מחול אסתטי, אבל די סינתטי

ירון אליקים  | 3/11/2008 8:00

הלהקה המדוברת של טניה פרז-סאלאס ממקסיקו היא הרכב צעיר ורענן. אין לה יומרות גדולות, הרקדנים חביבים, אמנם לא וירטואוזים, אך מקצועיים דיים ועושים את עבודתם היטב. שלושת הקטעים שהועלו בתוכנית נוצרו בעקבות יצירות ספרותיות, אך הטיפול בחומרים נעשה לרוב באופן אסתטי בלבד, מבלי להעמיק בהם.

דוגמה טובה לכך היא היצירה המסיימת "מים של שכחה", שבה משתכשכים כמה רקדנים בבריכת מים, מתיזים לכל עבר את הנוזל השקוף. זה כמובן מאוד נאה והתזות המים משתלבות יפה בתנועות הרקדנים, אבל אם היה כאן ניסיון להבליט איזה ממד רוחני, הוא לא ממש עובר.

דימויים רבים של ההרכב צפויים, והשימוש בתנועה מוגבל. הכוריאוגרפיה לא ממש מתרוממת מעל לפן האתסטי הזה. השימוש שנעשה כאן במוזיקה (ויואלדי למשל) או בתאורה, מהפנט. בחלקים רבים הדיאלוג עם הצלילים מושלם: התאורה הנפלאה משתלבת בריקוד ומהווה חלק מבני ומשמעותי של היצירה.

העובדה שהשניים מוצלחים כל כך עוררה ציפיות לביטוי עמוק יותר באמצעות התנועה, אך אלה לא התממשו. בקטע אחד מבצעים הרקדנים פעילות אקרובטית, כשהם תלויים על חבלים המשתלשלים מלמעלה. התמונה הזאת עשויה לשמש דימוי לתפיסתה הבימתית של טניה פרז-סאלאס: אסתטית, כן, אך דלה מאוד בערכיה כמחול נטו.