ערב רב: על פסטיבל א-ז'אנר
פסטיבל א-ז'אנר שייפתח בקרוב מחיה רעיון ישן: אמנות טוטאלית, המאחדת את כל האמנויות. רק שבסוף, מה שנחרת בזיכרון הוא תנועה אחת קטנה
אריזה שקופה צילום: דובי הרפז
הפסטיבל יכלול שש עבודות הנוגעות למרחב שבין האישי, החברתי והפוליטי, אשר יתפרשו בכל חללי התיאטרון. בין העבודות הבולטות תהיה זו של אביתר טרון, פליט עולם התוכנה, המחפש מקלט ביצירה אמנותית. מכונה חיה בגוף חלקי רהיטים יוצרת התרחשות בחלל של אילי לוי, אמנית מיצבים ווידאו ארט.
הערבוב הוא לא רעיון חדש. בשנת 1847 הגה ריכרד וגנר את ה"גזאמטקונסטוורק": יצירת אמנות טוטאלית, המאחדת את כל האמנויות, והאופרות שלו היו נקודת מפנה של שוויון והחזרת הדרמה, האמנות הפלסטית, הארכיטקטורה והתנועה ליצירה האופראית.
מאז יש תנועת מטוטלת בין הרצון לביטוי "טהור" של החומר הייחודי, כפי שהמודרניזם בעצם דרש, לבין אותה תערובת מפתה של כל מיני. ומשום שהגדרת
לפעמים הבלגן הסגנוני משקף מציאות, כמו ביצירה שעלתה בפסטיבל מונפלייה השנה, "אצל רוזט" של קטלי נואל, המדברת על העירוב של דימויים המולבשים, במיטב המסורת המוטבעת של הקולוניאליזם, על הגוף האפריקאי. כל סוג של מוזיקה, מתיפוף עד "אופרה בגרוש" של קורט ווייל, מהצגה מכוונת של נכה שמוט קביים שלא קם, כאומר, כולנו נכים ולא קמנו מהרצפה עדיין, הכול קיים שם.
השפע מרתק, אבל התנועה האחת היא זו שנחרתת בזיכרון. אם זה סיבוב שסופו קפיצה כשהגו מתקמר, של רייצ'ל ארדוס, או רגל נשלחת של טליה פז, שמורה על נצח, או הריכוז העצום של שרון אייל שנושאת את גופה כמו אלה של נשיות, או הרגע הבלתי נשכח של רקדן ששמו לא ידוע, שעמד וגבו אל הקהל, והעלה לאט את מוטת זרועותיו העצומות, לאט עד שהזמן נעצר.
נא להמתין לטעינת התגובות
