רציתם אידיאולוגיה? קיבלנו הלם קרב
בתחילת שנות השמונים, קראה אשת התיאטרון נעמי יואלי את ספרה של נתיבה בן-יהודה "בין הספירות" ונשבר לה הלב. בימים אלה היא מעלה יצירה בימתית על פי הטקסט של בן-יהודה בתיאטרון תמונע. "זו הזדמנות נפלאה לבחון את הסיפורים המכוננים שלנו", היא אומרת
יואלי מגלמת את דמותה של נתיבה בן יהודה, המספרת בגוף ראשון את סיפורה כנערה לוחמת בפלמ"ח אשר נאלצת להתמודד עם סיטואציות סוריאליסטיות שכופה עליה המלחמה. לפרקים מבקרת על הבמה גם דמותה של נתיבה כפי שהיא היום, זו המקיימת באולפן הרדיו ריטואל לילי עם "שומרי החומה" של המיתוס הפלמ"חניקי.
"זוהי עבודה עלינו", אומרת יואלי, "שמספקת הזדמנות לבחון את היחס שלנו לסיפורים המקומיים, סיפורים שיש להם השלכות על החיים שלנו כיום". היצירה הבימתית ("זו לא הצגה", מקפידה יואלי להדגיש) שרקחה יואלי משלבת שלל התרחשויות בימתיות: מיצג של הדס עפרת, וידאו-ארט שמוקרן במקביל וביקור מזמר של קבוצת התיאטרון של רות קנר.
אילו החלטות התקבלו בשלב העיבוד של הספר להצגה?
"כל ההחלטות כולן קשורות באמירה היסודית של נתיבה, שהסיפור הזה הוא לא אמנות, לא ההיסטוריה של הפלמ"ח, לא זכרונות ולא נוסטלגיה. אז מה זה כן? הנימוק שלה הוא שלא לוקחים חומר כזה ועושים ממנו אמנות. הסיפור נמצא אצלה בראש מאז ימיה בפלמ"ח ולא עוזב אותה.
"העיבוד הבימתי נולד מתוך הניסיון להיכנס למה שיש לנתיבה בראש. במובן מסוים העבודה הזו היא קצת סיאנס בימתי, שמורכב מקולות שונים. הקול המרכזי הוא הקול של נתיבה, שאני מגלמת. מה שעשיתי זה לא ספרות אלא דיברות.
"דיברוּת"? זו המצאה של נתיבה?
"כן. זה אחד החידושים הלשוניים שהיא עושה בספר "בין הספירות", והוא חשוב כי הוא מייצג את ההבדל בין הספרות לבין מה שהיא עושה - היא מדברת. בחלק של הסיאנס שאני אחראית עליו, דרכי למעשה, ניתנת הדיברות הזו.
"תיבת התהודה של הראש של נתיבה", אומרת יואלי, "קשורה
"כדי לממש את החלום הציוני היה צריך להכין את הלוחם, וההכנה של דור הפלמ"ח הייתה דרך האידיאולוגיה. ההכנה נעשתה דרך עולם החינוך והטקסים, עליה היה ממונה אבא של נתיבה. ברוך בן יהודה, בוגר, מורה ומנהל הגימנסיה, היה ראש החינוך של הוועד הלאומי, מעין שר חינוך של המדינה שבדרך. הנוער המגשים לא היה מצליח להגשים לולא הזדהה עם האידיאולוגיה הציונית ולולא הזדהה עם החובה ליפול למען המולדת".
יואלי נברה בארכיונים והפקידה את החומרים שמצאה בידי אמני הוידאו יונתן לרמן וליאור שוחט. "הוידאו שמוקרן על הבמה מפרה את עולם הטקסים ממנו באה נתיבה". מרכיב מרכזי נוסף בסיאנס שמתחולל על הבמה הוא מוטיב היחד הפלמ"חניקי, המגולם באמצעות דימוי המדורה.
"בנושא היחד מטפל אמן המיצג הדס עפרת. הוא בונה על הבמה מדורה ברוורס, תוך שהוא לוקח אלמנטים של מדורה - אפר, עצים שרופים – ומשחזר את המדורה לאורך כל העבודה, כמעט באופן מדעי".
מה חלקה של הקבוצה של רות קנר בהצגה?
"נתיבה חושבת שהדבר היחידי שתרמה התקופה ההיא הוא שירה, למשל שירה בציבור. נברנו בספרים שלה, ספרים כמו "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר", ושלינו מתוכו שירים. יוסי מר-חיים, שהוא מוזיקאי מהולל, מביא לבמה את האספקט הזה. קבוצת התיאטרון של רות קנר, שמונה שחקנים מחוננים, נשלפת מאי-שם ומתחילה שירה בציבור. הקבוצה של רות קנר מסמלת במובן מסוים את עולם הנעדרים-נוכחים, את 'הנה מוטלות גופותינו' של חיים גורי".
הסיפור שעולה הוא סיפור קשה, נכון?
"מאוד מאוד קשה, זה סיפור של הלם קרב. למעשה, מדובר לא בהלם קרב יחידני, אלא בהלם קרב קיבוצי, שייתכן שאנחנו שרויים בו מאז ועד הלום. במובן מסויים, הטענה של נתיבה, אם אני מבינה אותה נכון, היא שמי שרואה את הדברים בקלוז-אפ הוא מועד להלם קרב. אין לו כבר דרך חזרה, זה נתקע בראש".
מדובר ביצירה שמעבירה ביקורת על האידיאולוגיה של הפלמ"ח?
"העבודה מנסה להתבונן, לחקור. יש בה התבוננות במצב הישראלי. אני לא מתעסקת בשיפוט, אני מתייחסת להלם הקרב הקיבוצי הזה, שנתיבה מעמידה במרכז, כמשהו שנמשך מאז ועד היום. מי שצריך לשפוט זה מי שמסתכל על ההצגה".
הטקסט של נתיבה חף משיפוט?
"הוא פותח את הפה ומדבר. 'ביקורתי' זו לא המילה הנכונה. נתיבה מדברת את הכאב שלה. היא ייצרה ביקורתי ובאה חשבון מאוד חזק עם הדור של האבא שלה, שייצר את האידיאולוגיה. היא אומרת 'למה לא אמרתם לנו, לו ידעתם שככה זה יהיה'. היא אומרת: 'סידרתם לנו אידיאולוגיה, ואנחנו עכשיו מתים ממנה. אילו לא ידעתם, תדעו עכשיו'. הקונספט של 'טוב למות בעד ארצנו' איבד את המובנות מאליה הרגע שזה התחיל לקרות".
נתיבה מתייחסת רק למחיר ששילם הצד היהודי?
"מה שהיא אומרת זה שלא טוב למות בעד ארצנו אבל גם לא טוב להרוג בעד ארצנו. יש בזה משהו רע, רע מאוד. אי צדק נוראי – לנו ולהם".
איך הגעת לספר "בין הספירות"?
"השגתי את הספר ביום שיצא לאור, ב-81, והוא ממש שבר את ליבי. חשבתי שאף פעם לא נתקלתי בכתיבה כל כך ישירה ואנטי-מיתולוגית, לא מתחסדת, נשית מאוד. אז לא עלה בדעתי שאפגוש אותה, אבל עשיתי איזו עבודת מחקר בתיאטרון ופניתי אליה כדי לראיין אותה על אבא שלה ועל גימנסיה הרצליה, זו הייתה ההיכרות הראשונית שלי עם נתיבה ועם עולם הטקסים של אבא שלה.
"לאחרונה, הקבוצה של רות קנר הזמינה אותי לעשות פרויקט מיוחד. זה חיכה המון שנים, ואז הבנתי שזה הזמן לפרויקט. הקבוצה של רות קנר עוסקת בעלילות מקומיות, וזה נראה להם טקסט שראוי לעסוק בו. חשבתי שזו הזדמנות יוצאת מן הכלל לעבודה עם השחקנים הנהדרים האלה, אבל גם עם רותי, כיועצת אמנותית של הפרויקט הזה. זו הזדמנות של כולנו לברר את היחס שלנו לעלילות המקום".
"בין הספירות", כתיבה ובימוי: נעמי יואלי, עיצוב ומיצג: הדס עפרת, מוסיקה וביצוע: יוסי מר-חיים
וידיאו: ליאור לרמן, יונתן שוחט, איילת לרמן, תלבושות: שירלי גל-שגב, משתתפים: נעמי יואלי, יוסי מר-חיים, הדס עפרת, קבוצת התיאטרון רות קנר, ייעוץ וליווי אמנותי: רות קנר, תאורה: אורי רובינשטיין, מדריכת קול: ריקי בוגטין, בכורה: 29 בנובמבר, תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
