בגובה העיניים עם רובן סלומון
1,357 מילים עם רובן סלומון בן ה-54, נשוי + 2, מייסד להקת "אטרף", שעושה קאמבק
"אחרי שגרתי שנה וחצי בתל אביב אחרי הצבא, עליתי לירושלים. תל אביב הרגישה לי קפיטליסטית מדיי וירושלים הייתה עיירה נחמדה, לא היה טרור. הייתי עושה כמעט בכל יום קניות בעיר העתיקה. היו לי גם חברים טובים שגרו פה והיה החומוס. מהיום הראשון הרגשתי פה בבית, הרגשתי פה טוב. היום, לצערי, ירושלים מאוד השתנתה. היא מחולקת לשלושה: מרחוב יפו צפונה שולטים בה החרדים, שזה עם אחר, ואני לא מרגיש מחובר אליהם משום סיבה. מרחוב יפו מזרחה, לצערי, שולטים הערבים. עם כל הרצון שלי להתחבר לערבים, שהיו חברים טובים שלי בשנות השבעים, היום המציאות אחרת. הילדים הפלסטינים גדלו להיות אנשים שלא כל כך אוהבים אותי. השאר של החילונים. נולדו לי שני ילדים בהר הצופים ואני מאוד קשור רגשית לעיר הזאת. כיום מאוד עצוב לי על הכיוון שירושלים הולכת אליו".
פרו
"קודם כול האוכל הכי טוב בעולם. את הסביצ'ה המציאו בפרו, שיהיה ברור. ביקרתי שם אחרי 30 שנה, לחתונה של בת אחי. הכול התקלקל. ראיתי מלא גדרות תיל בבתים, הרבה פשע, שכונות שאי אפשר להגיע אליהן. אבל הזיכרונות שלי משם מאוד נעימים".
פנימיית הדסים
"זיכרון חמוץ-מתוק. נשלחתי להדסים בגיל 11 בעקבות אחי הגדול. פתאום היינו ארבעה-חמישה בחדר, אין אמא. המקום נוסד בשרון בידי ניצולי שואה, רוב אמהות הבית היו עם מספר על היד. זה מקום מאוד יפה, מוקף בפרדסים. שמואל וילוז'ני היה בכיתה שלי, ואלון הלל, שהוא המתופף של גידי גוב, היה בחדר שלי. זה מקום מאוד מוזיקלי, ואפשר להגיד ששם התחילו צעדיי הראשונים במוזיקה. את הביצוע הראשון שלי ל'לה במבה', שהפך ל'יום סבבה', עשיתי בכיתה ח' בהדסים לפני קהל".
שמואל וילוז'ני
"אדם מוכשר בצורה בלתי רגילה. הזיכרון הכי חזק שיש לי מוילו זה שהוא היה בן של עובדים, בניגוד אלינו. אבא שלו היה מדריך ואמא שלו מזכירה, והוא יכול היה לנסוע לנתניה מתי שהוא רוצה. הוא היה נוסע ורואה הרבה סרטים ואנחנו היינו נוסעים פעם בשבוע. כשהוא היה חוזר הוא היה מספר לנו את כל הסרט, עם כל הסצנות, מההתחלה ועד הסוף. כבר בגיל 11 הוא ידע שהוא הולך להיות או שחקן או שוער כדורגל. הרווחנו שחקן".
שכונת בקעה
"אנחנו גרים כבר 12 שנה בבקעה. האוכלוסייה תמיד הייתה מעורבת - חילונים ודתיים. ופתאום עכשיו, ואני אתן דוגמה קצת לא נעימה, בשבת שעברה הבן שלי ניגן בפסנתר בבוקר, ומישהו זרק לנו אבן על החלון כי יש בית כנסת מתחתינו והוא הפריע להם להתפלל, וזה אחרי שאנחנו גרים שם 12 שנים. מצד שני זה מיקום נפלא, אפשר ללכת ברגל לכל מקום, קולנוע סמדר, מלא בתי קפה נחמדים, מקום ירוק ויפה, אבל אין מה לעשות, זה חלק מהתהליך שעובר על ירושלים".
התחרדות
"אני רוצה להגיד משהו לכל תושבי ירושלים: אתם אהבלים, ואני מדבר בעיקר על החילונים. פעם בחמש שנים יש לכם אפשרות לעשות את השינוי הקטן שלכם, לתת את התרומה הקטנה, לשים פתק במקום שמאפשר לכם להביע את דעתכם. אתם לא עושים את המאמץ הקטן הזה. החרדים, לעומת זאת, מאורגנים ויוצאים בהמוניהם להצביע. בתור ספתח קיבלתם
אורי לופוליאנסקי
"יש לו חיוך נחמד".
גשר קלטראווה
"חבלי כביסה אנכיים עם רקע של בניינים מגעילים. זה מסמל לאן ירושלים הולכת, כי אם את זה הם רוצים להפוך לסמל של ירושלים, אם חבלי כביסה של חרדים יהוו את הסמל של ירושלים, זה מה שהם יקבלו".
"אטרף"
"כשהתחלנו לנגן סלסה ב'אטרף' זה היה לגמרי במקרה. כל התכנית שלנו הייתה רוק. היה לנו שיר אחד קטן חמוד שקראו לו 'שולה'. 'אטרף' בראש ובראשונה הייתה בית ספר למוזיקה, חמש פעמים רימון מבחינת מה שלמדתי כשהייתי חבר בה במשך עשר שנים. למדתי מהם הכול. הייתה להם מספיק סבלנות ללמד אותי והם ידעו לאבחן אצלי את הדברים הטובים. זה שאני זז טוב עם השירים, זה מה שייחד ועזר לנו להביא את הסלסה לארץ בעברית. הופענו בכל הארץ, ממטולה עד אילת, כולל כל עיירות הפיתוח. היו הופעות פיצוץ, הקהל רקד. לפני שנה הייתה הופעת איחוד של הלהקה. זה משהו שילווה אותי כל החיים".
"מנגו, בננה ומלון"
"היה שיר צ'ה צ'ה צ'ה כשהייתי ילד. זכרתי אותו ואמרתי שאני חייב לכתוב שיר עם פירות, כי פירות זה משהו שתמיד הולך, כמו שאצל שלמה ארצי כל שיר עם ירח הולך. בשביל המזל רציתי להוסיף משהו עם ירח, והוספנו את 'הירח שר'. אגב, אני לא אוהב להגיד את זה, אבל זה השיר היחיד שידעתי שהולך להיות שלאגר".
הופעות
"יש שני סוגים של הופעות: יש קהל שבא לראות אותך, שאלה הופעות הכי כיפיות; ויש את ההופעות של ועדי העובדים, שהוועד החליט איזו הופעה להביא, אף על פי שגם בהופעות האלה יש אתגר גדול מאוד בלכבוש את הקהל ולגרום לו להסתובב אליך, לעזוב את האוכל ואת הפטפטת ולקום לרקוד. לראות את כולם רוקדים בסוף ההופעה זה סיפוק גדול מאוד".
נעליים
"התעסקתי בנעליים הרבה לפני שהתחלתי עם המוזיקה. הייתי שותף של חבר והעסק התגלגל ממוצרי עור לסנדלים, ואז התחלנו לקנות סחורה ומצאתי את עצמי מוכר נעליים. זה לא דבר שתכננתי. זה היה טוב עד שזה התחיל להיות קשה מדיי ולא כדאי. התחיל הייבוא מסין, וגם החנות הייתה ממוקמת במרכז העיר והיה פיגוע כל יום, ואז העסק התחיל להידרדר".
מאניה דיפרסיה
"זו מחלת נפש התנהגותית. פסיכיאטרים טוענים שאלה שינויים כימיים לא נכונים במוח, ויש היום דרכים תרופתיות לתקן אותם. זה מתבטא בהתנהגויות קיצוניות ובמצבי רוח משתנים מאופוריה לדיכאון. תמיד אחרי המאניה מגיעה הדיפרסיה. יש גם חוסר שינה, המוח פועל בפול גז על ניוטרל, אתה מדבר הרבה, הולך הרבה, מרגיש כמו אלוהים. אפשר ללכת שעות ולדבר בלי להתעייף. יש ירידה במשקל כי אין תאבון ומוציאים הרבה אנרגיות. כתבתי המון, אבל כשרציתי לקרוא לא מצאתי שום היגיון. אנשים אהבו להיות לידי כי היה לי הרבה מה להגיד, אבל אחרי שלב מסוים כבר אין סבלנות לשמוע אותי יותר. מי שסבל מזה זו המשפחה, כי חברים באים והולכים, אבל המשפחה איתי תמיד. ההתקף הראשון היה ב-2001 והאחרון ב-2004".
"בלדה דו~קוטבית"
"כתבתי הרבה אחרי שיצאתי מההתקף, בצורה מפוכחת. זה השיר האחרון שנכנס לדיסק. פחדתי שלא אוכל ליצור אחרי שחליתי והוכחתי לעצמי. אני מאוד אוהב את השיר הזה, הוא מתאר את תהליכי ההתקפה המאנית וכתוב, בלי כוונה, מהסוף להתחלה".
כדורים
"אני מאמין גדול בטיפול תרופתי. אחת הסיבות שבגללן אני מסכים לדבר על המחלה היא שמאוד עצוב לי על אנשים שחלו וחולים ומסרבים לקחת תרופות כי הם מפחדים שזה ישנה אותם. הכימיה כל כך התקדמה בתחום הזה בשנים האחרונות, ובפירוש אפשר לחזור לתפקוד נורמלי, רגיל ויצירתי ולהיות במעקב פסיכיאטרי. אני, ככל הנראה, אקח כדורים כל החיים כטיפול מונע, וזה מחיר קטן לעומת הצרות הגדולות שעשיתי בבית".
סמים
"לא בבית ספרנו. הייתי בזה, מה שנקרא, סמים קלים מגיל די צעיר, ויצאתי מזה. אני לא ממליץ לאנשים כמוני להיכנס לזה. אני לא בא להטיף לאף אחד, אבל אצלי זה מאיץ תהליכים. זה גם יכול להאיץ את המחלה ולגרום לה לפרוץ, ואני לא מוכן לקחת את הצ'אנס, ויתרתי על התענוג. על הדרך ויתרתי גם על שתי קופסאות 'נובלס' ביום".
"צוללת צהובה"
"כיום אחד הדברים שמחזיקים אותי בירושלים. זה בית שני מבחינת המוזיקה. הופעתי שם עם 'אטרף', התקליט האחרון הוקלט שם, הילדים שלי ניגנו שם ועושים שם חזרות עד היום. אם הבנתי נכון, כל תקציב התרבות הוא חמישה מיליון בשנה, והוציאו כל כך הרבה רק על ערב הפתיחה של הגשר, שהרסו לנו אותו עם השקים ששמו על הילדות המסכנות. זה עוד אחד מסממני היד החרדית - יש גם כפייה תרבותית".
משפחה
"הדבר הכי חשוב בחיים שלי. הם נתנו לי המון תמיכה בתקופות מאוד קשות שעברתי. במחלה שלי כולם שמחו חוץ מהמשפחה שלי. אתה בכלל לא יודע מה קורה איתך. אני יכול רק להיות אסיר תודה על המשפחה שלי".
חומוס
"אני לפעמים פוזל ל'חומוס תלפיות' כי הוא קרוב אליי הביתה, אבל מזל ש'פינתי' פתחו סניף בתלפיות, אבל ה~חומוס זה 'פינתי' במרכז העיר. יש משהו בצעקות של המלצרים ובאקוסטיקה של המקום שמוסיף, ה'מנה יפה' הזאת שמוסיפה לטעם של החומוס, ואתה יודע שאם אתה מקבל עגבניות עם בצל יש אליך יחס מיוחד. גם הבן שלי מקבל יחס מיוחד, זה דור שני כבר, אני מושקע בהם".
כדורגל
"להגיד שנולדתי עם כדור ברגל זה כמעט מדויק. עד גיל 33 שיחקתי עם נבחרת 'טעמון' בתקופה של קוב. החבר'ה של השמאל והשמאל העוד יותר רדיקלי היו מגיעים ובכל יום ראשון היינו משחקים במגרש של הליד"ה. בכל זמן שיכולתי שיחקתי. היום מה נשאר לי לעשות, יורו, מונדיאל ופיצוחים".
רובן סלמון
"זמר שמנסה לרגש ולשמח, ואם אפשר על הדרך גם להרקיד, אני את שלי עשיתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
