האסטרטג: דודי מליץ סוגר מעגל
דודי מליץ יודע שהוא קיבל טלפון מ"האח הגדול" רק בזכות הרפש שהטיל כאן על מאיה בוסקילה. טוב, בסך הכל הוא ניסה לשווק מסעדה שאף אחד לא התעניין בה. ממרומי מעמדו החדש כאייקון האנשים הפשוטים, הוא מסביר שדווקא אין לו שום דבר נגד סלבס ומספר מה באמת קרה במריבה המעורטלת ההיא עם עדי נוימן
בתנאים כאלה, יש רק צינור אחד שיכול לסייע לאיש עסקים חצי אלמוני כמוהו: התקשורת. "תנו לפחמימות לחיות" זה יופי של תזה, אבל זה לא מחזיק כפולה. הציבור רוצה דם, וזה בדיוק מה שהוא התכוון לספק לו: סיפורים על קוק, סקס, אלכוהול, הפרעות אישיות, צילומים בעירום, וחשוב מכל - מאיה. מליץ מצץ את מערכת היחסים הזאת בכתבה שהתפרסמה ב"סופשבוע" ב-20 בפברואר בתשוקה של ערפד מורעב. הוא קרא לזה "לשחק את המשחק," בוסקילה קראה לזה "המטרה מקדשת את האמצעים." שבוע אחרי פרסום הכתבה שניהם התייצבו בבית "האח הגדול ."VIP נחשו מי זכה.
"הרגשתי שזה פאתטי," מודה מליץ היום, מלב הקונצנזוס, "ושזה פאתטי שיש עדיין עניין בנושא שטחנו אותו. אבל מה אני אגיד לך? את יודעת, זאת היתה האופציה. יכול להיות שאני מוותר לעצמי פה, אבל מה שבטוח זה שלא ניסיתי לכסח אף אחד. אני לא רואה את עצמי בתור אחד שהמטרה מקדשת אצלו את האמצעים. היא חושבת ככה, בסדר, אז אלה מבחינתי המקומות שאני לא אכנס אליהם בכתבה כזאת. אני לא אביע את דעתי על מה היא חושבת. או־קיי."? ברור, כי כבר עשית את זה.
"לא, יש הבדל בין להגיד מה היה ובין מה אני חושב."
גם חשבת.
"בסדר, אבל דיווה זה לא בהכרח דבר רע. וזה רחוק מלהיות האמת, המטרה מקדשת את האמצעים. אני לא אעיד על מה אני כן עושה למען חברים ומשפחה, אבל זה ההפך הגמור. כן, אני רוצה שהעסק שלי יצליח, אני לא מתבייש בזה, אני אנצל את זה. אז לא הרגשתי שפגעתי. שפכתי את האמת. אני חושב שעשו גם מזה הרבה יותר מדי עניין. זה פגע בה, היא לא אהבה וזהו.
מערכת היחסים שלנו היתה צהובה מטבעה, לא אני יצרתי את הצהוב סביב המערכת יחסים שלנו, היחצנים שלה דאז עשו את זה, וזה שהייתי שם וקיבלתי את הפרסום, וזה שזה היה כרטיס הכניסה שלי ל'אח הגדול,' אני לא מכחיש. השאלה היא מה אתה עושה עם ההזדמנויות שניתנות לך בחיים. אתה יכול לנצל אותן ולסבול, ואתה יכול גם להבין את האמת ואת המציאות".
הרגשת טוב עם עצמך?
"תראי, אני בנאדם, אני לא נורא מוסרי. אני זכיתי בתוכנית הזאת להערכתי בגלל שאני בנאדם, לטוב ולרע. אבל מה שכן, אני נאמן לאמת שלי. הכתבה היתה טובה לעסק, רציתי לעשות אותה, וצהוב זה חלק מהחיים. כל אחד מאיתנו לוקה בצהוב הזה, ובזה שאנחנו רואים תוכנית כמו 'האח הגדול' אנחנו גם צהובים. לא הסתתרתי אז ואני לא אסתתר היום. זאת היתה כתבה שעשתה לי טוב, חרטות אין לי. הדבר היחיד שאני יכול להגיד זה שהייתי שמח אם דברים היו מתגלגלים היסטורית טיפה שונה. אבל היום, בדיעבד, אחרי 'האח הגדול,' אני מאושר."
דודי מליץ המאושר זה דודי מליץ ששלחתם לו רבבות אס-־אם-־אסים. דודי האינטליגנטי, חסר היומרה, דודי שלי ושלך ושל כולנו, שהפך את האמת לחובה וניצח. ועם התואר, באה הממלכתיות.
"רוב הזמן ממש לא מזהים אותי. שמחתי על זה באיזשהו מובן, זה נפסק בהדרגה. יותר נחמד ככה. אתה מרגיש שבוחנים כל פסיק בך וזה מבאס, ולכל אחד ברחוב יש מה להגיד. החל מלעצור אותי ולשאול אצל מי אני מסתפר ומאיפה המשקפיים וכלה בזה יפה לך וזה לא ואל תלך עם חום. בחיאת ראבק, עזבו אותי. אני בנאדם זר. אהלן, אני זר"! (דודי מליץ פרטי, פברואר (2009
אותו השולחן במרקאדו, אותו מעיל עור חום, אותן עצמות לחיים מסותתות. ובכל זאת, הכל נראה שונה לגמרי. כולם יודעים היום מי זאת לנה, מי זה הכלב שלו, איך קוראים לשני החתולים שלו, וכמה גיי האח החורג שלו - ולמליץ אין שום סיבה להיות קודר. בהתאם, הוא לובש את אותו פרצוף "האמת שלי" מהווילה.
היום הוא כבר לא צריך לשלוח את תומר פרת, היחצן החדש שלו, שיסתער על כל מערכות העיתונים והמגזינים רק כדי לחטוף "דודי מי זה,"? או "פג תוקף," או "לא תודה." "מדהים," מחייך מליץ בסיפוק וסופר 17 שיחות שלא נענו בחצי שעה, "לא ייאמן, כוחו של הפריים טיים."
אלפי פקסים הגיעו לעסק מאז נכנס לתוכנית, כולם קוראים לו "הקול השפוי," "הפה שלנו,"
נערים ברולרס צועקים לו, "שיחקת אותה, איך זימברת את כל הסלבס האלה," עובדים סמוקים מהמשרדים ליד מכוונים לעברו את המצלמה ומוסיפים, "איך כזה סלבריטי לא בא לבקר אותנו במשרד."? מליץ, לבבי להפליא, עונה לכולם ב"תודה, כפרה," "תודה, נשמה," "מת עלייך, מאמי," ועיניו מאירות כמו שתי פצצות זרחן.
"הסיבוב השני הרבה יותר חזק," הוא מסכם. "אין מה להשוות לסיבוב הראשון. אבל ברור לי שעוד שבועיים זה יהיה פחות ועוד חודשיים זה ייעלם. אני מוכרח להודות שבסיבוב הראשון השתן כן עלה לראש. המראה שמסביבך נורא משפיעה על איך שאתה מתנהג. יכול להיות שהחוויה שעברתי אז חישלה אותי וגרמה לי להבין שלא חייבים להתנהג כמו שההשתקפות שלך מראה לך. והעבר שלי בכתבה הקודמת הוא חלק ממני. אני לא גאה בזה, אבל זה חלק ממני, ואני לא ממליץ על חלק מההתנסויות שהיו לי. אני חושב שהכל בחיים עניין של קונטרות. הרבה אנשים מהרחוב היו יוצאים טוב בבית הזה, פשוט בגלל האנשים האחרים שהיו שם. הבועה שם היתה מאוד מנותקת, וקל לצאת אמיתי ליד הבועה הזאת. כל אדם, אם הוא נאמן לאמת הפנימית שלו, ייצא טוב."
כל האמת הזאת, לא נמאס לך לומר את המילה אמת כבר?
"כי לא היתה אמת בבית הזה. לא אגיד לך שזה לא משפיע עליי בכלל, אני פוחד מזה, אבל הפחד שומר עליי. בשבוע האחרון שלי בתוך הבית, פתאום לקחו לי את הקונטרות. הלכו אנשים שכשאתה רואה אותם אתה יודע מה אתה לא רוצה לעשות. ואז אמרתי וואי, רק כשהכוחניות עכשיו לא תשתלט, רק שאני לא אתחיל להטיף מוסר לאנשים. כי זה צד בי שאני כן יכול להזדהות בו עם אמיר (פיי גוטמן.( הייתי כזה. הייתי אומר לאנשים איך לחשוב, אני נגד זה."
אז איך דווקא אתה נהיית סמל?
"זאת הגזמה טוטאלית, הדבר היחיד שאני עשיתי זה להישאר נאמן לתחושה הפנימית ולא להתבייש להגיד אותה גם כשהיא שונה וגם כשאתה מרגיש שעכשיו עשרה אנשים יפנו נגדך. זה הרי הפחד בחיים, שלא יאהבו אותך, שתישאר לבד. אמרתי להם גם, אני מעדיף לשבת ולדבר עם הקיר, מאשר להגיד אמן על כל מה שאתם אומרים רק כדי שתהיו נחמדים אליי. אם זה תנאי הקבלה לחברות שלכם, אז תודה שלום. הסיבה שזכיתי היא בדיוק בגלל שאני אנטי סמל."
להפסיק לעשן מול המצלמות זה לא מעשה של סמל?
לא, אני מעשן חמש־שבע סיגריות ביום. הבנתי שאני מעשן בבית בכמויות הרבה יותר גדולות, קופסה וקופסה וחצי ביום, וזה לא התאים לי. הרגשתי כמו מאפרה. אז אמרתי או־קיי, אני אאתגר את עצמי, בוא נראה מה זה עושה. קיוויתי לא להתחרפן מעצבים מול המצלמות."
בעיצומו של המצע החינוכי, קוטעת את מליץ עוברת אורח נוספת, שפשוט חייבת לגעת בו. "מה העניינים?", הוא שואל. "אתה לא היית בסדר, בכל התוכנית לא היית בסדר," היא אומרת לו. "למה,"? מליץ פוער נחיר נעלב, "מצטער לשמוע." אבל האישה בשלה.
"או מאיה בוסקילה היתה צריכה לנצח, או שימי תבורי. מהעמך. אתה היית כמו אישה זקנה, טה טה טה, מה אתה מחפש."? מליץ מתכווץ לאיטו בכיסא, חיוכו עדיין מנומס. האישה רואה את ה-VIP במצוקה, אבל זה לא מפריע לה להמשיך באוי ויי. "לא התחברתי, יותר מדי נדבק לפנינה. מספיק, היא שרוטה בראש. כולם אמרו את זה, ומה הבחור הצעיר מצא בה? לא יודעים. הרבה לא אהבו, זה לא רק אני."
האישה נעלמת ודודי תולה בי מבט נכלם. "את רואה, לא הכל ורוד," הוא מצחקק. "גם אני הייתי מסמס לשימי, דוגרי. אולי היא יודעת עלי דברים שאני לא יודע. אני חושב שכולנו מרכלים, לא? זאת קצת היתממות להגיד 'אני לא מרכל.' אני מדבר על אנשים, אני לא נמנע. קטעים, הם מדברים עליי כאילו אני לא כאן. ולהגיד ש'זיינתי את הסלב האלה,' כמו שמישהו אמר הרגע, זאת צורה מוגזמת להגיד דבר אחר. באמת. את מחייכת."
כן, כי אתה גם מדבר כמו סמל.
"לא. אני אומר לך את האמת! עוד פעם אמרתי את המילה הזאת, אמת, אבל אני מרגיש שהבחור הזה היה יכול לראות אותי ולהתחבר אליי ולהבין איך הוא אחר כך מריץ איתי דאחקות ברחוב בגלל שאני בגובה העיניים ואני, כנראה, מוציא את המילים מהפה. המהות פה היא לא לכסח אף סלבריטאי. שימי הוא סלבריטאי גדול וקורין היא סלבריטאית גדולה. יש הרבה סלבריטאים בארץ שהם בני אדם. יש מי שזוכר את זה ויש מי שחי את הסרט של עצמו. אני לא חי בסרט שאני הכוכב פה והשאר ניצבים."
"תעשיית הבידור מלאה בבולשיט, ונמאס לי. אני גמלתי את עצמי מהצורך הבלתי פוסק בתשומת לב. אין לי שאיפה כזאת, אני לא דוחף את עצמי לכיוון, לא מעניין אותי. בעולם אידאלי, אם לא היה צריך ללקק ולהתחנף, אז כן. אבל זה לא עובד ככה. בואי נגיד, ריאליטי שלא מבזה את המשתתפים שלו, זה כן בסדר, אבל בריאליטי מחפשים את זה. 'המירוץ למיליון,' למשל, נראה לי מדהים, אבל לא הלכתי לאודישנים. למי יש כוח לאודישנים? למה שאני אעמוד מול אנשים והם יחליטו שאני מספיק טוב או לא מספיק טוב? למה אני צריך להיות בטסט"? (דודי מליץ מפוכח, פברואר (2009
במשך חודש שלם היה מליץ בטסט תמידי. אבל גם הוא ערך ניסויים. על מנחם, על אמיר, על כוכי. בחן את השפעות הניסויים בנאומים סטייל אובמה שנשא בשידור חי, ואחר כך גם בתוצאות ההצבעות. במשך כל התוכנית כיסה את עצמו מליץ בפלאנל מחמם של איפוק. טוב, כמעט.
"בהתחלה הייתי לגמרי לא בעניין," הוא מנמק. "ואז חברה שלי אמרה לי מה אתה מפגר, אתה חייב ללכת, אתה צריך לקדם את מרקאדו. חשבתי על זה וזה נראה לי הצעד ההגיוני. זה הימור ריסקי להיכנס פנימה, אין לך חותמת איך תצא משם. לא רק העריכה, כל שיחה פשוטה בין שני אנשים יכולה להתפרש כצהובה ומגעילה ורעה."
אמרת לי אז שאתה לא רוצה ריאליטי.
"רוצה, צריך. זאת אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי. אני התבזיתי? לא, אז הכל טוב, תודה. שום חלום רע לא יכול לתאר את מה שפחדתי שיהיה. זה היה השוק של כל האנשים בבית. נכנסתי לחבורה מלוכדת של אנשים שידעתי מה דעתם עליי, והדרך היחידה שלי להתמודד באותו רגע היתה להיאזר בסבלנות, לחשוב רחוק ולא לתת לדברים קטנים להוציא אותי מדעתי."
אתה לא מרגיש ששאריות מהנשמה שלך תלויות עכשיו בתעשייה שקראת לה בולשיט?
"זה עדיין בולשיט, את רואה אותי לוקח את זה ברצינות? שאלו אותי 'למה לא חייכת כשזכית.'? מה חשבתם שאני אעשה? מצעד בתל אביב? שנייה, אני שוכר רקדניות."
ולא שלא היו לו מוקשים בדרך. "חשבתי שדודי מכבד אותי והוא לא מכבד אותי," פרקה מאיה בוסקילה, "התאכזבתי כשהוא ישב ליד פנינה ולא הגן עליי." גם אמיר וכוכי האשימו אותו בצביעות, באסטרטגיה מלוכלכת, בזה שמאז ומעולם הוא רצה להיות סלב, ושכל דיבורי האנטי סלבריטאיות שלו היו בסך הכל דרך לסלבב את עצמו.
"גם הכלב שלי כעס נורא כי עזבתי אותו חודש, זאת המציאות," מחזיר מליץ. "זה לא נכון ואין לי מה להתייחס לזה. בקטעים מסוימים הבעתי את דעתי ליד פנינה, בקטעים מסוימים העדפתי לא לפתח את זה לנושא יותר גדול ממה שזה. האמת, זאת אסטרטגיה? אז מה אני אמור להיות, לא אמיתי? מי שחושב שהתנהגתי באסטרטגיה, שיבין שהוא הרים לי להנחתות."
די, נכנסת ל"אח הגדול," ידעת שמי שנכנס יוצא סלב.
"אז ידעתי, סו פאקינג וואט? הייתי כבר בעבר, לא ביג דיל. נכנסתי לשם ולא ידעתי לאיזו דינמיקה קבוצתית אני אכנס. ראיתי שימוש מוגזם ומטורלל בסופרלטיבים כלפי אנשים מסוימים, כאילו הם אלים. מלך, מדהים, גאון, ראיתי ליקוק בלתי פוסק. לא התחברתי. זכותי. ומי שרוצה לקרוא לזה אסטרטגיה שיקרא לזה אסטרטגיה. סבבה, אני מקבל את הביקורת בהבנה, ואני מוחמא מאוד, כי אם זאת היתה אסטרטגיה כנראה זאת היתה אסטרטגיה ממש טובה."
אבל ממש. איך יצאת על אמיר?
"הוא טוען שזאת אסטרטגיה, אבל המצחיק הוא שאם הוא לא היה יוצא מכליו כנראה שלא הייתי זוכה בכל התחרות הזאת. אז אולי זאת לא האסטרטגיה שלי, אולי זה חוסר האסטרטגיה שלו, או שלהם. אני בכלל לא מרגיש כזה גדול שניצחתי, אני חושב שהאנשים שלא ניצחו צריכים לשאול את עצמם כמה שאלות. כי אני עשיתי מה שהרבה אנשים היו עושים. קצת חוט שדרה, לא מעבר לזה."
למה בסוף כולם היו בעד מנחם?
"אני לא יודע. חשבתי שהחבורה הזאת טעתה בגישה שלה עוד בתוך הבית, וכצ שראיתי אותם אומרים את זה אז חשבצ תי שהם פשוט לא לומדים מטעויות. אלו לא טעויות טקטיות, אלו טעויות בשיפוט. אני זוכר שמאיה אמרה לפנינה ביום שהיא ואמיר הלכו הביתה, 'אם את רוצה להישאר פה תתקרבי למנחם.' אם פתאום מתקרבים למישהו, לא צריך להגיד על זה כלום יותר".
"עבדתי בהרבה ברים של ערסים. מתחם יד חרוצים נראה כמו הארלם בלילה, פחים בוערים בחוץ, האוכלוסייה מזעזעת. ערסים כבדים שכל קשר בינם ובין המילה כבוד שאותה הם כל כך אוהבים להזכיר, מקרי בהחלט. הם לא יודעים מה זה כבוד לבנאדם. הרימו עליי אולר, סכינים, אקדחים, זרקו כיסאות, כוסות, רימונים. זה שלא מטפלים בהם בארץ בצורה יותר חריפה זה נורא. מתחם יד חרוצים זה גטו. אני לא רוצה להוציא דיבה או משהו כזה, אבל מישהו כנראה אמר לעצמו, 'בואו נרכז את כולם במקום אחד כדי שיהיה יותר קל לשלוט בהם, וכשהבת שלי יוצאת בלילה אז שהיא לא תיתקל בהם"' (דודי מליץ חינוכי, פברואר (2009
אלוהים יודע איך הפך הדוגמן המפוסל לשרוליק הלאומי של כולם, אבל מליץ נתקע בדמות בכל הנחישות של נהג מונית בפקק. "אני לא אוהב עבריינים, אני לא אוהב אנשים שפוגעים באנשים, ועל זה נלחמתי בבית. מי שהצליח להביא אותי למצב של לזכות בתוכנית הזאת, זה מעיד על העליבות שלו, לא על ההצלחה שלי. כנראה שייצגתי - ולא באתי לייצג אף אחד - את מה שאנשים מתחברים אליו."
נכון, דודי המסעדן, הפועל הפשוט. וזה נורא מוזר, כי אתה נורא לא כזה.
"אני בנאדם. והרבה יותר קל לי להתחבר לחום אנושי מאשר לאינטליגנציה גבוהה ולחרטטנות. ורק בהדחה של מאיה ואמיר הבנתי שמה שאני חושב זה בסדר. הייתי בטוח שאני אלך, וכשהם הלכו, זה היה לא ייאמן. אני לא הפועל הגיבור, ואנשים שהיו בבית צריכים לשאול את עצמם שאלות, אם אני יצאתי כביכול הפועל.
מה זה אומר עליהם, כמה הם מנותקים? אז וואללה, הניצחון שלי הוא העילגות שלהם. אני לא מבין בכלל את המהות שמאחורי האמירה הזאת, הפשוטים נגד הסלבים. אני לא פשוט ואני לא נגד הסלבים, זה בולשיט, ומנחם היה אומר שזאת הוצאת דיבה. נשארו לי חברים מהבית הזה שהם סלבריטאים גדולים, אם זה שימי ואם זה קורין, קצת יותר גדולים, וקצת יותר בעלי ותק מאמיר ומאיה כבודם במקומם מונח. בחיאת, זה טיעון ריק."
כשאמיר ומאיה הודחו, סוף סוף מליץ הפסיק להיות רק הבחור החלקלק ההוא שמטפס על הגב של מאיה. תום עידן הסבל, תחילת עידן הסמל. "מבחינתי זאת היתה סגירת מעגל. כי אם יש משהו שרציתי בלב שלי, מעבר לקטע העסקי, זה שיראו מי אני כבנאדם, שיבינו שיש לי מה להציע. זה משמח, אין ספק. כיף גדול, זה משפט של מנחם. לא ידעתי, כי בפנים היה לי רפרנס רק מפנינה ומשימי שהם אמיתיים, שאצלם אני לפחות שומע דעה שלא עוברת עכשיו פילטר של עשר שכבות ויוצאת אליך בתור פרסומת לנייק, שזה מה שקרה לחלק מהאנשים בבית. אבל אני זה עם האסטרטגיה, מתברר."
מה הקטע עם הזיוף, בעצם?
"תראי, בהתחלה הייתי משוכנע שזה זיוף. אחר כך הבנתי משהו שמבחינתי הרבה יותר כאב. זה הם. כולם הכי אמיתיים והם ככה בחיי יומיום. כי כשאת רואה בנאדם שגם אחרי חודש מתנהג בצורה מסוימת, זה הוא. הדבר העצוב הוא שהוא קם עם זה כל בוקר. גם בחיי היומיום, זאת האמת הפנימית שלו. הוא כבר מאמין לזה. זה עשה אותי חולה. אלרגי. זה מה שהוביל אותי לצאת מהשואוביז. הכל יוצא אצלם מדהים והורס ומדהים והורס. אם הכל מדהים והכל הורס, אז מה לא."?
"לא כיף שמדביקים לך לייבל ואז אתה לא יכול לברוח ממנו. ואני הייתי במסביב הכי נמוך. אני, כשהנטייה הטבעית שלי לעסקים ורוצה להקים עסק, איך אוכל לשכנע מישהו בצדקת הדרך שלי ככה? איך הוא יכול לראות בנאדם נורמלי יושב מולו כשהוא יודע שיושב מולו הדוגמן האהבל? תשבי את עכשיו, דוגמה קיצונית, עם אילנה אביטל, על רעיון עסקי. זה נראה לך הגיוני? כשאילנה אביטל תבוא ותגיד לך יש לי מיזם רפואי מטורף להציע לך, את תגידי וואט דה פאק. ואני לא אהבתי את הלייבל הזה. אבל אמא שלי היתה אומרת משפט נורא נכון: כל אחד אוכל את החרא שהוא מבשל. פה מסתכמים החיים" (דודי מליץ קיומי, פברואר (2009
תוך חודש הפך מליץ מתמצית התחלואה לסמל לאומי, ואולי זה מה שמאפשר לו לצהול וללעוג לכל בו זמנית. הוא מאוד רצה לנצח, היו לו אפילו אמונות תפלות, שהתבססו על ישיבה במקומות קבועים לצד פנינה בערב ההדחה, ועל חיבור מטען הסאונד לקיר הכי רחוק בחדר. ובכל זאת, כשהוא כבר זכה, מרוב קיפאון הוא נהיה איגלו. אולי זאת התרגשות, אולי זה פשוט חשד בסיסי. אף אחד לא באמת הופך מרפש לנפש כל כך מהר. וכשזה קורה לך, תפקפק.
"לא רוצה להתעסק בקשקשת של התעשייה," הוא נשבע. "עכשיו יש תוצר לוואי שנקרא סלביות מהדבר הזה, אבל אני לא סלב. אם יציעו לי להיות פרזנטור עכשיו, מגניב, אבל אני לא אחזור למשטר תזונתי. אני לא הולך לרדוף יותר. התיקון לשואוביז, זה בדיעבד קרה. שואוביז זאת עדיין תעשייה של קשקוש. יש אנשים שמבינים שזה מקצוע, יש אנשים שחושבים שזה החיים. הבטן המלאה שלי היתה על אנשים שחושבים שזה החיים. והיא לא מלאה כבר, כי באמת נהיה לי תיקון עם עצמי, כשאני יודע שהאמת שלי יצאה החוצה."
תפסיק אמת, תדבר תדמית.
"תדמית זה דבר חשוב, אבל היא לא השתנתה בגלל שעשיתי אקט שיווקי יחצני. היא השתנתה כי קודם ידעו איקס, ועכשיו יודעים את המכלול. אני מבסוט, כיף לי בחיים, אני יודע שזה זמני. אני יודע שבחרו בי בגלל שאני בנאדם והעלו אותי לדרגה של לא בנאדם עכשיו, וזה מסוכן, ומפה המקום הוא רק להתרסק, גם את זה אני יודע. וגם זה יבוא, וגם זה בסדר. כאילו, בחרתם בי כי אני בנאדם, ועכשיו תצפו שאני אהיה הבנאדם המושלם. ואני לא, כי אני רחוק מזה, הו הא, כמה שאני רחוק מזה.
"ואז יתחילו לכסח אותי על דברים שאני אומר ועל העבר שלי ועל העתיד שלי, די, בחיאת ראבק. אז גם כשתבוא הכאפה היא תבוא, הכל בסדר. אני רק רוצה שיזכרו שאני בנאדם. כמו כל דייר אחר שיצא בצורה מסוימת מהבית, גם אני הייתי יכול לצאת. פשוט תלוי מה אתה אומר, מילים זה דבר נזיל. אתה ברגע אחד לא אומר את הדבר הנכון והלך עליך. אל תשכחי שהייתי בסיבוב הזה."
בטח היית, בתחתית.
"התחת הוא הרבה יותר קשה מהפרונט. הייתי בתחתית של התחתית של העולם הזה, והכל זמני. אז בגלל שהייתי כבר בסיבוב מסוים, ובגלל שעלה לי לראש הדבר הכי מגעיל, עכשיו אני לוקח את זה
בפרופורציה. כיף, מפרגנים לי, יופי. אז עכשיו אנשים שפעם היו נגדי פתאום רואים צד אחר ובשנייה אחת אפשר להזיז אותם לפה, אז מה זה אומר עליהם."?
"שאולי הם לא ראו את התמונה המלאה. או שאולי התקשורת מראה רק קצת. אולי התקשורת מזינה את עצמה. טוב, האשמות על תקשורת זה גם דבילי. אולי אנחנו, כחברה, מחפשים אנשים מסוימים שיפלו למגירות מסוימות, לתייג אותם. אולי אפילו זה לא נכון. אולי נעשה עוול עכשיו לאמיר? צריך לצאת מהתיוגים האלה, צריך להבין שבנאדם זה מכלול."
אבל זה בגללך.
"לא בגללי, בגללם. אני הראיתי שפיץ, ומעבר לזה יש עולם שלם. זה לא אני. אני לא הבמאי של התוכנית, אני לא העורך, אני לא החברה. להכניס אנשים לתיוגים, זה מכה. אני מדבר בתור אדם שסבל מתיוג גרוע והיום זוכה לתיוג מהמם, וזה כל כך מצחיק, כי הרי איך יכול להיות שמזבל של הזבלים יוצא הדבר הכי טוב? ושמי שקורא את זה ישאל את עצמו. זה אומר שאז נחשפתם לשפיץ אחד של האישיות, והיום נחשפים לשפיץ אחר. אני יודע שמאיה ואמיר הם לא מי שחושבים שהם, כי חוויתי את זה על הבשר שלי. יש המון גיחוך, ויש לי הרבה ביקורת, וגם בנאדם שחי בבועה שלו הוא עדיין בנאדם."
ואולי נורא קל להגיד עכשיו כי זה הולם סמל.
"לא. הייתי יכול להגיד את זה גם אם הייתי בנאדם רע, אבל אז זה היה נשמע כאילו אני מתלונן. אז אני אומר את זה בשבילם עכשיו, אוקיי? דעו שיש מצב שזה לא הכי נכון מה שכתוב. אני קראתי על עצמי אתמול שאין לי בגרות מלאה. ואמרתי לעצמי וואי, איך זה יושב להם יופי עם הסיפור סינדרלה, אבל יש לי בגרות, איזה באסה, לא רעה גם. זה בא לי מהשמים. יום אחד לא היה לי כלום, ויום אחד קיבלתי טלפון. זאת פעם ראשונה שהתיוג שהיה לי עזר לי."
זה לא ממש מהשמים, זה ממאיה.
"לא, אני חייב לה את בית הספר שעברתי. מה אני אמור להגיד, סליחה שקורים לי דברים טובים? אני לא מרגיש שאני חי לפי החטא הקדמון שלי. ההיסטוריה שלי היא שלי והיא הופכת להיות עוד יותר מרתקת. היא לא עשתה לי טובה שהיא זיהתה אותי בתור פוטנציאל ואמרה בוא תהיה חבר שלי. שוב, אני לא רוצה להיכנס לכל הכתבה הקודמת. זה התחיל, זה היה אמיתי, ותופעות הלוואי היו מה שהיו. את יודעת, גם עשן של מכוניות, אם רוצים, עושים ממנו פוטוסינתזה."
מה?
"אה, לא, זה היה ממש בורות. ממש פיגור. עכשיו הרסתי את כל התדמית. מפגר, אין, דוגמן אהבל."
מה מליץ חושב באמת על משתתפי "האח הגדול"
פנינה טורנה: "בימים הראשונים היא היתה חולה מתה. היא הקיאה בחדר שירות, אז הבאתי לה כוס מים. והיא חשבה שאני מתחיל איתה, אז היא כל הזמן 'בעלי בעלי בעלי,' אמרתי 'בסדר, הבנתי שאת נשואה, רק הבאתי לך כוס מים כדי שתרגישי טוב.' בואי נגיד שהכינוי הירושימי לא הגיע סתם. פשוט לילה אחד שמענו רעש ופנינה חשבה שנפל לה משהו, אבל לא נפל."
מנחם בן: "בהתחלה מאוד נבהלתי מהדעות שלו והרגשתי שאני חייב לענות על כל דבר. הבנאדם מדבר נגד מחלות סופניות כאילו הן לא קיימות. מישהו פה צריך להגיד משהו. זה לא נכון, הלו, שימו קונדומים, יש איידס, זאת מחלה קטלנית. אבל אחר כך אמרתי לעצמי רגע, איך זה היה נראה לך מבחוץ אם היית מסתכל עליו? הייתי רואה מישהו שיש לו דעות מופרכות בהמון נושאים. הכל מופרך. אז אמרתי או־קיי, לא על כל דבר אווילי שנאמר אתה חייב להגיב.
"בשיחה הראשונה אתה לא שותק, בשיחה השנייה לא, בשיחה השביעית, כשהוא מספר לך איך קוהלת ממליץ לנקות את העיניים בשמש, אתה אומר טוב, כל כך הרבה דברים לא מציאותיים שאין מה לעשות. אז הוא אמר שאני בור ולא מפותח. אם הוא היה אומר לי שאני לברדור שחור? כשמישהו בא אליך עם טיעון אינטליגנטי יש לך מה לענות לו, כשהוא אומר לך 'אתה קקה פיפי,' מה תאמר? הדעות שלו הזויות, אבל מי שהחליט להביא אותו אלה העורכים של התוכנית."
שימי תבורי: "ערסים זה לא משהו ששמור למזרחים או לאשכנזים, זאת צורת התנהגות. אבל יש וולגריות חמודה ויש וולגריות דורסנית. גם שימי וולגרי, אבל הוא מצחיק, אני מת עליו. זיהיתי בו את החום."
אמיר פיי גוטמן: "אני לא מצטער על מילה שנאמרה. הרגשתי שיש פער בין המקום שבו הוא נמצא בחיים למקום שבו הוא מחזיק מעצמו, מדבר אליי כאילו יש לו זכות לדבר ככה - ואני לא אהבתי את זה ובאותו רגע ביטאתי את מה שעלה לי בראש. הייתי מעדיף לא לבטא את זה. אבל אמיר לא בנאדם רע. הוא לא אחד שכל כולו שתלטנות ורוגז. הוא באמת מאוד רגיש, יש לו פנים נוספות, והוא בנאדם שתורם גם בלי מצלמות."
עדי נוימן: "ידעתי שהיא הולכת בלי תחתונים כדי לשבור את הקו של השמלה, אבל נראה לך שידעתי שרואים משהו? לא קלטתי. פעם אחת צחקתי עליה שתלך עם, אבל לא בדקנו. עדי טום בוי, הולכים איתה מכות. מה, אני ידעתי שהיא בלי או עם? בגמר יצאתי מהווילה, וישר עדי, 'מכות, בלי תחתונים, יו יו,' אמרתי לה מה? לא הבנתי כלום. הייתי בחוסר קליטה. ואז אמרו לי בדיעבד מה קרה, ואמרתי לה אני מצטער, לא ידעתי, פדיחה לי, לא נעים לי מה החברה תחשוב. אבל עדי בחורה שלוקחת הכל בקלות, וגם את זה. בואי נתמקד בזה שהיא קיבלה קמפיין, אמרתי לה שתביא לי אחוזים."
נא להמתין לטעינת התגובות
