בשם הסב
דביר סוראמללו בן ה-39, נכדו של מספר הסיפורים האגדי מרחוב סלומון, יוצא למסע בעקבות ירושלים של פעם. הסיפורים הקטנים מהסמטאות, האלכוהול, החמארות והמיתוס סביב אברהם סוראמללו הגדול, שכל הברנז'ה אהבה לצטט. 30 שנה אחרי שנפטר, מיתוס סוראמללו מתעורר לתחייה
אנחנו מקריאים סיפורים לילדינו, מספרים על חוויות לחברים, מרכלים על השכנים, מתראיינים לאמצעי התקשורת השונים. בואו נשים בצד את האינטרנט. מאגר המידע הגדול בעולם נמצא בקודקוד של בן האנוש הממוצע. המזל הוא שמטבעו, האדם אוהב לדבר. תחום סיפור הסיפורים כולל בתוכו את כלל המין האנושי, אבל מתחלק לשניים: לאלה שלא יודעים לספר סיפור ולאלה שיודעים.
ירושלים תמיד הייתה קרקע פורייה למספרי סיפורים. פסטיבלי מספרי הסיפורים מכילים בתוכם לא מעט מבני העיר, שיודעים לעורר את החושים בניב ירושלמי אותנטי עם הרבה חי"ת ועי"ן ושהפכו את יכולת הסיפור למקצוע. העניין הוא שאברהם סוראמללו, אחד מגדולי מספרי הסיפורים של העיר, ויש האומרים הגדול מכולם, לא עשה מהכישרון מקצוע. מה שכן, קהל גדול היה לו. קהל שבא לראות אותו מספר סיפור על החיים עם כוסית וויסקי ביד באיזה כוך ירושלמי חשוך.
סוראמללו מעולם לא הפך את יכולתו המופלאה לספר סיפורים צבעוניים למקור הכנסה. היו אחרים שעלו על הסטארט~אפ, ביניהם דן בן אמוץ ויוסי בנאי. בעשר השנים האחרונות הצטרף לרשימה מספר סיפורי סוראמללו נוסף בשם דביר סוראמללו, נכדו של האורגינל מרחוב סלומון.
סוראמללו הצעיר ינחה שלושה סיורים במסגרת מרתון הסיורים בירושלים של יד בן צבי לרגל יום ירושלים, שיתקיים ב~5-8 ביוני. סיור אחד יהיה בנושא הלח"י והאצ"ל, השני על בתי קפה ומקומות בילוי מיתולוגיים בירושלים והשלישי, איך לא, יהיה מסע בעקבות סבא - מספר הסיפורים אברהם סוראמללו.
בשיחת הטלפון הראשונה שערכנו לפני שנפגשנו דביר סוראמללו נשמע כמו ג'קי לוי. הוא מדבר דיבור רצוף ומהיר, מתובל בחי"ת ועי"ן שורשיים. כשנפגשנו התברר לי שסוראמללו ג'וניור, למרות המבטא, הוא בכלל חצי גרוזיני~חצי פולני. הקול והמראה לא הסתדרו, אבל עדיין עמדתי מול נכד
"אתה יודע מתי נפל לי האסימון בפעם הראשונה שסוראמללו זה לא סתם שם בירושלים?", מתוודה דביר, "אני חושב שזה היה בחגיגות ה~20 לאיחוד העיר. עוד הייתה תכנית שנקראה 'זה הסוד שלי' או 'תשע בריבוע', אחת מהן, והייתה שם פעילות שבה משתתף אחד צריך להעביר לשני בפנטומימה מושג ירושלמי. סוראמללו היה לפני טדי קולק, ואז הבנתי שיש משהו בשם הזה".
וזה נכון, באמת היה משהו באיש שנשא את השם סוראמללו. אנשים ביקשו את קרבתו ואת עצתו. אחד מהם היה איש הרדיו והטלוויזיה דן בירון, שבא אליו ערב נישואיו לשרי רז. בירון ביקש מסוראמללו שיעוץ לו כיצד להפוך את חתונתו לאירוע שאף אחד לא ישכח. סוראמללו, בלי להניד עפעף, אמר לו שיגיש אוכל מקולקל.
דביר סוראמללו לוקח אותנו לרחוב סלומון, עוצר מתחת לבניין מס' 8 ומתחיל לספר. "ירושלמים לא מכירים רחובות, הם יודעים להסביר לפי סימני דרך", הוא מרצה בפנינו, "אם מישהו היה מגיע מתל אביב ומחפש את סבא שלי, היו אומרים לו לעלות את רחוב יפו. את שם הרחוב ידעו כי הוא גדול. אמרו לו, 'סע ברחוב יפו עד כיכר הדוידקה', שכבר 25 שנה היא לא כיכר. 'תמשיך עד כיכר ציון', שאף פעם לא הייתה כיכר, 'תסתכל שמאלה, תחפש מלון רון', שכבר 30 שנה הוא מלון מנורה. 'הסתכלת שמאלה, תלך ימינה. תיכנס לנחלת שבעה, תחפש את הבית הכי גבוה ברחוב, תחפש את הדירה הכי קצרה, תמצא אותו'".
סוראמללו מבקש ממני ללכת כמה צעדים לאחור ומפנה אותי לקומה השנייה בבניין, שנמוכה באיזה מטר משאר הקומות. "תסתכל, הדירה קצרה", הוא אומר, "אני זוכר את עצמי עומד פה בתור ילד ועושה חמסה לתקרה. זה 1.80 מטר, 1.90. במקור זה היה הגלריה של החנויות. הוא היה יושב בחלון הזה, איפה שהיה המטבח, וממכתר את הרחוב. הוא היה המוכתר של השכונה. אם היית עובר פה הוא היה מסתכל עליך יפה ואומר לך, 'תעל. תבוא, תיכנס, תאכל משהו קטן, תשתה משהו גדול ותשמע סיפור יפה'".
עם השנים הדירה הנמוכה הפכה לסוג של בר~מסעדה~מקום להופעות ומקור הכנסה צדדי לנהג המונית אברהם סוראמללו. מבחינת מידות היא התאימה לאיש הקטן. דביר מסמן את גובה כתפו ואומר שלשם הגיע סבו, עם המגבעת. הוא שולף תמונה שבה נראה סבו עטור מגבעת, חנוט בחליפה בת שלושה חלקים, טבעת זהב שני צול מעטרת את אחת מאצבעותיו וכוסית בידו השנייה.
"אתה רואה את התמונה הזאת?", מתחיל הנכד בפרשנות על דיוקן סבו, "יש בה שתי בעיות. אחת: היא בגודל טבעי עם המגבעת. הוא באמת היה קצר, הדירה הזאת כאילו נתפרה אצל חייט לפי המידות שלו. היום צוחקים, אבל אז זה כאב בעיניים. היו שואלים אותו, 'סוראמללו, איפה השאר?', והוא היה אומר 'תראו, הייתי ילד בגרוזיה, שלחו אותי אצל הרב שייתן ברכה. הרב שם לי יד הראש ואמר 'תהיה גדול, תהיה גדול', ומרוב שהוא לחץ למטה אני לא עליתי למעלה'. הוא באמת היה איש קטן. הבעיה השנייה עם התמונה הזאת היא הכוסית. הוא שתה בכמות שבן אדם רגיל היה מת פעמיים לפני שהיה מבין בכלל מה קרה לו.
מספרים עליו שיום אחד נכנס לאיזה בית מרזח בעיר והמוזג שאל אותו, 'סוראמללו, מה תשתה? וויסקי, ערק, בירה, יין?'. סבא ענה לו: 'הסדר לא משנה. תיתן, אני מבטיח לגמור'. יום אחד עוצר אותי מישהו ושואל אותי אם אני רוצה לשמוע סיפור. אמרתי לו בטח, סיפורים אני אוהב. אומר לי האיש שהוא למד רפואה בירושלים בשנות השישים. 'יום אחד סבא שלך הרגיש לא כל כך טוב, הגיע לבית החולים ובין היתר לקחו לו בדיקת דם'. איך סיפר לי הרופא הזה: 'את כל הסטודנטים בבית ספר לרפואה הורידו למטה למעבדה כדי לראות איך החיידקים חיים באלכוהול'. הם לא ראו דבר כזה לפני, לא ראו אחרי".
אנחנו ממשיכים במסע בעקבות סוראמללו. מרחק הליכה של דקה מהבית הנמוך, הנכד נעצר מול מה שהיה עד לפני שבועיים ה"אנדרגראונד". המקום הזה נקרא בשנות השישים והשבעים מועדון "סוראמללו", על שם בעליו.
"כשסבא היה משתעמם בבית, הוא היה עושה את ההליכה הארוכה לכאן", הוא מספר על התקופה שלפני שסוראמללו הגדול נכנס לעסקי המזיגה, "זה היה חמארה. סבא היה נהג מונית וישבו פה כל נהגי המוניות של ירושלים והבסטיונרים מהשוק. איך אני אגיד את זה בעדינות, אם הם לא הגיעו מהצד השחור של החיים, הם הגיעו מהצד האפור של החיים. איזה צעד וחצי אחר כך הגיעו לפה שחקנים, בדרנים, אמנים, ששמעו על איזה מישהו שמספר סיפורים בשפה מאוד ציורית ומיוחדת, התיישבו, הקשיבו, ולא פחות חשוב מזה, סיפרו את זה אחר כך במערכונים שלהם. בעצם, חלק מאוד~מאוד גדול מההומור הארצישראלי של פעם התחיל פה אצל סבא במועדון".
הצאצא של מספר הסיפורים המיתולוגי מונה את שמותיהם של שייקה אופיר, "הגשש חיוור", רבקה מיכאלי ודן בן אמוץ כמי שציטטו מסיפורי סבו. "יש המוני ציטטות", הוא ממשיך, "פגשתי את גברי בנאי לפני כמה שנים והוא סיפר לי המון סיפורים על סבא. אחד מהסיפורים שהוא סיפר לי היה שסבא הגיע לארץ עם אח למחצה בשם דוד שנראה כמו אליהו הנביא, עם זקן לבן ועיניים כחולות צלולות. הפנים שלו, הדרת כבוד. וכמו שסבא היה פוחז והולל, הוא היה צדיק. סיפר לי גברי בנאי שלא פעם היה דוד הזה מגיע לסבא ואומר לו 'איך אתה מתנהג, זה לא יפה.
אבא נכנס אצלי בחלום ואמר לי ללכת אליך ולהגיד לך איזה מילה שתהיה בן אדם'. סבא היה מסתכל עליו ואומר לו 'איך זה שאבא נכנס רק אצלך בחלום? בפעם הבאה שהוא נכנס אצלך תגיד לו שיבוא גם אצלי, יש לי איזה דיבור איתו'. בבוטיק הספרים של 'הגשש' הם משתמשים במשפט הזה אחד לאחד. כשדן בן אמוץ מספיד את עצמו זה חיקוי של סבא. הוא משתמש במילים שלו בדיוק. במועדון הזה יש עליו מאות, אם לא אלפים, של סיפורים".
כאמור, סיור נוסף של דביר סוראמללו מתמקד בסיפורים שמאחורי בתי הקפה והמסעדות של ירושלים הישנה. "ממש צמוד ל'קפה מקס' של היום היה 'קפה ניצן'", מספר סוראמללו, "היה שם בעלים שהיה טיפוס מיוחד. ישבו אצלו הרבה סטודנטים ותפרנים. הרבה חבר'ה היו אומרים לו 'תעשה טובה, תרשום לנו'. הוא היה תופס אותם באוזן, מוציא אותם החוצה, מצביע על בנק הפועלים שהיה ממול ואומר להם, 'אתם רואים אותם, יש לי הסכם איתם. הם לא מגישים קפה ואני לא לוקח בהקפה'".
אחד מבתי הקפה היותר פופולריים וחדשניים בירושלים היה 'קפה אלנבי' של משפחת דנקנר והשותף רוזנר. "בית הקפה של אבי היה מוסד שאין היום כמוהו", מספר אמנון דנקנר, "הוא לא היה בית קפה, הוא בעיקר היה, איך לומר, היכל של פאסט פוד מכל מיני סוגים שהיה מאוד~מאוד פופולרי בעיר. היו בו דברים שמשכו את הלב והבטן. בקיץ הייתה גלידה מתוצרת עצמית, ובעיקר גלידה אמריקאית רכה שעליה היו שופכים סירופ שוקולד. זה היה מאכל התאווה העיקרי של ירושלים בימות הקיץ".
על פי סוראמללו, ששמע את הסיפורים מדנקנר כשעשה תחקיר, רוזנר היה גאון עסקי שהביא גימיקים מחו"ל כמו פיצה כבר בשנת 1954. להיטי החורף של 'קפה אלנבי' היו דונאטס וסופגניות. "זה היה היסטריה", ממשיך דנקנר, 'חודש לפני חנוכה וחודש אחרי השתרכו תורים של 300-200 איש מחוץ לקפה, שהיה מקום גדול, אבל צר מלהכיל את ההמונים. אבי ורוזנר היו סוגרים את תריס הגלילה ומשאירים אחד פתוח, שדרכו הכניסו קבוצות של 20 איש שיצאו מהיציאה האחורית. כך היה עד חצות. באותם ימים להיות הבן של 'קפה אלנבי' היה הרבה יותר טוב מלהיות הנסיך צ'ארלס בלונדון".
אחד מהסיפורים היפים ב'קפה אלנבי' התרחשו בתקופת המנדט. לקפה הגיעה אישה מלווה בבתה בת השנתיים, וסיפרה ששלטון המנדט אסר את בעלה בשל השתייכות לאצ"ל. בתה הוצאה בעקבות כך ממעון נשים עובדות שהיה מזוהה עם ההגנה. היא פנתה לדנקנר וביקשה לעבוד במקום. בתחילה רוזנר התנגד, אך דנקנר שכנע אותו שיש לתת עבודה ליהודייה במצוקה. כעבור כמה ימים ביקשה האישה מקדמה מדנקנר. כשזה שאל מדוע, האישה סיפרה שאם משחדים את אחד הסוהרים בתחתוני אישה ממשי ובבקבוק וויסקי, הוא מאריך את זמן הביקור. בערב לפני צאתה לבית המאסר בלטרון דנקנר מסר לה מעטפה ובה מקדמה של חודשיים ושקית עם תחתוני משי ובקבוק וויסקי. את הסיפור על אביו קרא אמנון דנקנר במכתב ששלחה לו האישה לפני כשמונה שנים מבית האבות שבו היא חיה.
ואיך אפשר בלי סיפור אחרון על סוראמללו הכריזמתי. "זה סיפור אמיתי שאני מספר מול הכנסת הישנה", מספר הנכד הגאה, "במועדון של סבא הקליטו במשך תקופה מסוימת תכנית רדיו. מישהו עלה לשידור והזכיר את משה שרת.
סבא שלי שמע את השם משה שרת וקפץ כאילו עקץ אותו עקרב בטוסיק. 'אם מישהו מכם פוגש אותו', הוא אמר, 'שיזכיר לו שהוא חייב לי 25 גרוש על הנסיעה לביר זית'. סבא כנראה לקח אותו הביתה פעם ושרת, כמו פקיד גדול של ההסתדרות של פעם, לא שילם, אלא כתב לו צעטלע, פתק, ואמר לו 'תבוא מחר, יהיה בסדר'. סבא בא למחרת ולא היה בסדר.
לפני שנתיים פתחתי את אחת המגירות ותראה מה מצאתי". סוראמללו מוציא נייר רשמי של ראש הממשלה השני משנת 1960 ובו נכתב: "למר סוראמללו שלום, נודע לי כי בשידור האחרון במסגרת התכנית 'היו ימים' של קול ישראל, ציינת כי נשארתי חייב לך סך 25 גרוש. מכיוון שאני מניח כי מאז עברו שנים רבות ובינתיים ירד ערך הכסף, הריני מצרף 1 לירה ישראלית לפירעון החוב. כן הנני מצרף בול ואודך אם תאשר לי את קבלת הסכום. בכבוד רב, משה שרת".
סיפור המלא בכל הזמן
נא להמתין לטעינת התגובות
