הלהיט החדש של עולם המובינג
בתיה אליחי, בלונדה כחולת עיניים ממוצא אנגלי, דקיקת גב ושזופת לחיים ובעלת מבטא בריטי קל, שנראית יותר כמו תיירת על חומות העיר העתיקה, עושה מובינג. יאללה, תעמיסו
בתיה, האמת שקצת מפתיע לשמוע על אישה צעירה כמותך שעושה מובינג, את מסכימה עם זה?
"פעם אחת כבר זרקו אותי בגלל זה. איזו אישה הזמינה הובלה אצלי ושאלה אותי בטלפון כמה אנשים אנחנו, ולא ממש טרחתי להגיד לה שמי שמגיע הן שתי נשים, אני ושותפתי, ולא גברים. היא הייתה פוסטמה כזאת. ואז באנו וראינו שהיא בכלל שיקרה לנו, ושזה בניין של שבע קומות ולא של ארבע, כמו שהיא ציינה. כשהיא ראתה אותנו היא אמרה לי 'אבל אמרת שאת מביאה שני אנשים'.
"אז אמרתי לה שכן, אנחנו שני אנשים. היא נכנסה להיסטריה, קראה לבעלה ואמרה שזה לא בסדר שלא אמרנו לה שאנחנו נשים, ואפילו התחילה לבכות ולצרוח. אמרנו לה 'להתראות' וברחנו. מאז הבנתי שצריך להכין אנשים לזה שאנחנו בחורות, כדי שלא ייבהלו. יש אנשים שממש מבסוטים מזה שאנחנו שתי בנות. אנחנו מקבלות המון פידבקים טובים ותגובות מעודדות".
אליחי גרה כיום בבית אבן שבנתה לבד ליד הכפר אלדד, סמוך להרודיון. היא נולדה באיסט אנד בלונדון, אנגליה, ובגיל 17 עזבה את בית הוריה. "קניתי כרטיס כיוון אחד לישראל ועליתי על המטוס לארץ. אז בעצם התחילו החיים שלי", היא מספרת. בארץ היא הכירה בחור צעיר, ובגיל 20 כבר הייתה נשואה. שנה אחר כך נולד בנה הבכור. בן נוסף נולד לבני הזוג כמה שנים אחר כך. הכול נראה אידילי למדיי, עד שלפני שמונה שנים, לאחר קשיים מרובים שעליהם היא מסרבת בתוקף להרחיב, נפרדו השניים, והיא ושני ילדיה נשלחו למעון לנשים מוכות באזור ירושלים לתקופה של חצי שנה. "אני לא רוצה להיכנס לזה.
הוא התעלל בי", היא נזכרת. "גרנו במעון לנשים מוכות, ומשם הגענו למכמורת וגרנו שם בחוות הסוסים. אני מספרת על התקופה הזאת שבה חייתי במעון לנשים מוכות רק בשביל לחזק נשים אחרות, שיידעו שמכל מצב אפשר לצאת. מכל קושי אפשר להיחלץ ומכל דבר אפשר להתפרנס ולהקים בית מחדש. הרבה פעמים נשים מתמוטטות ומתרסקות אחרי גירושים, ולא יודעות שאפשר גם לשרוד ולחיות לבד".
במכמורת עבדה אליחי בחוות הסוסים והתפרנסה בדוחק רב. "הייתי שם במקום מאוד חלש", היא מספרת, "לא הייתה לי תמיכה ולא משפחה, וגם הערימו עליי לא מעט קשיים שם. ואז הציע לי מישהו שביקר בחווה שלנו לעבור לגור ליד כפר אלדד. הוא שמע את הסיפור שלי ודאג לי, ואני קפצתי על הרעיון.
- בסופו של דבר בנית את הבית שלך מחוץ ליישוב.
"כן, רציתי להקים את הבית שלי מחוץ לכפר, והמזכיר של כפר אלדד אמר שאין עם זה בעיה ושאני אקבל את האישורים הדרושים, וכך היה. הראיתי לכולם שאני מאוד רצינית. לפני ארבע שנים עליתי שם על הקרקע והתחלתי לבנות לבד, בלי חשמל, בלי מים ובלי כלום. את הכול בניתי במו ידיי. היום הכול כבר נראה טוב, אני כבר מחוברת לחשמל ויש מים בברז, ויש לי אפילו אינטרנט. עשיתי את כל התשתיות לבד, וקיבלתי פה ושם עזרה. בהחלט יש אנשים טובים בעולם. אני רואה את עצמי גרה שם תמיד. מצאתי את הפינה שלי, את השקט שלי. זה הבית שלי".
עם הוריה, האב ממוצא סקוטי והאם ממוצא אירי, שניהם יהודים ועדיין גרים באנגליה, אין לה כיום כל קשר. "בגיל 15 זרקו אותנו מהבית אחד~אחד", היא מספרת, "אז מהגיל הזה אין לאף אחד מהאחים שלי קשר עם ההורים. אנחנו חמישה אחים, וכולם נזרקו מהבית. כיום כל האחים שלי מפוזרים בעולם. יש לי אחים בסין ובצרפת ויש אחות באנגליה, ואנחנו בקשר טוב. היא קוסמטיקאית, והיא לא מבינה למה הציפורניים שלי מלוכלכות כל הזמן ולא בצבע ורוד, ואיך לא אכפת לי בכלל להיות לא מודרנית ולא יפה כל הזמן. אנחנו נפגשות, היא באה לבקר אותי ואני ביקרתי אותה, אבל עם ההורים אין שום קשר".
מה יגרום לך לחזור להיות בקשר עם ההורים?
"אני באמת מעדיפה לא להיכנס לזה".
את העסק שלה להובלת ציוד, חפצים ובעלי חיים היא פתחה עם שירה עזרן (30), שגרה בנוקדים. "שירה מאוד אוהבת סוסים, היא נכנסה לתחביב הזה בעקבות המפגש עם הסוסים שלי, ולאט לאט התחברנו והגענו לקטע הזה של ההובלות", מספרת אליחי. "שירה היא בחורה חזקה מאוד ויש לה המון כוח. היא בחורה שיש לה המון רצון טוב ולב טוב. היא מאוד חיובית, כיף לעבוד איתה".
מה את עושה עם כל בעלי החיים שאת מגדלת?
"אני פשוט אוהבת בעלי חיים. אני מגדלת סוסים וגמלים וגם כל מיני חיות קטנות כמו ארנבות, פסיונים ותרנגולות, ויש לי גם כמה כלבים. כשעליתי ארצה התחלתי להתעסק עם בעלי חיים. אין לי מקצוע ספציפי, אבל למדתי פה לטפל בסוסים ובגמלים, והתחלתי ללמד רכיבה בבית שמש ולעסוק ברכיבה טיפולית. אבל התחום הזה לא השתלם לי כלכלית, אפילו שאני מאוד אוהבת בעלי חיים. ואז עברנו לגור בבית הזה, מחוץ לכפר אלדד. יש לי טרקטור קטן, וכשבניתי את הבית הוספתי גם מכלאה לגמלים ולול לתרנגולות, ואז גם הבאתי את בעלי החיים, את הסוסים והגמלים".
סוסים וגמלים זה עסק יקר. מאיפה הבאת אותם?
"הם לא ממש שלי. אני בבעלות משותפת עם אנשים אחרים על בעלי החיים שחיים אצלי. הם שייכים לאנשים שיש להם כסף אבל אין להם זמן וכוח לטפל בהם, אז הם שמים אותם אצלי. חצי מהם הם שלי. את החצי שלי אני נותנת בעבודה".
ואיך התחיל בעצם עסק ההובלות?
"לפני כמה שנים קניתי טנדר קטן ומצ'וקמק, רק בשביל להוביל דברים כדי לבנות את הבית. אספתי המון דברים והבאתי אותם לשטח בטנדר שלי, וככה בניתי את הבית. הטנדר הראשון שקניתי היה קטן מאוד, ולכן מכרתי אותו בשלב מסוים וקניתי טנדר גדול יותר. עם הטנדר הגדול שלי אני יכולה בעצם להוביל הכול, גם סוסים וגמלים. זה טנדר ישן אבל חזק מאוד. יש לי חברה טובה שגרה ביישוב נוקדים, והיה לנו רעיון להתחיל לפרסם את עצמנו ולהוביל דברים באמצעות הטנדר. לשתינו יש ילדים לפרנס, וזה נראה לנו רעיון ממש טוב. כשעליתי לשטח והתחלתי לבנות את הבית שלי הפסקתי לעבוד בחוות הסוסים בבית שמש אבל לא הייתה לי אז פרנסה טובה בכלל. אני מקווה שיום אחד אוכל להתפרנס מבעלי החיים. כרגע אני עושה הובלות בשביל להתפרנס, ויש המון עבודה בתחום. כל הזמן מקבלים פניות מאנשים. אם היה לי כסף לקנות משאית, הייתי קונה, הייתי מפתחת עוד את העסק הזה. לעשות הובלות במשאית היה יכול להיות אידיאלי. אני לומדת עכשיו נהיגה במשאית וזה קצת תקוע כרגע, אבל אני מקווה שזה יסתדר".
מה את מובילה?
"הכול ממש. הכול, ובשביל כל מי שרק רוצה, גם יהודים וגם ערבים. אני מעבירה בעלי חיים, דירות שלמות, דירות סטודנטים. פשוט הכול".
ואתן שתיכן סוחבות הכול לבד?
"כן, בהחלט. יש שיטות טובות לסחוב חפצים כבדים, ואנחנו למדנו אותן מהר מאוד. צריך לדעת איך להשתמש ברצועות המיוחדות. אני יכולה אפילו להרים מקרר".
באמת? את נראית ממש שברירית, אני חייב לציין.
צוחקת. "כן, תתפלא. אין לי בעיה עם ציוד כבד. אני לא מפחדת על הגב כי יש שיטות טובות להרים דברים. אני מתארת לעצמי שהגב ייחלש לפני זמנו. אבל לא נורא. זה מקור פרנסה זמני וכרגע הגב שלי בסדר".
עם בעלך לשעבר יש לך קשר?
"לא ממש, לא והוא גם לא ממש עוזר לנו. הוא דוס גמור כיום. זו גם אחת הסיבות שבגללן נפרדנו. אני בן אדם שאוהב חופש, והוא בן אדם שאוהב לכלוא".
את חושבת שתתחתני שוב?
"אין לי מושג. כרגע אין לי אף אחד, וזה בכלל לא מפריע לי שאין לי גבר בחיים. אישה יכולה לעשות הכול לבד, היא לא צריכה להיות תלויה בגבר ולא צריכה להישען על גבר. אישה יכולה להיות נסיכה לעצמה ולהשיג לבד את כל מה שהיא רוצה. אישה צריכה להיות עצמאית".
אתם גרים בעצם באמצע שום מקום. אתם לא חיים בניתוק? הילדים לא מבודדים?
"ממש לא. אנחנו גרים אמנם מחוץ לכפר אלדד, כ~200 מטר משער היישוב, אבל אנחנו לא מבודדים בכלל. הילדים נמצאים הרבה בכפר אלדד, ובשבתות כל הילדים מהאזור מגיעים אלינו הביתה. אני בניתי את כל החווה הקטנה שלי, שם והיום זה שטח גדול ורחב. לאט~לאט בניתי שם מקום לתפארת. זה לקח זמן, אבל היום מאוד נוח ונעים שם, ואנחנו בכלל לא מבודדים שם. יש לי המון חברים וחברות שמבקרים אותי. אני לא מרגישה בדידות. כולם תומכים ואוהבים אותנו וכולם שם בשבילנו".
למה החלטת לגור דווקא שם, בשטחים?
"אני מאוד אוהבת את הארץ, אבל לא עשיתי את זה מסיבות אידיאולוגיות. פשוט טוב לי שם. יש לי שם המון חברים, גם ערבים וגם יהודים, ואני חיה שם באמת בלי פחד. יש המון תושבים ערבים שאפילו נעזרים בי כשיש להם בעיות עם בעלי החיים שלהם. אף פעם אחת לא ניסו שם לפגוע בי. תמיד באו לקראתי".
בסך הכול אורח החיים שלך מאוד לא שגרתי. מה את עונה למי שיגיד עלייך שאת מוזרה?
מחייכת. "לא אכפת לי ממה שיגידו, כבר מזמן הפסיק להיות לי אכפת מה שאומרים עליי. אני מתפרנסת כיום בכבוד, ואני בעד לעשות מה שאתה יכול לעשות. זה יותר טוב מלשבת בבית ולבכות על שהבעל עזב והילדים מסכנים. צריך לקום ולעשות מה שצריך לעשות. אני אעבוד בזה עד שתהיה לי אפשרות להקים את החווה שלי. אני רוצה לעשות טיולי גמלים לכיוון המדבר. זו המטרה שלי, וזה יהיה העיסוק העיקרי שלי. אני מאוד אוהבת את המדבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
