא ידע מי זה dublfo.
היום בלילה הם משיקים סינגל חדש עם אחד המפיקים היותר מעניינים בארץ, חיים לרוז, החתום בין השאר על החלקים היותר מוצלחים של ברי סחרוף. ובמקום להאמין לסופרלטיבים שלנו – תלחצו פליי להשמעת בכורה הארצית (כנראה) ותשפטו בעצמכם.
מתי: שישי בלילה החל מ-22:00
איפה: לבונטין 7 ת"א
למטה: הסינגל
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מסיבה – חרק ומלכה לוחמת
|
|
|
|
|
|
|
החרק היה בהלם. לא בדיוק הבין מאיפה נפל עליו ההייפ הזה. איך פרובינציה מזרח תיכונית עם שוליים מאוד דקים אך נחושים מצליחה להלל את שמו, לפאר את פועלו ולשפוך סופרלטיבים בכמויות המשתוות רק לכמות המלט המרכיבה את גדר ההפרדה.
איך יכול להיות ששני אנשי לילה מקומיים, איכותיים ובררנים שהתאגדו תחת שם שפעם קראו לו "פארש" (tabac) מצליחים, פעם אחר פעם, להביא לכאן ליין אפ של בכירי המוזיקה העדכנית והעכשווית ביותר שיש ובכל פעם מחדש למלא את החלל ולייצר כל-כך הרבה מילים סביבם?
אז הוא הביא איתו לוחמת. אחת כזו מסוקסת עם קול חזק מלא בבאסים התקפיים שחתומה על כל מיני מיני הימנונים בסגנונות האלה של המוזיקה שאם אתה לא די.ג'יי או חובב מושבע של ביטים אתה לא באמת מכיר.
וממש כמו בהפקה החדשה שתעלה בחנוכה בה זאב רווח עומד לגלם את המלך בגירסת השנור של "בגדי המלך החדשים", גם כאן, כל השמות, התארים והפרוספקטים המנוסחים היטב של היחצ"נים – הם לא באמת העניין.
כי אם אתם, בדיוק כמוני, לא מבינים דבר וחצי דבר באופנה המוזיקלית העכשווית – איכות לבטח תעשה לכם את זה. בעיקר אם חצי מארנבות העיר יהיו שם, רוקדות ומפזזות בהבנה עמוקה שהנה, ממש עכשיו, הן בעיצומה של המהפכה.
ושוב, הלייט מוטיב של הטור הנ"ל, צף מעל הכל – עזבו אתכם מהמלצות. פשוט תציצו בווידיאו הנ"ל. אם התחלתם לזוז – בטח ניפגש בערב. אני אהיה מאחורי הארנבת עם האוזניים הבולטות.
מתי: שישי מאוחר כזה
איפה: קומפורט 13, ת"א
חשוב לדעת: בחמישי בערב החרק והמחכה מתארחים ב 106 אף אם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תערוכה - אוהד מילשטיין
|
|
|
|
|
|
|
אחת הפעולות העיקריות הממלאות את חלל הפה של הרבה מאוד אנשים היא שיחה. בדרך כלל מדובר על שיחת חולין. סתמית. ריקה. בלעז קוראים לזה סמול טוק ובארצות לועזיות יש אפילו קורסים שמלמדים את רזי השיחה. מסתבר שאם מתאמנים אצל קוצ'ר מוסמך היכולת שלך לא להגיד כלום ממש משתפרת.
מה שנותר מהשיחות הללו הוא כלום. מעין ריק מוחלט אותו אין טעם לשחזר מאחר שבדרך כלל לא נאמר שם ולו משפט אחד בעל משמעות. אחד כזה שאתה יכול לקחת איתו עמך כמה שנים קדימה ולשלוף אותו בעת הצורך.
בתערוכה החדשה של אוהד מילשטיין אחת מעבודות הווידיאו המוצגות קיבלה את הכותרת של אותן שיחות חולין. היא בסך הכל קצת יותר ארוכה מדקה (מרבית מהשיחות הקטנות הללו לא גולשות מעבר לדקה, אלא אם כן אתם בוגרים של קורס מאוד מוצלח בנושא) וכמו במציאות נטולת התוכן גם הסרט של מילשטיין הוא כביכול נטול עניין. בגדול מתוארת ארוחה משפחתית במסעדת פירות ים אותה הוא אכל עם הוריו. הוא הזמין צלחת שרימפס במרינדה של שום. אמא שלו הזמינה צלחת שרימפס במרינדה של שום. אבא שלו הזמין משהו אחר. סמול טוק. שיחה קטנה לאללה.
ולמרות הכל נוצרת ציפייה. הסקרנות האנושית הכי בסיסית מתעוררת לחיים. המניפולציה האמנותית כנראה שעובדת. הרצון לדעת, להשלים פערים, להציץ לאחר, לפזול לצדדים... ממלאים את הסרט בתוכן שלא קיים. מילשטיין חושף רק שני פריימים בתוך הדקה הווידואלית. מעבר לכך הצופה משלים בעצמו. תמיד מרתק אותי לראות איך המוח שלנו מהתל בנו. מספר לנו סיפורים על גבי סיפורים. טווה עלילות שבסופו של דבר אינן קשורות למה שרוב האנשים מכנים "מציאות". כמו בעבודה אחרת אותה הוא צילם על רכבל באוסטריה. בסך הכל רואים צל גדול (המתרחק ומתקרב לפרקים). ברקע נשמעת שיחה אקראית באוסטרית, גם היא סוג של סמול טוק. זה לא באמת משנה מה נאמר שם. המוח שלנו משלים פערים ורוקם סיפורים.
ובמובן מסוים, אולי, זה תפקידה של האמנות (אותה מבקר מילשטיין רבות בתערוכה שלו): לתת אפשרות למוח שלנו (בעזרתנו הגדולה) ליצור. להעביר את השרביט אלינו. להפוך את הצופים לאקטיביים ולעורר את האמן הפנימי אצל כל אחד ואחד מאיתנו.
מתי: החל מחמישי ב-20:00
איפה: גלרית "דולינגר" רחוב פרישמן 18
|
|
|
|
|
|
|
 |
/3 |
|
|  |
|
|
|
|
|
|
|
שלוש הערות לסיום
|
|
|
|
|
|
|
1. ראיתם משהו טוב? תשלחו את המילים הממליצות שלכם לכאן ואינשאללה נפרסם אותם. תודה.
2. עליזה אורבך היא צלמת מוערכת ומוכרת. היא חתומה על רבי מכר צילומיים, על נישואים עם מבקר ואוצר האמנות גדעון אפרת ועל היותה האוצרת של גלריית הצילום בבית גבריאל. בחמישי בערב היא פותחת תערוכה (גלריית בינט, פרישמן 15 ת"א) הסובבת סביב הים. כ"כ הרבה אנשים כבר צילמו את הים. כ"כ הרבה עדשות כבר הופנו כלפי הכחול הגדול הזה. תציצו בזווית המיוחדת של אורבך והלוואי ותהיה לכם שבת כזו בדיוק
3. שבת מימית.
|
|
|
|
|
|
| | /1 | | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
