ניסן נתיב - הספד חילוני
פרופסור אברהם עוז, אשר עמד בראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ומלמד מזה כמה עשורים בבית צבי, נפרד מהקולגה, ניסן נתיב, אשר הלך לעולמו אמש
אברהם עוז | 21/4/2008 13:26
לפני למעלה משנה התארחנו, רעייתי ואני, בטקס הפתיחה של פסטיבל שנתי הנערך בביה"ס המרכזי לתיאטרון בניו דלהי.
בשיאו של הטקס הייתה שרת התרבות של הודו אמורה להעניק פרס יוקרתי לאחד מן הבולטים באנשי התיאטרון ההודי. אבל האיש לא נכח בטקס. מן הנאום ששלח הבנו שהוא מקיים, הרחק משם, שביתת רעב, בתביעה להקים בתי ספר נוספים לתיאטרון בהודו דוגמת זה שבו התקיים הטקס.
האם ניתן להעלות על הדעת, שאלנו איש את רעותו בתמיהה, שמישהו יקיים שביתת רעב על עניין כזה במחוזותינו?
כששמעתי הלילה על פטירתו של ניסן נתיב צף בזיכרוני הסיפור הזה: איני יודע על שביתות רעב, אבל מלחמתו חסרת הפשרות וחסרת הגבולות של נתיב כנגד קיפוחו של החינוך לתיאטרון בישראל הייתה, ללא ספק, עגומה ומחממת לב כאחד.
בנעורי צפיתי בהצגה או שתיים שביים, אבל תמיד נודע בראש ובראשונה כמורה – באותם ימים בסטודיו למשחק שליד תיאטרון הבימה.
בכתיבת השורות האלה אני מרגיש כמעין אורח חילוני שנקרה לאסיפה של קודש: אני משוכנע שלגבי רבים מאלפי תלמידיו, אינני האדם הראוי לספוד למורם הנערץ.
כשהקים את הסטודיו שלו בשנות השישים למדתי אני את רזי המקצוע בחוג ה"מתחרה" באוניברסיטת ת"א, שלימים עמדתי בראשו. שלושה עשורים אני מלמד בבית הספר "האחר", בית צבי, יסדתי חוג נוסף באוניברסיטת חיפה, לימדתי בבתי"ס אחרים לדרמה, ולאחרונה הייתי מעורב בהקמת חוג חדש לתיאטרון ואמנויות המופע במסלול האקדמי של המכללה למינהל.
איש מפתח בתרבות הישראלית
בכל שיחותינו ומגעינו הרבים לאורך השנים חשתי בשמץ של חשדנות מצדו, כאילו אינני מבני ברית ממש. אבל נדמה לי שיש טעם לומר עליו כמה מילים גם שלא מתוך החבורה שבפנים, שבילתה איתו ימים ושעות ויצאה משוחה בקסמו, אלא דווקא מפרספקטיבה חיצונית למעגל הכריזמטי הגורף.
כשהגיעה אלי הידיעה על מותו הרגשתי, לא רק כאיש קהילת התיאטרון בישראל, אלא גם ככל מי שהתרבות בארץ הזאת יקרה ללבו, שנסתלק מאיתנו היום אחד מאנשי המפתח של התרבות הישראלית. אדם שבין התלמידים הרבים שהעמיד נמנים לא מעט מחשובי אמני הבמה שלנו, ומי שהיה בכישרונו לסחוף את תלמידיו להערצה רבת עוצמה של אמנות התיאטרון כפי שהשתקפה בעיניו ונבעה מכל ישותו.
אבל יותר מכל היה הוא אש תמיד, תזכורת מתמדת לצורך היוקד שלנו בחינוך לתרבות. אינני יודע עד כמה
אי אפשר היה לפגוש בו בכל הזדמנות ובכל אתר, מבלי לחוש אשמה, מבלי לשאול את עצמך: מה עשית היום כדי לחייב את הרשויות לתמוך בפעילות תרבותית, בהכשרה לה ובהנחלת הידע הכרוך בה? מיום ליום אנחנו נותרים מיותמים מנושאי הלהבה הקדושה הזאת, ומשתקעים בחילוניות השוממת של מלאכת התרבות השגרתית, העסקנית והחשבונאית.
אולי יצטרף זכרו לאותה הילה צרופה של להבות קטנות וגדולות האופפות עדיין את מעשי האמנות שלנו, אותה חגורה אטמוספרית של שַׂרפי תרבות הסוגרת עלינו כמין מעטפת מגוננת, ובה בעת מפגיעה בנו שלא נשכח להעלות את מנחתנו היומית למותר האדם, לייחודה החד פעמי של אש היצירה.
הכותב הינו פרופסור באוניברסיטת חיפה
