מעריב nrg - נולד לדאוג - חדשות

ראשי > תרבות > חדשות > כתבה

נולד לדאוג

אחרי כמעט 30 שנה על הבמות, 15 מהן בתיאטרון החאן, אריה צ'רנר מקבל סוף-סוף את פרס קלצ'קין היוקרתי, ומרגיש שיחלפו עוד כמה שנים עד שהוא יהיה ראוי לו. תוסיפו לכך את הפחד מכישלון בתפקידו החדש כאותלו, את הצורך לחלטר כדי לסגור את החודש או את הבריחה התמידית מהברנז'ה - ותבינו כמה החיים שלו לא פשוטים

דפדף בתרבות

טלי ליפקין-שחק
16/11/2007 9:49

החורף הזה עושה טוב לאריה צ'רנר, שחקן נשמה גם כשהוא מצחיק, גם כשהוא מפחיד, כשהוא רועם וכשהוא שותק. אחרי עשרות תפקידים קטנים וגדולים, בתיאטרון הספריה, בתיאטרון באר שבע ובחאן הירושלמי - ביתו ב- 15 השנים האחרונות - צ'רנר (50), הוא אותלו בהפקה החדשה בבימויו של מיקי גורביץ' וחתן פרס קלצ'קין היוקרתי לתיאטרון. הרבה נחת, גם הרבה דאגה בשביל מי שנולד לדאוג.

בכל זאת, אותלו
פרס קלצ'קין לשנת 2007 הוענק לשחקן תיאטרון החאן אריה צ'רנר
לכתבה המלאה

"פרס קלצ'קין הוא פרס מכובד שמחייב אותי להיות ראוי לו גם בעוד כמה שנים. שלא יגידו 'אה, בטעות נתנו את זה לצ'רנר'. ואותלו זה תפקיד מכובד וקשה, בגלל התהליך שעוברת הדמות". אותלו, זאת אומרת אריה צ'רנר בתפקיד אותלו, מתחיל על הבמה בתור המצביא הזר עתיר הניצחונות. הוא "המורי" בלשונו של שקספיר, "הכושי" כמו שכינו אותו המתרגמים לעברית בדורות האחרונים, "השחור" בתרגומו של נסים אלוני המועלה על במת החאן, ו"הערבי" שבחר לקרוא לו גורביץ' בהפקה הזאת. הערבי גורף את הפרס הגדול, את אהבתה של דזדמונה הצחורה בת הסנטור מוונציה, יוצא לקפריסין למסע צבאי רב כוח נגד אויבי ונציה, אבל נוחל תבוסה מוחצת במאבקו כנגד "המפלצת ירוקת העין, הקנאה" שמשסה בו יאגו, השליש הערמומי והמרושע שלו, וזאת מכניעה אותו ומכריעה את גורלותיהם של כל גיבורי הטרגדיה השקספירית.

אותלו, זאת אומרת אריה צ'רנר בתפקיד אותלו, הוא דמות ענק המסתירה בין קפלי הגלימה הצבאית שלה, בתוך הגוף הגדול, נשמה שברירית של ילד, של זר, חסר ביטחון בעצמו, בודד ומנוכר.

מהמרפסת של מלון המלך דוד בירושלים, כשרוח סתיו קלה מפזרת את שרידי השרב העקשני של תחילת נובמבר, החיים נראים יפים כמו תמונת הנוף הנשקף משם והמכסה על המורכבות ועל המורסות שבמעמקי הנוף הזה. "באילו מורסות", אני שואלת את אריה צ'רנר טוב החיוך ועצוב העיניים, "באילו מורסות אתה מחטט כדי לגייס את הכאב של אותלו, את הכניעה הטוטאלית שלו בפני הרשע של יאגו והקנאה שהוא מדליק בו?", צ'רנר שותק. יש לו הרבה שתיקות כאלה בין הדיבורים. שוקל ובורר, ומשיב לבסוף) "יש לי דברים מההיסטוריה שלי שאני מגייס. מותר לך לשאול מה, אבל אני לא יכול לענות. זה קשור לאובדן. אחרי שאיבדת משהו, אלה הרגעים שאתה יכול להתחבר אליהם. כי האובדן כאן, אצל אותלו, הוא ענק. אי אפשר להסביר אותו במילים. כשקראתי שוב את המחזה, ועם כל הרצון לדמיין את הסוף - הפעם הראשונה שהבנתי את המשמעות של הסוף הייתה כשעשינו את זה. זה סוף קשה, סוף מפלצתי".

אתה מכיר רשע כמו הרשע שקיים ביאגו?
"לא, לא, בסוג כזה של רוע לא נתקלתי. זה האב טיפוס של רוע. זה לא רק להוביל לאסון, זה גם להישאר ולראות ולתעד ולנסות להחדיר את זה עמוק ככל שאפשר. הוא בעצם האיש הכי ישר במחזה כי למעשה הוא מודיע לקהל, וגם לי, ברמזים, מה הוא הולך לעשות".

יאגו (יוסי עייני בתפקיד נהדר) באמת מפזר רמזים ופקודות מבצע, ואותלו, עם כל הגודל שלו ותבונתו הצבאית, אותלו "הערבי הזה", הזר , נופל בפח. "הזר, הענק הפתי הזה, הוא קצת אריה צ'רנר?", אני שואלת אותו, וגופו של צ'רנר, הממלא את הכיסא על המרפסת, נדרך.

"אני אדם שמאמין בחיים. אני נותן המון אמון בבני אדם. נכוויתי המון בגלל אובר אמון שאני נותן במערכות. אבל אני כן שואל שאלות. אחת הסיבות שאני לא נמצא בתוך הברנז'ה היא הסטירות האינסופיות שהמערכת הזאת שנקראת 'ברנז'ה' מחטיפה. גם באהבה היא חונקת, ואני מעדיף לא להישאר באזורים האלה. אזורים כואבים. המחמאות משקרות. לכן אני מעדיף להקה ולא מבנה אחר. לא שאני לא מקבל הצעות. אני מקבל אבל דוחה אותן".

אולי אתה קצת פחדן, נשאר במקומות המוכרים לך?
"אני לא פחדן, כי אם הייתי פחדן הייתי אומר לא לתפקיד אותלו. אבל אין לי שום פחד ליפול. כשמיקי אמר לי שאני מקבל את אותלו, הדבר הראשון שחשבתי זה 'מה הוא מצא בי שיכול להוביל אותו למחשבה שאני יכול לעשות את אותלו', ואני לא יודע אם אני מצליח או לא מצליח, אבל ליפול בדמות כזאת זו מכה שלא ישכחו לי אותה הרבה שנים. בשביל אחד שרוצה לסיים את החיים שלו במקצוע, תפקיד כמו אותלו הוא לא דבר שמסתכנים בו הפחדנים. יכול להיות שאני פחדן במובנים אחרים. לא פחדתי להעז עם תפקידים".

פלאש90

הבמאי מיקי גורביץ'

אף אחד לא מזהה אותך

מרתיח אותו כששואלים למה תיאטרון ירושלמי לא עובד עם שחקנים ירושלמים. "זאת מין חשיבה מאוד פרובינציאלית. כל פעם שאני שומע את זה אני נפגע. כאילו מה? הקהילה צריכה לשרת את התיאטרון או התיאטרון את הקהילה?

קהל ירושלמי, זה קהל באמת נפלא. אני לא יודע אם נצליח להביא הצגה של שעתיים וחצי כזאת כמו'אותלו' למקומות אחרים. אז כן, תיאטרון החאן יוצר לקהל הירושלמי, בראש ובראשונה, ומה רע בזה?".

יש מחיר לזה שאתה נשאר בלהקה. כשנכנסת לאכסדרה של המלון אף אחד לא זיהה אותך. להיות חלק מאנסמבל בחאן הירושלמי לא מאפשר לך להיות כוכב.
"הייתי בטלוויזיה, בין היתר ב'זינזאנה', ב'מעורב ירושלמי', ב'פלורנטין' וב'השמינייה'. אבל נכון, כחלק מלהקה אתה מקריב דבר מסוים ומצד שני אתה מקבל תמורה שהיא הרבה יותר אמיתית ונכונה למקצוע שאני בחרתי בו. אפשר להגיד הכול על התיאטרון שלי, אבל כשאני אעלה לבמה יהיה לי דיאלוג אמיתי עם בן אדם שנמצא שם איתי. אני רואה הצגות בתיאטרונים אחרים, והרבה פעמים אתה רואה שחקנים עומדים על הבמה ועושים קובץ של מונודרמות. כאילו כל אחד מדבר בשפה משלו. זה לא מתחבר. ההצגות יכולות להיות טובות יותר או פחות, אבל חיים של מחזה תמיד יהיו על במה של להקה".


	איש נטול אגו


	צ'רנר, נשוי לטלי, שהיא מפיקה, ואבא לשלושה, נולד ברמלה וחי בראשון לציון. מנהל אורח חיים בורגני זעיר, זהיר וצנוע, וחולם לקנות לבת שלו, שמתגייסת בסוף החודש, ריהוט חדש לחדר ומחשב נייד. "לזה ילך הכסף של פרס קלצ'קין", הוא אומר בתשובה לשאלה שלי. 16 אלף שקל, אם אתם רוצים לדעת בדיוק כמה מקבל שחקן חתן של פרס חשוב כזה. את המודל למשפחה סולידית ויציבה הוא ראה בבית, ועיניו מתמלאות לחלוחית כשהוא מספר על ילדותו. "נולדתי בבית מאוד חם, מאוד אוהב, כשאמרתי שאני הולך להיות שחקן, אמרו לי שמבית כזה לא יוצא שחקן. הוריך לא היו גרושים, לא הכו אותך כשהיית ילד, זה לא ילך. חיפשו בהיסטוריה שלי סיפורים ומה לעשות? אין סיפורים. היו לי חברים, הייתי נורמלי לחלוטין, אני זוכר שהמראיין הראשון שלי כשהופעתי בתיאטרון באר שבע, היה כמו ארכיאולוג שחופר בנפש ומנסה למצוא פגם, ולא נמצא". מאז ומתמיד רצה צ' רנר להיות שחקן. הוא היה בלהקה עירונית, הקים עם חברים את שלישיית "השלומיאלים העליזים" שזכתה בתחרויות כישרונות בכל מיני מקומות, אבל לפני הצבא הוא הדף פיתויים כדי להגיע לתיאטרון צה"ל או ללהקה צבאית, העדיף מסלול קרבי לפני שילך להגשים את החלום. את הטירונות הוא עשה בבסיס ההנדסה בגוש עציון, ובאפטרים, כשהחבר'ה היו נוסעים לירושלים לפאבים, אריה היה מתגנב לתיאטרון החאן כדי לראות הצגות. שם קיבל החלטה שאם אי פעם אמנם יגשים את החלום ויהיה שחקן, למערה הזאת הוא רוצה להגיע. לכן, אחרי השירות הוא הלך ללמוד תיאטרון בבית צבי וכשגמר ללמוד דווקא הגיש בקשה למלגה ללימודי פנטומימה לפני שיתברג באחד התיאטרונים. "הרגשתי שאין לי מספיק כלים להיות על במה, וניסיון בעבודה גופנית יעזור לי מאוד. אבל גרי בילו אמר לי שאם אני עושה את הצעד הזה ונוסע ללמוד פנטומימה, אני סוגר לעצמי את הדרך לתיאטרון, אז נשארתי בארץ". הוא נשאר והלך לתיאטרון באר שבע, עד שעדה בן נחום באה ומשכה אותו משם אל המערה, אל החאן. על הבמה הזאת, עם הלהקה היקרה ללבו, הוא שיחק בעשרות הפקות ובהן "גימפל תם", "אגדת חורף", "המלך אובו", " ינתי פרזי", "לס מואה טה מה", "רומיאו ויוליה", "אנטיגונה", " השחף", "האשליה", "עירם של האנשים הקטנים". בנימוקי ועדת פרס קלצ' קין נכתב: "השחקן אריה צ' רנר עבר מסלול התפתחות יוצא דופן שנמשך שנים רבות. מי שהחל את דרכו כשחקן אופי, בדרך כלל בתפקידים קטנים שהוסיפו צבע, הומור והרבה נשמה להצגות שבהן נטל חלק, החל בשנים האחרונות נושא בהצלחה רבה בנטל תפקידים ראשיים ממיטב הרפרטואר הקלאסי. להומור ולנשמה היתרה נוספו כוח ועומק וכאב. ליכולת הגופנית שליוותה את שלל תפקידיו נוספה יכולת הגשת טקסטים קשים ומורכבים". "שחקן גדול", אומר עליו מיקי גורביץ'. "שחקן כמו שהיו פעם שחקנים. עם מוסר עבודה אולטימטיבי, שלא יחסיר חזרה, לא יחסיר הצגה, מלא טוב לב ומסירות. איש נטול אגו". נטול אגו? אני מספרת לצ'רנר מה גורביץ' אמר עליו, בודקת איתו אם יש דבר כזה "שחקן נטול אגו". צ'רנר שוב נדרך בכיסאו: "מה אני אגיד לך? אני כמעט בעשור שלישי על במות ישראל ואני עדיין לא חושב שאגו הוא כלי שיש בו שימוש או צורך על במה. אני עובד עם שחקנית צעירה נפלאה, שמרית לוסטיג, המשחקת את דזדמונה. אם הייתי שחקן עם אגו שמוביל את כל העניין אליי, אם לא היה דיאלוג בין מי שנמצא כבר שלושה עשורים כמעט על הבמה עם שחקנית צעירה, לא הייתי מצליח בחיים להגיע למקום שבו אני נמצא בסוף המחזה, מקום של הרס עצמי. אני מתייחס קודם כל לאדם. זה נקרא שאין לי אגו? אני יכול להביא המון עוצמה ואגו. אבל אם יש לך הנתונים, אתה לא צריך אגו".

צ'רנר בהצגה "הקמצן" (יחצ)


	הדבקות בחאן הירושלמי


	מה הדבר הראשון שעשית כשמיקי אמר שאתה הולך לעשות "אותלו" ? "הרגשתי פיק ברכיים. כאילו מישהו כיבה לי את הגרביטציה. אני מוכרח להודות שלהרפתקה כזאת לא הייתי הולך עם אף אדם אחר בעולם חוץ מאשר עם מיקי גורביץ'. עם אף אדם אחר בעולם. מיקי קורא אותי באופן שאף אחד לא קרא אותי לפניו. זאת תופעה שלא נתקלתי בה בחיים. מיקי כבמאי זה חובה לכל תלמיד ולכל שחקן על במת ישראל". אמרת "לכל תלמיד", כאילו שאתה עדיין גם תלמיד. "אני תלמיד. אני לומד עד היום. ביום שאני אדע הכול יעמדו ויספידו אותי. אני מסתכל מהצד על תהליכי חזרות עם שחקנים, ובכל פעם אני לומד עוד דבר ועוד דבר שהבמה יכולה להעניק לשחקן. יש שחקנים, כמו דורון תבורי, שכשאני משחק לצידו במהלך העבודה, אני לומד, לא כצופה אלא כמשתתף". "אותלו" של מיקי גורביץ' ואריה צ'רנר הוא "הערבי". תרגום מדויק לגמרי של המורי שאליו כיוון שקספיר שהתכוון לטעת זרות בדמות, שתהיה שונה ואחרת מאנשי ונציה שאת צבאם הוא מוליך לניצחונות ואת מנהגיהם הוא אינו מכיר. אצלנו, "ערבי" זה הכי זר, הכי לא משלנו, שיכול להיות. "מיקי רצה להדגיש את הזרות של מנהיג צבאי רב עוצמה שהוא לא חלק מהבטן של ונציה, שהוא לא בקליקה. הוא לא בברנז'ה. הוא לא משלנו". אתה , אני אומרת לו, גם לא הכי משלנו. אתה כמעט עושה מזה דת, עם הדבקות הזאת בחאן הירושלמי שהוא קצת פרינג', קצת לא בצנטרום. זה מצחיק את צ'רנר, אבל הוא לא מכחיש. "האמת היא שמאז שגמרתי ללמוד המטרה שלי היא להישאר עם האמת שלי, עם אריה, ולא ברמה הפלצנית של העניין. המטרה הייתה לעבוד, ליצור דברים שבשבילם הלכתי ללמוד לא מעט שנים. החאן נותן לי את זה. גם בתפקידים הקטנים שהיו וגם בתפקידים היותר גדולים שהם היום. שחקן צריך להתמודד לא רק עם 'אותלו'. ואני לא אסרב לשום תפקיד אף פעם, גם לתפקיד קטן שבקטנים. וחוץ מזה, אני לא בברנז'ה במובן הזה שיש לי את החיים של הבמה ויש לי את המשפחה שלי. תמיד יצרתי נתק בין שני הדברים. מעולם לא חייבתי את המשפחה להיות מעורבת בחיי הבמה שלי, והשתדלתי מצד שני לא להביא את הבמה לתוך הבית. אז כן, התנתקתי מהברנז'ה התל אביבית".


	נסחף בין הטקסטים


	אנחנו מדברים על כמה מעט מרוויחים בביזנס הזה, כשמתעקשים לעשות רק מה שאוהבים - "תראי, אשתי, שהיא האדם הכי קרוב אליי, החברה הכי טובה שלי, הייתי רוצה שהחיים שלה יהיו יותר יפים ממה שהם היום. בבית יותר יפה, איזה אוטו, כל מה שהיא תרצה. אבל הדבר הכי יפה אצלה זה שהיא כל כך מבינה - כי היו הרבה פעמים שקיבלתי הצעות, פעם מהבימה לשלוש שנים עם משכורת ואפילו מחוץ לתיאטרון, אבל היא תמיד הבינה את העניין שלי להישאר באזור שאני אוהב, בתיאטרון במבנה שבו אני נמצא". אנחנו מדברים על הוויתורים - "אני מדבב, עושה קולנוע, עושה טלוויזיה, אבל לצערי נאלץ לדחות הצעות כי צורת העבודה שלנו לא מאפשרת לנו יותר מיום, יומיים חופש בשבוע". אנחנו מדברים על וורקוהליות - "אני עכשיו עושה ארבע הצגות בו זמנית. את הרפגון ב'הקמצן', 'המצליחנים', 'הזמרת הקירחת' ו'אותלו', ולפעמים בהצגה, כשטקסט מזכיר טקסט אחר אני נסחף מהצגה אחת לאחרת וחוזר חזרה. ומה, מנתח לא שכח מספריים בבטן של מנותח? אני לפחות לא הרגתי בן אדם אם שכחתי". תגיד , צ'רנר, מה זה שמלחלח את העיניים שלך כשמדברים על תיאטרון, מה אתה אוהב כל כך בעבודה שלך? "אני אוהב את תהליך החזרות הרבה יותר מאשר את המוצר המוגמר. למרות שאצלנו מיקי דורש שכל הצגה תיפתח ותהיה חדשה לחלוטין בכל פעם, בלי לנסות לשחזר, אפילו בטקסטים של שקספיר עם התרגום של נסים אלוני. אצלנו אין מוצר מוגמר וזה הכיף בעבודה". יש תפקיד שהוא חלום חייך? "כאדם שחולם בהקיץ, אני פוחד לחלום. כי אם אגשים את החלום, מה אחר כך? אז לא, אין לי חלומות". רגע לפני שאנחנו נפרדים, כשהמרפסת בקינג דיוויד מתקדרת לקראת ערב ואריה צ'רנר צריך ללכת אל התיאטרון לעשות קסמים ולשפץ ולשייף עוד את אותלו, אני בכל זאת לא מתאפקת. אני שואלת אותו למה נשקף מהעיניים שלו איזה עצב, על הבמה כאותלו, ועל המרפסת כשהוא צ'רנר. "תגיד לי אם יש עוד משהו שאני צריכה לדעת", אני מבקשת ממנו. וצ'רנר, בתפקיד אותלו, או להפך, מספר לי על הלם קרב אחרי שהשתתף במבצע ליטאני ב-1978 כחובש קרבי. על עינויי הנפש, הבריחה לאילת להפעלת צוותי בידור, המאבק של גרי בילו לא לוותר עליו, להחזיר אותו אל המשחק. "התיאטרון", אומר לי אריה צ'רנר, "התיאטרון היה בשבילי סוג של תרפיה, אבל זה סיפור ישן".

פלאש90

נולד לדאוג אריה צ'רנר

מדד הגולשים

	הפוליגרף: קרקס... 24.31%

	פלסטינים נגד סנופ ... 11.55%

	בהופעה חיה: אייל... 11.42%

עוד...

חדשות
	הטקס האלטרנטיבי של יום הזיכרון
	ציפורלה מארחים את מנשה נוי
	קברט יהודי ומחזמר על שודדות ים
	מאה פאות לחמש נשים
עוד...

סקר


הסדרה שהיית משלמ/ת עליה מכספך כדי שתמשיך
24
גיבורים
עקרות בית נואשות
הסמויה
המשרד
דקסטר
נמלטים
האנטומיה של גריי
אחר/ת
לא רואה טלויזיה