זוכרים את מייקל בפסטיבל א-ז'אנר
בטקס חגיגי לזכרו של מייקל, הנערך לפי כל כללי הטקס, לומד הקהל דבר או שניים על מייקל, על תרכובות משפחתיות ועל טבעם המשונה של טקסים. "אי אפשר לתפוס אותו ביד", אומר אבי דנגור, יוצר המופע, שעולה בימים אלה בפסטיבל א-ז'אנר
יונית נעמן | 4/9/2008 11:20
"אף פעם לא הסתדרתי עם תיאטרון קונבנציונלי", אומר אבי דנגור, שמעלה השבוע את "מייקל", במסגרת פסטיבל א-ז'אנר. "מייקל" הוא מעין מופע תיאטרלי, שבמהלכו מנהלות ארבע דמויות מפתח בחייו של מייקל טקס לכבודו. הצופים במופע נותרים גם בסיומו מבולבלים בשאלות יסוד: מי הוא מייקל, מה הקשר שלו לאנשים שמדברים עליו ואיזה מן בן אדם הוא היה.
0:00 / 0:00
אבי דנגור, "מייקל"
דנגור, בן 28, בוגר בית הספר תיאטרון הגוף בתל אביב ובית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, מעיד על עצמו שהוא מעדיף אימפרוביזציה. את "מייקל", הוא אומר, יצרה הקבוצה כולה – תוך כדי עבודה. סרטו של דנגור "אבי הזמר" זכה במלגה מטעם קרן אמריקה ישראל ו"מייקל" זכה בפרס ראש עיריית ירושלים לשנת 2007.
אז מי זה מייקל?
"מייקל הוא בן משפחת ברוש. על הבמה מופיעים רבקה, דובי ויסמין ברוש. רוב הזמן משתמע מהמופע, שהוא הבן של רבקה ודובי ואח של יסמין, אבל זה לא נאמר בצורה מפורשת. מייקל מת ועושים לו טקס, שבמהלכו משמיעים שיר שהוא אהב, אחותו שרה שיר, רוקדים, ובדרך מתגלים כל היחסים המכוערים ביניהם".
מייקל הוא יישות חמקמקה, שהאתגר לאפיין אותה עומד בפני הקהל לאורך כל המופע. "לכל אחד יש סיפור אחר לגביו. שופכים עליו ערימות של מלל, אבל לא מבינים באמת מי הוא. זה כל הזמן מתנדנד, אי אפשר לתפוס אותו ביד".
קומי או טרגי?
"זה חצי חצי. אנחנו גם נורא מחופשים, יש פאות, משקפיים ותלבושות. המראה הוא מאד גרוטסקי. למרות זאת, נוצר סוג של אמת. איכשהו, אפילו שהדמויות נראות מוגזמות, מצליחים להתחבר לכאב שלהן. לא נעים לך לצחוק, כי אתה מרגיש שאתה משתתף בטקס זיכרון".
הזליגה בין הקומי לטרגי היא חציית הז'אנר?
"כן, זה ברמה הנושאית, אבל גם ברמת התיאטרון אנחנו הופכים את הקהל שבא לתמונע כאל המשפחה והחברים, שהגיעו במיוחד כדי להשתתף בטקס הזיכרון למייקל".
אתם כופים על הקהל להשתתף באבל על מייקל?
"אנחנו לא מסתלבטים על השכול. אנחנו מייצגים את זה בצורה אמיתית, אבל אנחנו צוחקים על הפורמט, על המבנה של טקס, שאתה יכול לעשות את זה כמעט כמו יום הולדת שמונים של סבתא או כמו בת מצווה. זה מה שבעצם התחלנו ממנו. רצינו שזה יהיה טקס, אבל שלא ידעו איזה טקס זה".
זה לא מספיק להצחיק
מייקל צילום: יח''צ
"צחוק זה הדבר שהכי מפעיל אותי, ועוד יותר מנחם אותי לראות מישהו צוחק. זו מוטיבציה מאד חזקה ללכת איתה. אבל זה לא מספיק, להצחיק, תמיד קיימת המחשבה על מה עוד זה עושה".
זה ההבדל בין מופע סטנד-אפ לאמנות.
"כן, אני תמיד חושש שמא אחטא ב'צחוקים', כי זה אמנם כיף לצחוק, אבל כשזה חכם, זה עובד יותר על אנשים, זה מזיז אצלם דברים בראש".
דנגור אוהב דמויות, רצוי שיהיו גרוטסקיות, "להיכנס לדמות ולעבור איתה מלא דברים". גיבור סרטו
בניגוד למחזות כנקודת התחלה, המחשבה הראשונית על דמות עוזרת לך ליצור?
"בדיוק. אני לא אוהב להתחיל עבודה ממחזה כתוב. אני מעדיף אימפרוביזציה על דמויות. את "מייקל" – הדמות והמופע יצרה הקבוצה כולה: הילה גולדנברג, מיטל רז, נועה מלמד, נטליה פאוסט, עדילי ליברמן ונדב הולנדר. במקרה של 'אבי הזמר', שהדגש היה על הגיחוך המובנה בדמות שלו, דרך העבודה מתגלה שהוא טמבל עם נשמה".
"מייקל", פסטיבל א-ז'אנר בתיאטרון תמונע, יום שישי 5 בספטמבר, 17:00, שבת 6 בספטמבר, 20:30 שונצינו 8, תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
