עשה בית ספר לטכניון
ליאור דץ תבע את הטכניון ושתי פרופסוריות החברות בוועדת הקבלה על הוצאת דיבה. ביהמ"ש זיכה אותו, וחייב את הטכניון ב-350 אלף שקל. ליאור דץ: "חשתי עלבון גדול, זה הפך לשיחת היום בפקולטה". בטכניון לא מוותרים, ומגישים ערעור: "זהו איום על חופש הביטוי"
תחילתה של הפרשה בשנת 2002 כאשר ליאור דץ, סטודנט לתואר שני בארכיטקטורה ומתרגל בטכניון, שזכה במהלך לימודיו בטכניון לתעודות הצטיינות ולהערכה רבה מצד מרצים בפקולטה, ביקש להתקבל שם ללימודי דוקטורט.
בוועדת הקבלה סירבו לאפשר לו להמשיך ללימודי דוקטורט, וטענו כי לא היה ראוי כי יתקבל כלל ללימודים בטכניון בשל הישגיו הנמוכים בתיכון, עקב לקויות הלמידה שלו.
לדברי דץ, הוא החליט להגיש את התביעה נגד הטכניון ונגד שתי המרצות שהיו חברות בוועדת הקבלה, פרופ' עדנה שביב ופרופ' גבריאלה גולדשמידט, לא בגלל העובדה שלא התקבל ללימודים, אלה מכיוון שפגעו בו ובשמו הטוב, כאשר אפשרו הפצת פרטים אישיים מתיקו האישי במכתב המנמק את החלטתן.
במכתב נחשפו פרטים על הישגיו בשנה הראשונה ללימודיו בטכניון, הישגיו בתיכון ועל ליקויי הלמידה שלו. הפרטים התגלגלו לידי מרצים וסטודנטים בפקולטה בה שימש כמתרגל, ובסופו של דבר הגיעו גם לתקשורת ופורסמו ברבים. בין השאר נכתב בו על דץ: "סטודנט חלש, שלא עמד בתנאים שהציבו בפניו בלימודיו ולמעשה גם את התואר הראשון לא היה צריך לאפשר לו לסיים בטכניון".
ליאור דץ התקבל ללימודי ארכיטקטורה בטכניון בשנת 1995 באופן חריג ולפנים משורת הדין. בשל קשיי למידה בתקופת בית הספר לא היה זכאי דץ לתעודת בגרות עם סיום לימודי התיכון וגם במבדק הפסיכומטרי לא זכה לציון מספיק לתנאי הקבלה לטכניון.
למרות זאת החליטה ועדה מיוחדת לאפשר לו להתחיל את לימודיו בפקולטה לארכיטקטורה, ושם סיים תואר ראשון ושני בהצטיינות. אך חברות הוועדה למסלול דוקטורט, פרופ' שביב ופרופ' גולדשמידט, החליטו כי אין לאפשר לדץ להמשיך במסלול לדוקטורט של הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. ויתרה מזאת, במכתב שהופץ בין המרצים בחוג לארכיטקטורה, ציינה פרופ' גולדשמידט כי לפי דעתן של השתיים לא היה ראוי שדץ יקבל גם תואר ראשון של הטכניון.
במשפט, שנמשך קרוב לשבע שנים, העידו מרצים מובילים מהפקולטה לארכיטקטורה בטכניון לטובתו של ליאור דץ. ביניהם היה פרופ' מיכאל בורט, מי ששימש כסגן הדיקן בטכניון ועמד בראש הפקולטה לארכיטקטורה במשך שמונה שנים. פרופ' בורט גילה בדץ את כישוריו למרות לקות הלמידה ממנה הוא סובל, והעריך מאוד את הישגיו. הוא החליט לצאת להגנתו של דץ כי הבין שנעשה לו עוול.
לדבריו, על אגודות הסטודנטים ברחבי הארץ לקחת את המקרה הזה של סטודנט יחיד ואמיץ, שיצא למלחמה על שמו הטוב, לטובת
"לא ייתכן שמוסד אקדמי מעניק לסטודנט תואר ראשון ושני ולאחר מכן קם פרופ' כזה או אחר וטוען שלא היה מגיע לסטודנט התואר הזה. מחר כל סטודנט יכול להיות חשוף לאותה שיטה, ומסמכיו האישיים מתוך תיקו האישי יכולים להפוך לנחת הכלל", אומר בורט.
עוד אמר פרופ' בורט ל"זמן חיפה": "המנגנונים של הטכניון נכשלו במקרה הזה ובגדול. אילו היו מנסים לפתור את המחלוקת בין כותלי הטכניון זה היה נראה אחרת. אני לא מכיר אף מוסד אקדמי בו סטודנט נאלץ למצוא את הצדק על ידי התערבות בית המשפט. אני מרגיש רע עם זה, כי בסך הכל אני רואה עצמי איש טכניון, שנתן נתח רציני מעצמו, והעיקרון שמנחה אותי לאורך כל הדרך הוא להוציא את המיטב לטובת הפקולטה.
"אני לא מצטער שיצאתי להגנתו של סטודנט שיש לו מגבלות וקשיים עם האנגלית שלו. ראיתי בדץ את האיכויות יוצאות הדופן, כפי שעוד פרופסורים לא מעטים ראו בחוג לארכיטקטורה".
גם המרצים האחרים, שמכתבי הערכה שלהם הוגשו בתיק התביעה, ציינו כי דץ "מחובר היטב למציאות שמקיפה את המקצוע שלנו, ויכול להתפתח בכיוונים שונים". אך כל אלה לא חיממו את ליבו של דץ, חיפאי בן 38 ואב לשלושה, שחש החמצה על כך שאביו, שדחף אותו להגשת התביעה, לא זכה לראות בניצחונו של בנו.
כיום ליאור דץ הוא סטודנט שנה שנייה למשפטים, ובעליו של משרד אדריכלים לתכנון אסטרטגי גדול, שבין לקוחותיו נמנות חברות גדולות במשק הישראלי, כמו חברות הדלק, החברה הכלכלית לחיפה, כלל תשתיות IDB דור אלון ויזמים מחו"ל.
איך נודע לך דבר פרסום פרטיך האישיים?
"אחד המרצים בחוג פנה אליי וסיפר לי. אחר כך זה הפך לשיחת היום בפקולטה. סטודנטים, מרצים ומחוץ לטכניון, כולם התעסקו עם רמת ההישגים שלי לפני שהגעתי לטכניון".
מה חשת באותו רגע?
"חשתי עלבון גדול, אך לא רק בגללי. חשתי עלבון בגלל פרופ' מיכאל בורט, איש יקר ומוערך, הן על ידי הסגל והן על ידי הסטודנטים, שכביכול הציונים שנתן לי אינם אמיתיים. העלבון הוא גם בשם כלל הסטודנטים וגם עבור הטכניון".
מה עשה לך הפרסום?
"אני מרגיש פגוע מעצם ההתחשבנות עם סטודנט. מעולם לא היה ביני לבין אותה מרצה עימות. יתרה מזאת, היא לא לימדה אותי, כך שאינה יכולה לעמוד על כישוריי. העניין החשוב ביותר הוא שסטודנטים שחותמים ומעבירים מידע אודות בעיות או ליקויים מהם סובלים, לא יהיו חשופים לפרסום פרטים אישיים לגביהם ברבים".
מה הכי חרה לך?
"הדבר שלא הבנתי, כיצד הטכניון, שהנשיא שלו חתום על שני התארים שקיבלתי ועל פרסי ההצטיינות, לא קם ושואל עצמו שאלות. כיצד קורה שהנשיא אינו מכבד את התעודות שהוא בעצמו חתום עליהן? אם הנשיא אינו מכבד את התעודות, כיצד בעולם אמורים להתייחס לתעודות האלה? מה שאני מבקש לומר הוא, שחופש אקדמי אינו הפקרת האקדמיה, ואיננו מאפשר השמצות של סטודנט ברבים".
באיזה מעמד היית בזמן שהפרשה התפוצצה?
"הייתי סטודנט לתואר שני ומתרגל. כשסיימתי את התואר השני התחלתי לעבוד בעירייה".
מה גרם לך להגיש את התביעה?
"כשראיתי איך אבא שלי הגיב כששמע על הפרשה. הוא כל כך נפגע כי מבחינתו זה שהבן שלו הדיסלקט סיים טכניון ותואר שני בהצטיינות זה היה הישג עצום.
הוא היה גאה בי יותר מאשר בבן המפורסם, הזמר משה דץ. זה היה הרגע שהחלטתי לצאת למלחמה. אבא שלי היה זה שדחף ועמד מאחוריי בתביעה. הוא אמר לי שגם אם יצטרך למכור את הבית שלו הוא הולך על התביעה".
לא חששת להגיש את התביעה?
"אני הולך תמיד עם הצדק והאמת שלי. יצאתי כבר נגד אנשים בכירים יותר, גם כשזה עלה לי במקום עבודתי, כמו העירייה למשל. אולי אני דון קישוט".
איך הגיבו בטכניון כשהגשת תביעה?
"ניסו לפגוע במקום עבודתי החדש בעירייה, ואיימו עליי שיחשפו פרטים אישיים מעברי".
מה כואב לך בכל הסיפור הזה?
"זה שאבא שלי לא זכה לראות את הניצחון שלי במשפט ואת הדברים החמים שנכתבו עליי. הוא היה מאוד פגוע על מה שעשו לי ומה שנאמר עליי. הוא ידע שאני לוחמני והאמין שצדקתי תצא".
ולמרות הכל מאמין דץ שאת הדוקטורט הוא יסיים במסגרת הטכניון. "למרות שהתקבלתי לתואר השלישי באוניברסיטת חיפה אותה אני מכבד מאוד, זה לא התחום שאני מכיר ויודע. אני מקווה שאחרי הכל, אני בעל שני תארים של הטכניון, שקיבל אותי לשורותיו למרות הלקות שלי, ואין כל סיבה שלאור הישגיי בלימודים לא אתקבל לטכניון על מנת לסיים תואר דוקטור", אומר דץ.
בפסק דינה קבעה שופטת בית משפט השלום, חנה לפין-הראל, כי מוסד הטכניון, פרופ' עדנה שביב ופרופסור גבריאלה גולדשמידט מהמחלקה לארכיטקטורה, פרסמו לשון הרע על האדריכל ליאור דץ, הוציאו דיבתו רעה ופגעו בפרטיותו. לדבריה, הטלת ספק, במפורש או במרומז, כי התובע השיג את ציוניו, שני תאריו ופרסים שזכה בהם, שלא ביושר, וכי לא היה כלל ראוי להתקבל ללימודים בטכניון, מהווה לשון הרע.
השופטת ציינה כי הערכים היסודיים של "ואהבת לרעך כמוך", "השנוא עליך לא תעשה לחברך" ו"יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך" חלפו מעבר לראשיהם, אוזניהם וליבם של הנתבעים ושל אלה המייצגים אותם.
במהלך המשפט הוצגו מסמכים עליהם חתומים כמה פרופסורים מכובדים מהפקולטה לארכיטקטורה. ביניהם כתב פרופ' מיכאל בורט: "היקף הקריאה ורמת המקורות אליהם התייחס דץ הוא פנומנאלי והתובנות שגיבש במאמץ זה מרשימות בהיקפן ועמקותן. אין לי כל ספק שהעבודה ראויה להמשך פיתוח, גם במתכונת והיקף של דוקטורט. אני מעריך את העבודה כמצוינת וראויה כמילוי חלקי של הדרישות לקבלת תואר מגיסטר בארכיטקטורה ובינוי ערים".
בהערכת פרופ' קיפניס את חיבור התיזה כתב בין היתר: "חיבור הפרויקט של ליאור דץ הוא עבודה מרשימה ומעמיקה. ממצאי המחקר מעניינים ויש בהם תרומה למרחב הידע ולאפשרויות היישום בתכנון ערים ובעיצוב עירוני".
בהערכת ד"ר טיבי את עבודת המגיסטר נכתב: "...תוכן העבודה מקיף ומעמיק. העבודה מוגשת ברצף תכני ברור וברמת ביטוי נאותה... העבודה ראויה להתקבל כמילוי חלקי של הדרישות לקבלת תואר מגיסטר...".
בעקבות חוות דעת אלו כתבה השופטת כי "העמדת הישגיו האקדמאים של אדריכל דץ תחת ענן שחור של קבלתם במרמה ובגלל שיקולים זרים של אחרים היא פגיעה בעצם קיומו המקצועי".
לסיכום כתבה השופטת לפין-הראל על דץ כי "למרות לקות הלמידה, אשר כנראה הביאה לציון פסיכומטרי נמוך, קבלת ציונים נמוכים במקצועות שונים ותופעות אחרות, הצליח להתמודד ועשה חיל בחלק מלימודיו.
פרופ' בורט, פרופ' פורה, פרופ' צמנסקי, ופרופ' קיפניס ראו והתרשמו מאישיותו, נחישותו להצליח ורמתו המקצועית מעבר לציונים היבשים. וגם אם ניתנו לו ציונים גבוהים, היה זה בגלל הכרתם בכישרון וידע, שאינם באים לידי ביטוי מלא בגלל הלקות. אדריכל דץ זכאי אולי לעידוד והערכה ולא לסטירת לחי כה מצלצלת כפי שקיבל מהוועדה".
לדברי השופטת, "על המוסדות להשכלה גבוהה וחבריהם, פרופסורים נכבדים ככל שיהיו, לנהוג בסטודנטים הבאים ללמוד תורה מפיהם בכבוד, כפי שהם דורשים שינהגו בהם בכבוד. אין מקום ליהרה ולגבהות לב ביחסי מורים ותלמידים
ולמרות כל זאת, בטכניון לא ממהרים לאמץ את המלצת השופטת. עם תוצאות המשפט ערערו פרקליטי הטכניון על פסק הדין בטענה ש"פסק הדין מקעקע את יסודות השיטה האקדמית ומטיל צל כבד על עקרונות החופש האקדמי וחופש הביטוי".
במכתב ששיגר השבוע נשיא הטכניון, פרופ' יצחק אפלויג, לכל חברי הסגל, בעקבות תוצאות המשפט, הוא מסביר: "המוסד עמד ויעמוד מאחורי כל חבר סגל שייתבע בשל הפעלת שיקול דעת אקדמי במסגרת תפקידו, ובלבד שנהג בתום לב ולטובת הטכניון.
הטכניון סבור כי פסק הדין שגוי, הן מהבחינה המשפטית והן מהבחינה העובדתית ולפיכך הוגש ערעור על פסק הדין. להבנתנו, פסק הדין עלול להביא לחשש אצל חברי סגל לנהל שיח ושיג חופשי בוועדות אקדמיות שונות כגון ועדות קבלה, כפי שנעשה כיום.
החלטתי, לאחר התייעצות, לתמוך בחברות הסגל שפעלו במסגרת חובותיהן האקדמיות ובמסגרת תפקידן. בהתאם לעמדתנו כי הטכניון עומד מאחורי חברי הסגל שלו הפועלים במסגרת תפקידם בתום לב, נשא הטכניון בסכומי הפיצוי בהם חויבו בפסק הדין שתי חברות הסגל שלו".
תגובת משרד עו"ד אדם פיש, המייצג את הטכניון: "משרדנו הגיש בשם הטכניון ערעור לבית המשפט המחוזי. הסכום שנפסק הינו סכום הגבוה בהרבה מהפיצוי המקסימאלי הקבוע בחוק, בהתחשב שהוכח ונקבע כי לא היתה כוונת זדון".
עוד טוען עו"ד פיש, כי "מדובר בהחלטה שעלולה לגרום לאנשי סגל אחרים במוסדות האקדמים בכלל, לחשוש לחוות דעה על סטודנט. זהו איום על חופש הביטוי. מדובר במרצה שאומר באומץ את דעתו, מרצה שסירב לאשר קבלתו של התובע למסלול דוקטורט, מוצא עצמו מחויב באופן אישי בפיצויים.
היום זה בטכניון מחר זה יקרה בכל גוף אחר, דבר שיגביל את חופש הביטוי". באשר לתגובת שתי הנתבעות פרופ' שביב ופרופ' גולדשמידט אמר לבב כי "הדבר עומד ותלוי בבית המשפט לכן לא ניתן לקבל תגובתן".
נא להמתין לטעינת התגובות
