חנות הספרים הוותיקה שלא שרדה את הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה
חנות הספרים הראשונה שהקים יחזקאל סטימצקי עברה פרעות ומלחמות, אבל לא שרדה את הוועדה לתכנון ולבנייה, שקבעה כי הבניין שבו ממוקמת החנות ייהרס כולו. כתבה שנייה בסדרה
כמו רבים אחרים, הקונה האנונימית ככל הנראה התקשתה לעכל את סגירתה של החנות הראשונה של רשת "סטימצקי" בישראל. החנות המיתולוגית של הרשת, שאותה פתח יחזקאל סטימצקי ב-1925, נדדה לפני כמה שבועות אל משכן הנמצא מטרים ספורים בלבד מהמיקום המקורי, אך המרחק בין שתי החנויות גדול הרבה יותר. החנות החדשה, שנפתחה בבית יואל הסמוך, ודאי תתקשה להתחרות בחנות הוותיקה, שהחזיקה מעמד 83 שנה ושקירותיה, הגדושים ממילא בספרים, הם כמו ספר פתוח המתאר את קורותיו של רחוב יפו ב-100 השנים האחרונות.
החנות, שהחזיקה מעמד מול פרעות, מלחמות, פיגועים ותהלוכות, לא שרדה את הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, שקבעה לפני כמה חודשים כי הבניין ברחוב יפו 37 שבו ממוקמת החנות ושהנו אחד מהבניינים הראשונים של שכונת נחלת שבעה, ייהרס כולו ויקבור תחתיו כמה אושיות ירושלמיות עתיקות יומין. יחד איתה ייפרדו מהמציאות הירושלמית המועדון "אנדרגראונד", הפאב "מייק'ס פלייס" וכאמור, גם החנות הראשונה של רשת "סטימצקי" בישראל. על ההריסות יתרומם מבלי שנשים לב מבנה אימתני וחדיש, שיתנשא לגובה של שבע קומות.
לפני כמה שבועות לקחו המוכרות של "סטימצקי" את הארגזים האחרונים שעוד נותרו בחנות הוותיקה והעבירו אותם לחנות החדשה, שממוקמת בבית יואל שבאותו רחוב. "בכל פעם שבה הייתי צריכה לחזור לחנות הישנה כדי להביא עוד סחורה", אמרה אחת המוכרות בקול חנוק, "הלב של היה פועם בחוזקה. כל ביקור שם הוא כמו קבלת הבשורה על סגירת החנות פעם נוספת. כנראה גם אני, כמו הלקוחות, מתקשה לעכל את העניין".
הכול התחיל ב-1925, אז הוזמן יחזקאל סטימצקי, שבבעלותו הייתה כבר רשת חנויות ספרים בערים ערביות מרכזיות (קהיר, אלכסנדריה, דמשק ועוד), לביקור בישראל לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית שבהר הצופים. סטימצקי התאהב בישראל והחליט להשתקע בה. כבר באותה שנה הוא רכש את מבנה החנות ברחוב יפו 37 והחליט לפתוח בו את החנות הראשונה שלו בארץ. פתיחת החנות לוותה בהתלהבות רבה, בעיקר מצד קציני המנדט הבריטי, שמצאו לפתע מקום שבו יכלו לקנות את העיתונים "הדיילי טלגרף" ו"הטיימס", והנציב הבריטי העליון וכל הנציבים האחרים שהיו אז בארץ דאגו להראות נוכחותם בחנות.
"אני זוכר", אומר האדריכל דוד קרויאנקר, שעשה את ביקורו הראשון במקום בשנת 1947, בהיותו בן שמונה, "שהייתי נכנס לחנות והיא הייתה מלאה בחיילים אנגלים. היה ריכוז של משפחות אנגליות בעיר, והחנות הייתה אחת ממקומות המפגש שלהן". אבל המצב הרעוע בארץ ובעולם הכתיב מציאות שונה בכל הקשור לאספקת העיתונים בזמן. בימי מלחמת העולם השנייה הספרים, ובעיקר כתבי העת, היו מגיעים לחנות באיחור של חצי שנה. מעבר אוניות באותה תקופה בים התיכון היה בלתי אפשרי, והספינות שעשו דרכן מלונדון נאלצו להקיף את אפריקה כולה ולהגיע ארצה דרך תעלת סואץ. למרות זאת נהנתה החנות מפופולריות רבה. קיסר אתיופיה, היילה סלאסי, שהיה בגלות בתקופת מלחמת העולם השנייה מאחר שארצו נכבשה על יד איטליה,
הכרזת העצמאות ומלחמת השחרור שפרצה מיד בעקבותיה לא ערערו את מצבה של החנות, שנותרה אי של תרבות בינות לקרבות שהתנהלו בכל פינה. סטימצקי עצמו הגיע להסכם עם סוחר ספרים ערבי ממזרח העיר, ולפיו יימכרו ספריו של האחרון בחנות, ובתמורה סחורתו של סטימצקי תימכר גם במזרח העיר. אבל המציאות חדרה לבסוף גם אל תוככי החנות, וחודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה איבד סטימצקי את המסחר במזרח העיר, ואיתו את חנויותיו בבירות ערב.
בתום המלחמה בחר סטימצקי להעתיק את מגוריו לתל אביב. עם זאת, החנות, כמו גם אחיותיה בתל אביב וביפו, המשיכה להתבסס. הבריטים עזבו את הארץ, אך הקהל הירושלמי פקד בהמוניו את החנות. "אני זוכרת", מתארת בהתרגשות אחת מהמוכרות בחנות, שעובדת בה עשרות שנים, "שהיה תור ארוך מאוד. בחנות הנוכחית", היא אומרת בביטול, "זה בכלל לא אותו דבר. זה משהו שונה לגמרי".
החנות, מעוז חילוני מובהק מאז ומתמיד, צברה פופולריות גם בקרב התושבים החרדים שהרבו לפקוד אותה, תחילה בסתר, אחר כך כעניין שבשגרה. "אני זוכר", משחזר קרויאנקר, "שחרדים רבים היו נכנסים לחנות, לוקחים את אחד מספרי העיון הגדולים, מסתירים בתוכו עיתון פורנו ולכאורה מעלעלים בספר הגדול". גם המוכרות הוותיקות נזכרות בדבר ואומרות: "זה היה ברור לנו ולהם, אבל שתקנו. החנות הייתה פתוחה לכל אחד".
כשהשתחרר מהצבא בשנת 1963, הצטרף ערי סטימצקי לרשת שייסד אביו, ומאוחר יותר אף מונה למנכ"ל החברה. עם פטירת אביו, בשנת 1983, הפך לבעליה של החברה. באוקטובר האחרון עזב גם ערי את החברה ומכר אותה לקרן מרקסטון תמורת 200 מלייון שקלים. בטקס הפרישה אמר כי "יותר מ~80 שנה, מאז שפתח אבי ז"ל את חנות הספרים הראשונה שלו ברחוב יפו בעיר, הייתה 'סטימצקי' מילה נרדפת לספרים".
שנות התשעים הביאו לשגשוג שוק הספרים, שגרם לפתיחת חנויות נוספות של הרשת. עד שנות השמונים מנתה הרשת יותר מ-40 חנויות, וכיום יש לה יותר מ~170 חנויות. לצד יריבים רבים שקמו לאורך השנים, דוגמת חנויות הספרים "ירדן", "תמיר ספרים", "דני ספרים" והחנות המיתולוגית ברחוב החבצלת "עתיד-סלינגרה", שגם נסגרה לפני כמה שנים, פתחה הרשת שתי חנויות נוספות במרכז העיר - ברחוב המלך ג'ורג' ובמדרחוב בן יהודה. החנות ביפו, שסבלה מהזנחה מתמשכת של הבניין שבו מוקמה ושל הרחוב כולו, הלכה ואיבדה את הדומיננטיות שלה לטובת האחרים. עם זאת, כנראה בשל ותיקותה, רבים בחרו שלא להפנות לה עורף והמשיכו לבקר בה.
"היה פלורליזם בחנות הזו", מסבירה מלכה המוכרת. "אנשים חיפשו פה תרבות בלי מירכאות, באו להתעדכן, לבדוק מה חדש, מה ישן. יש קליינטים שפוקדים את המקום עשרות שנים. גם הם היו קצת מבולבלים בהתחלה כששמעו שהחנות משנה מקום, אבל הם הבינו בסופו של דבר שהספרים, שהם הדבר הכי חשוב, נותרו". אבל גם מלכה מבינה ש"זה לא יהיה אותו דבר. יש דברים שאין להם תחליף".
אחת המוכרות בחנות, שעובדת בה זה עשרות שנים, מתקשה לדבר על החנות הישנה. בקול חנוק היא מספרת כי "לאחרונה היו שמועות על סגירת החנות, אבל לא ידענו בדיוק מתי זה יהיה. לא זלזלתי בזה, אבל הייתי בטוחה שיש עוד זמן. עד שיום אחד", היא נזכרת, "הגיעו פקחים מהעירייה ותלו מודעה שהודיעה על פינוי החנות. אני זוכרת את היום הזה. לא ישנתי כל הלילה. זה היה נורא. החנות הזו הייתה כמו הבית השני שלי, לפעמים אפילו יותר, כי הייתי יותר שעות בחנות מאשר בבית. איך אפשר לעזוב ככה?".
רבים וטובים היו פוקדים את החנות לאורך כל שנותיה. בין היתר מציינות המוכרות את שר החוץ המיתולוגי אבא אבן ורעייתו ("הם היו מגיעים וקונים מתנות לאנשים חשובים"); את נשיא המדינה לשעבר עזר ויצמן; את מנחם בגין ורעייתו; וכמובן שורה ארוכה של סופרים, ביניהם עמוס עוז, שהזכיר כאמור את החנות בספרו "מיכאל שלי", דוד גרוסמן, אהרון אפלפלד, יהודה עמיחי ורבים אחרים. גם הסקסולוגית המפורסמת רות וסטהיימר הראתה נוכחות בחנות באחד מביקוריה בארץ.
"תמיד היו פה אנשים מעניינים. הם היו עומדים בפינות הקטנות ובכוכים של החנות. לפעמים היית מגלה איזו דמות מוכרת, אבל תמיד היו פה אנשים מעניינים", אומרת אחת המוכרות. עמוס עוז, שהעתיק בינתיים את מגוריו לערד, מסרב להתרגש מהריסת המבנה: "מאז שכתבתי על המקום חלפו שנים. מדובר בפרהיסטוריה. באופן כללי חבל לי על כל חנות ספרים שנסגרת
בהדרגה ביססה החנות את מעמדה והפכה למקור התעניינות לחובבי תרבות רבים. במשך שנים פעלה גלריה בחלקה האחורי של החנות והוצגו בה תערוכות של אמנים רבים, ביניהם ראובן רובין, חנה אורלוב ואנה טיכו. גם מארק שאגאל, שביקר בארץ בשנות השלושים, העניק לחנות לפרקי זמן קצרים כמה מיצירותיו.
בשלהי שנות התשעים פרסמה דורית וייסמן, משוררת ירושלמית, ספר שירה ראשון, וישר הגיעה לחנות כדי לברר מה מצב המכירות. "כשאמרו שנמכר עותק", היא נזכרת, "כל כך התרגשתי, עד כדי כך שלקחתי דף ועט, מצאתי לי פינה נעימה בחנות וכתבתי שיר נוסף שמתאר את תחושותיי".
גם קשרים רומנטיים נקשרו בחנות. "אומרים שהיו פה גם הצעות נישואים. אני באופן אישי לא ראיתי, אבל ככה אומרים", מספרת מלכה המוכרת. "מה שכן, הייתי רואה הרבה אנשים שמשוחחים ביניהם באקראי ושאחר כך קשרו קשרי ידידות ואהבה". את ההשראה הרומנטית סיפק כנראה המייסד יחזקאל סטימצקי, שהכיר את אשתו ברטה בחנות.
בתם הבכורה, אליענה, שניהלה את החנות, פגשה גם היא את בעלה לעתיד, פרופ' הווארד סכר, בשעה שהגיע לעיר מוושינגטון וקפץ לחפש ספרים.אחת המוכרות מביטה בנו במבט מאשים ואומרת: "הייתם צריכים לבוא יותר מוקדם, כשעוד היה אפשר להילחם ולהציל את המבנה הישן. בכל בוקר אני חולפת על פני החנות המקורית והלב שלי נחמץ. אבל אני חייבת לעבור שם בכל בוקר, אין לי ברירה אחרת", היא אומרת בקול חנוק. "שם זה היה יותר ביתי, פה זה מודרני. זה לא קל".
גם המוכרת מלכה שותפה לתחושותיה: "נצבט לי הלב בכל פעם שאני עוברת ליד החנות. אף אחד לא מאבן. כשאתה נמצא במקום לפחות 20 שנה, אתה נקשר אליו. הרגשתי כאילו עברתי דירה ואפילו יותר מזה".
אבל כל אלה, כאמור, הם חלק מהיסטוריה. יום אחד אולי תתואר ההיסטוריה המפוארת של החנות בספר שיימכר בחנויות החדשות של הרשת. לאיציק שוויקי, מנהל סניף המועצה לשימור אתרים בעיר, לא נותר אלא להרים ידיים. אף על פי שניסה להציג בפני הוועדה המחוזית את התנגדותו להריסת הבניין, הנמצא בכרטיסיית השימור, החליטה הוועדה לאשר את הריסתו לטובת מבנה אחר. הוועדה אמנם החליטה לשלב בבניין החדש אבנים מהבניין המקורי, אבל זה נשמע לא משכנע במיוחד בשביל מי שירצה להיזכר בחנות הישנה.
"כל הסיפור הזה הוא טעות אחת גדולה", שוויקי אומר בזעם. "ניסתי להילחם בתכנית הזו כי זה נראה לי כמו קרב מאסף. ברגע שבניין אחד אושר להריסה, אין סיבה שלא יאושרו בניינים אחרים. כל הבניינים הללו ייהרסו. זה עוול. את הבניין הזה היו יכולים לשקם ולחדש. חבל ככה סתם להרוס את ההיסטוריה. אני מאמין שכמו במקרים אחרים, בסוף נגלה שזו בכייה לדורות".
ליהושע פולק, סגן ראש העירייה ויו"ר ועדת התכנון, יש השקפה שונה על העניין. "עם כל הכבוד ל'סטימצקי', למה הם חייבים להיות בבניין ישן? מה זה עוזר לנו שהבניין נוסטלגי אם יום אחד הוא יתמוטט?", הוא אומר. אף על פי שגם פולק מכיר בחשיבות הנוסטלגית של הבניין ונזכר איך היה עובר במקום בכל בוקר, הוא טוען בנחרצות כי הגיע הזמן להרוס אותו. "כמו ש'סטימצקי' לא מדפיסים את הספרים שלהם במכונות דפוס אלא במכונות יפות וחדישות", הוא פוסק, "אין סיבה שהחנות תהיה בבניין ככזה. לא נורא, הם פותחים סניף חדש בממילא. גם בממילא יש היסטוריה".
גם קרויאנקר מסרב להתרגש: "בניגוד לדעתם של אחרים, אני חושב שהבניין הזה חסר ערך ארכיטקטוני. יש לו ערך היסטורי בגלל שהוא חלק משכונת נחלת שבעה, אבל חוסר היכולת לשקם אותו בגלל הריבוי של בעלי החזקה שלו הביא למצב מתמשך של ניוון אורבני, שהפך את הבניין הזה לגרוטאה בלתי נסבלת. אני חושב שהתכנית המוצעת היא תכנית חיובית שיכולה לתרום להתחדשות מרכז העיר". לטענת קרויאנקר, "הדרישה המופרזת לשימור כל מבנה בעל ערך היא מוגזמת. צריכים להיות סלקטיביים כדי למנוע התנוונות. יש בניינים שהרבה יותר ראויים לשימור מאשר הבניין הזה, שנראה כמו סמרטוט".
כאמור, במקביל לסגירת החנות תיפתח חנות נוספת של הרשת ברובע אלרוב שבמתחם ממילא. מדובר יהיה בסניף הדגל של הרשת, שיתפרש על פני ארבע קומות בבית שטרן המשוחזר, שהוא הבית שבו שהה הרצל ב~1898. האם חנות זו תחזיק מעמד 83 שנים?
נא להמתין לטעינת התגובות
