עושים להם אוניברסיטה
הפרסומים על התפוררות החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הכעיסו מאד את מנהליו. אז הנה,גרסתם המעודכנת ל"להיות או לא להיות"
גוני בממלכת יצורי הזבל צילום: הפקה של החוג מהשנה שעברה
תל אביב, שבסוף לא נפתח ברגע האחרון, לא מוכנים פרופ' גד קינר - מנהל תיאטרון האוניברסיטה -
ופרופ' נורית יערי - ראש החוג - לדבר. הם לא רוצים להישמע שמחים לאיד. ובכל זאת, הם פגועים.
אמירות שנשמעו בתקשורת, גם מצד בכירי החוג לשעבר, בדבר התפוררותו של החוג שלהם, מרגיזות אותם. הם
גם לא רואים למה היה צורך בהקמתו של חוג נוסף.
"החוגים שקיימים באוניברסיטאות חיפה, ירושלים ותל אביב במתכונת הנוכחים עונים על הצרכים האקדמיים", טוענת יערי, "כשלצדם ישנן מסגרות ללימודי משחק, עיצוב וכו' שהם בתי ספר מקצועיים לא אקדמיים".
מה ההבדל?
"בתי ספר מקצועיים כשמם כן הם. אתה בא, לומד, מקבל הכשרה, מסיים ואז הולך ומנסה להצליח כשחקן. חוגים אוניברסיטאיים אמורים לשלב בין מחקר ושאלות עיוניות לבין לימוד של צדדים מעשיים"."אצלנו לומדים אוריינטציה אחרת - תיאטרון קהילתי, בימוי, דרמטורגיה", מוסיף קינר, "וזה משהו שמייחד את החוג לעומת בתי ספר מקצועיים.
יש מאחורי זה פילוסופיה שאומרת שאיש תיאטרון צריך גם מרכיב אקדמי חזק והשכלה כללית. בעולם שבו דפוסי המופע הקונבנציונלי הולכים ומשתנים, והתיאטרון הולך ונעשה פוסט מודרני, מערב סגנונות, חשוב על אחת כמה וכמה שהיוצר יהיה בעל קשר לתחומים רחבים. אתה כבר לא יכול להיות רק איש מקצוע".
אולי אתם מכשירים תלמידים לסוג של תיאטרון שאינו בנמצא בארץ. הרי נשמעו בעבר תלונות על הנתק בין החוג לבין הפרקטיקה של התיאטרון.
"המציאות מוכיחה שלא", עונה יערי. "גם בעבר החוג הוציא מתוכו חלק גדול מהאנשים שמנהלים את התיאטרון בארץ, ואני רוצה להאמין שעכשיו הוא יוציא מתוכו את אלה שיעשו שינוי".
"זה פשוט לא תואם את המציאות", אומר קינר. "שורה של אנשי תיאטרון צעירים ששתלבים בשוק יצאו מהאוניברסיטה בשנים האחרונות - לילך דקל, רועי הורביץ, כפיר אזולאי, אלינור אגם, שיר גולדברג, איה קפלן ועוד. מצד שני, ברור שהחוג לא תמיד הולך יד ביד עם התיאטרון הישראלי כי התיאטרון הישראלי נמצא בסכנה של התאבנות, של שמירה על הקיים תוך התעלמות מכל מה שקורה בעולם מסביב מבחינה תיאטרלית ולחוג יש תפקיד כמשהו שמונע התאבנות".
ובכל זאת, מצבו של החוג לא פשוט. קיצוצים מסיביים גרמו לביטולם של מסלולים מקצועיים, להורדת כמות
השעות המעשיות, לקיצוץ בתקציב ההפקות ולצמצום כמות התקנים למורים חדשים.
"ברור שהייתי רוצה שיהיה יותר כסף", אומרת יערי. "אבל יצרנו תוכנית לימודים חדשה במסגרת המגבלות התקציביות שאני חושבת בפירוש שהיא כל מה שחוג לתיאטרון באוניברסיטה צריך לעשות.
כאשר, שוב, אני חוזרת, חוג לתיאטרון לא צריך לבוא במקום בית צבי או דומיו. אנחנו מאפשרים לתלמיד להתפתח בצורה המתאימה לו תוך התנסות בכל תחומי התיאטרון המעשיים, אבל בלי ניסיון להתחרות בבתי ספר מקצועיים".
"במובן מסוים ופרדוקסלי", אומר קינר, "היית מצפה שכשסוגרים מסלולים מקצועיים תהיה ירידה בעשייה בתוך החוג, אבל לדעתי ההפקות לא ירדו ברמתן ורמת היצירתיות של הסטודנטים שעכשיו לא מנוווטים על ידי
אתה יכול לראות את זה בפסטיבל סמול במה שמתחיל בשבוע הבא באוניברסיטה ושרמתו רק עולה ועולה משנה לשנה".
ובכל זאת, גם מניסיוני, כבמאי בחוג, רמת המקצוענות יורדת. לומדים פחות שעות משחק, יוצאים שחקנים
טובים פחות. נקודה.
"אנחנו לא בית ספר למשחק", אומרת יערי. "וזה נכון גם בנוגע לההפקות שלנו, שהן בגדר התנסות ומחקר,
ולא בגדר תחרות עם בית צבי או עם הקאמרי".
זה בכל זאת מעט עצוב, לא?
"כן, אבל זו תופעה עולמית. התופעה של התעלמות מתחומי רוח ואמנות מצד הממסד היא מעציבה מאוד.
ולדעתי, אגב, בהחלט יש קשר בין מה שקורה היום בכלכלה העולמית לבין ההתעלמות הזאת, כי כשהחומר נעשה חזות הכול, בסופו של דבר הבועה מתנפצת. אני מקווה שיום אחד זה יתהפך בחזרה ובני אדם - גם אצלנו וגם בכל העולם - יבינו את חשיבות הרוח והאמנות, באקדמיה ובכלל".
נא להמתין לטעינת התגובות
