גיל פרנק: כבר לא בלתי רגיל
אחרי שהשתתף באורגיות, השתמש בסמים קשים וברח מנשותיו-השחקן הדרמטי גיל פרנק החליט להתרחק מדרמות. הוא התמודד עם הגמגום שליווה אותו שנים, מצא בת זוג יציבה והתמכר לזוגיות ולאבהות שליוותה אותה. בימים אלה הוא משתתף במחזמר לכל המשפחה ומכריז: "עכשיו אני חי חיים רגועים ואוהב את זה"
מי שלפני עשרים שנה שטח בכל ראיון את חוויותיו בברנז'ה התל אביבית והפליג בתיאורים על שימוש בסמים קשים, אלכוהול והרבה מין, מבקש למחוק את השנים האלה. להדחיק. כך יוצא שהביטוי השגור בפיו, אחרי בניו האהובים גלי ונועם, הוא "לא זוכר".
"אני מדחיק בשמחה", הוא אומר. "מעיף מעליי את הזיכרונות הלא נעימים כמו שמעיפים זבובים. יש לי בקטריות של הדחקות, שרימפסים של הדחקות, שונית של הדחקות. כל חיי אני מדחיק".
מה למשל?
"הכל. ההדחקה הכי גדולה שלי היא השנים שבהן גמגמתי. כשהייתי ילד בן ארבע, נולדה לי אחות קטנה ולא ידעתי איך להתמודד עם העובדה שמישהי חדשה נכנסה לתמונה והתחלתי לגמגם. במקום להתמודד עם הגמגום, הדחקתי. שנים לא דיברתי. הפעם היחידה שהתמודדתי עם זה היה כשהלכתי ללמוד משחק ב'בית צבי'. הייתי חייב לפתוח את הפה על הבמה".
אבל גם אז הוא הדחיק. הוא עדיין זוכר איך באחת ההצגות בתקופת לימודיו, כשהיה צריך להיכנס אל הבמה, הוא קפא על מקומו מרוב פחד. מנהל ההצגה השליך אותו אל הבמה והכריח אותו לפתוח את הפה. כמה שנים אחר כך זה קרה לו ב"הבימה". באמצע ההצגה "אדם" הוא לא הצליח לפתוח את הפה ואז שפך על עצמו קנקן מים על מנת להתעורר מהקיפאון.
במשך שנים הוא סבל. כבר בשעות הצהריים, כמה שעות לפני ההצגה, התחילו החרדות לחלחל. החששות שאולי היום הגמגום יתקיף עלו והציפו. תקופה ארוכה ניהל מערכת יחסים של אהבה-שנאה עם התיאטרון. ישר אחרי סיום לימודיו בשנות ה-80, הוא התקבל לתיאטרון באר שבע.
כמה חודשים הספיקו לו והוא עזב, ואז חזר, ושוב עזב. "במשך עשר שנים חייתי בסיוט אחד גדול. כל ערב שעמדתי על הבמה, דמיינתי איך התפקיד מתפורר לי בין הידיים", הוא משחזר. "היו לי סיוטים של ממש. במקום שאני אשתול את הגמגום שלי בתוך הדמויות, הגמגום שתל אותי".
אתה מגמגם גם ברגע זה. אתה שומע את זה?
"אני שומע את עצמי. למדתי שהפתרון הוא פשוט להרפות. זה משהו שלקח לי ללמוד במשך שנים. בכלל לקח לי לא מעט שנים להבין מה זה אומר להיות שחקן. בהתחלה חשבתי שלהיות שחקן טוטאלי זה אומר ללכת עד הקצה. צריך לחנוק? תחנוק. צריך לבכות? תבכה. תקבל סטירה. תצרח. תביא את עצמך עד הקצה. לקח לי שנים להבין ששחקן טוטאלי הוא שחקן שיודע לשקר על הבמה ולזייף רגש במיומנות וכשהעניין נגמר, הוא נגמר.
"הטעות שלי בשנים הראשונות שלי היתה שלקחתי את העבודה הביתה. הייתי מתפרק על הבמה וממשיך את ההתפרקויות מחוץ לבמה. שותה, מעשן, מבלה עם נשים. חייתי כמו קיסר רומאי. סבלתי. לקח לי המון שנים למצוא את ההנאה שבלהיות שחקן. במשך שנים ברחתי מהתיאטרון".
אבל לא רק מהתיאטרון הוא ברח-גם מהנשים שכל כך אהב לאהוב. מאשתו הראשונה, גילי בן-אזוליו שאיתה שיחק בהצגה "ביבר הזכוכית", ברח אחרי שלושה חודשי נישואים ("זה היה ברור כשמש אוגוסט בתל אביב שזה לא עובד. עפנו לנו עם הפזיזות עד שחתכנו").
מאשתו השניה, מירב גרובר, שאותה פגש בהצגה "רצח" של חנוך לוין ("ראיתי ירך סקסית מבצבצת מתוך חצאית קצרה ואמרתי לעצמי:'אני רוצה לעשות לה ילד'"), ברח לאחר שהולידו את בנם גלי, כיום בן שמונה וחצי.
ברח-היישר אל הנשים, אל הבילויים הליליים והחגיגות. "אחרי הפרידה ממירב חוויתי את התקופה המטורפת מכולן",
הפעם כבר לא התחתנתי. יש לי אותה ויש לי את נועם, הילד המשותף שלנו שהוא בן ארבע וחצי, ואת גלי מנישואיי עם מירב. פעם ראשונה שאני חי חיים רגועים ואני אוהב את זה. קם בבוקר, מטפל בילד, הולך לחזרות, מופיע בערב, חוזר הביתה, רואה ספורט, קורא עיתון והולך לישון. הכי רגיל שיש".
מה הדבר הכי מופרע שאתה עושה היום?
"בשישי אחר הצהריים אני נוסע עם הילדים ועם ענבר לחוף תל ברוך או ליערות בדרך לירושלים, שמים בטייפ דיסק של להקת 'התבלינים' ודופקים מסיבת טראנס בטבע".
איפה גיל פרנק ומה עשית לו?
"למה אתה מתכוון?"
איפה גיל העסיסי, המופרע, המתראיין חסר התקנה.
"השתניתי. פעם הייתי משתף את כל המדינה בחוויות שלי. ההורים שלי היו מזועזעים מהראיונות שלי. גם אני הייתי מזועזע מעצמי. הייתי מקיא בראיונות את כל הסיפורים ואחר כך קורא את זה ורוצה להקיא מעצמי. התבגרתי. יש לי היום אחריות. יש לי שני בנים ששומעים את הדברים. אני צריך להגן עליהם".
איזה אבא אתה?
"מאוד פעיל ומעורב. אני מעיר את נועם בבוקר, מלביש איתו, רואה איתו טלוויזיה ולוקח אותו לגן".
וגלי?
"גלי זאת נקודה רגישה. לפני כמה חודשים החליטה מירב גרושתי שהיא רוצה להתרחק מהעיר לטובת מגורים במצפה רמון. כיבדתי את הרצון שלה למרות שזה היה כרוך במחיר יקר של מרחק בינינו. לפני כן, היינו גרים בסמיכות. אני לומד להתרגל למציאות החדשה. להתקשר להגיד לו 'בוקר טוב' ו'לילה טוב' כל יום או לנסוע בחמש בבוקר מתל אביב, לנסוע אליו בשביל לחבק אותו ולחזור עד אחת עשרה לחזרות".
נשמע לא פשוט.
"אחרי כל פרידה ממנו אני מוצא את עצמי בוכה באוטו. נוצר לי שקע בבטן. מצד שני, הילד מאושר. יש לו פתאום שכונה ועצים ואופניים כמו שהיו לי בילדות בחיפה. זה לא קל אבל לא חשבתי לרגע לפתוח במלחמה על זה. בינתיים טוב לו וטוב לה ואני מאושר עם כל הקושי".
אל האושר הזה מצטרפת גם פריחה על הבמות. בימים אלה משחק פרנק במקביל בהצגה 'תרה' את עודד, הפסיכיאטר שעוזב את אשתו ("יצור מאוד מופנם ורגיש שעבר טראומה"), את הפושע ביל סייקס בעיבוד החדש 'אוליבר טויסט' ("יצור מלא רוע שמעורר בי את כל החושים") ולאחרונה גם התחיל חזרות על "וירג'יניה וולף" ("זה מעיף אותי למקום לגמרי אחרי").
את אוליבר הוא לא היסס לקחת, על אף הרמת הגבות שזכה להן מהקולגות שהופתעו לראות את פרנק חובב התפקידים הדרמאטיים במחזמר לכל המשפחה. "צריך להתפרנס, לא?", הוא משיב להם ומוסיף: "אני מרגיש כאילו נפלה עליי מתנה בעולמנו הטייפקאסטי שבו רגילים לתת לשחקן את אותם התפקידים שוב ושוב.
"מעולם לא שרתי לפני כן וגיליתי שזה כיף גדול. אני מוקף פרטנרים מצוינים ובמאי נפלא כמו משה קפטן שמדריך אותי. בהתחלה הרגשתי קצת מאחור אבל אני חושב שהצלחתי להשלים את הפערים מהר מאוד".
ידעת שאתה מסוגל לשיר?
"בתקופת הלימודים עשיתי קטעים ממחזות זמר ולא זייפתי, אבל לא חשבתי שאני באמת יכול לשיר. יכול להיות שפחדתי וחששתי מהלא נודע. לשמחתי, היום אני כבר לא במקום של פחד. אותם פחדים ששיתקו אותי כשחקן נעלמו. אני נמצא בעידן מקצועי שבו אני נהנה מכל דבר שאני עושה. זאת זכות גדולה. אני בתקופה נפלאה של חיי ואני כבר לא יכול לחכות שההצגה תעלה לבמה".
נא להמתין לטעינת התגובות
