המתחם החם של שמעון הצדיק
שמעון הצדיק מתהפך בקברו: לאחר מאבק משפטי ארוך על מתחם הקבר של הכהן הגדול, חויבו הדיירים הפלסטינים במקום, המתגוררים שם מאז קום המדינה, לפנות את הבתים לטובת עמותת ימין שהשטח נמצא בבעלותה. עוד סיפור הזוי ומורכב על שטח מריבה, זיופי מסמכים, סכסוכי שכנים ובנייה בלתי חוקית.
המאבק, כמעט כמו כל מאבק נדל"ני במזרח ירושלים ובסביבותיה, מתנהל בין יהודים לערבים. בצד אחד של זירת ההתכתשות נמצאים תושביו הערבים של המתחם ואיש בשם סולימאן דרוויש חג'אזי, החמוש בקושאן מתקופת הטורקים.
אליהם מתלווים מתנדבים מארגוני שמאל בין-לאומיים ורבנים נחמדים מעמותת "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם".
מהצד השני נמצאים ועד העדה הספרדית בירושלים והוועד הכללי – כנסת ישראל, שגם הם חמושים בקושאן מתקופת הטורקים. הם מלווים בידי עמותה בשם "נחלת שמעון" וח"כ בני אלון. מי שעובר בכביש המוביל מאזור אמריקן קולוני לכיוון מלון הייאט, יתקשה להבחין בבעבוע האטי, שהתחיל בתביעה בשנת 1972, ועדיין לא הסתיים.
מי שנכנס לשבילי ולבתי השכונה הידועה כשיח' ג'ראח בערבית וכשמעון הצדיק בעברית, ומעיין בעשרות אלפי הדפים שיצאו מכל בית משפט אפשרי, מגלה מתחם רב~גוני שבמאבק על בעלותו יש זיופי מסמכים, סכסוכי שכנים, בנייה בלתי חוקית, חדירה לפרטיות, הפרחת סכומי כסף דמיוניים ובעיקר שנאה לא קטנה בין יהודים לערבים. מעניין מה היה אומר על המתרחש במתחם הצדיק עצמו, שלו מיוחס המשפט "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים".
בשנת 1875 רכשו במשותף ועד העדה הספרדית בירושלים וכולל כנסת ישראל את המתחם, ורשמו אותו בטאבו על שם הרבנים הראשיים שכיהנו באותם ימים. כעבור כמה שנים השתלטו כנופיות ערביות על השטח באמצעים אלימים וגירשו ממנו את הבעלים. לקראת שנת 1890, בתיווך ובעצת המושל הטורקי, רכשו שני הכוללים את המתחם מהכנופיות והחזירו את השקט והביטחון למקום. למודי ניסיון מר, הם שלחו שליחים למדינות שונות כדי לגייס כספים ליישוב המתחם.
בין שנת 1890 ל-1892, בנו הכוללים במתחם כמה בתים, שקיימים עד היום, בחלק העליון של הגבעה, מעל קבר שמעון הצדיק. הבתים נמסרו למשפחות עניות, שהתחייבו להתחלף עם משפחות קשות יום אחרות אחת לשלוש שנים. מאז ועד שנת 1936 הייתה במתחם התיישבות יהודית רצופה, עד שהמנדט הבריטי יעץ לתושבים היהודיים לעזוב את השכונה בשל סיבות ביטחוניות.
12 שנה מאוחר יותר, נרצחו בכביש שמעל המתחם 79 חברי שיירת הדסה. במלחמת העצמאות נפל האזור לידיים ירדניות, והוא נותר שומם עד שנת 1956. פליטים ערבים מיפו וממערב ירושלים ביקשו מהממונה הירדני על נכסי האויב להתיישב במקום, ובסיוע אונר"א נבנו במתחם 28 בתים, בחוזה שכירות ל~33 שנה. חלק גדול מהתושבים שגרים היום במקום הם צאצאים של הפליטים המקוריים שהתיישבו במתחם בחסות ירדן והאו"ם. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, החל מאבק משפטי על המקום, ועו"ד שמואל שמיר תבע כמה מתושבי המתחם בשם שני
"כנסת ישראל וועד העדה הספרדית בירושלים טענו כי התושבים צריכים להתפנות", מספר עו"ד שמיר. "הוגשה תביעה לסילוק יד והיא נדחתה. בשנת 1972 הגשתי תביעה נוספת לסילוק יד וגם היא נדחתה, בטענה שלנתבעים הייתה זכות שכירות ל-3 שנה ולפיכך הם מעוגנים. כשעברו 33 השנים, פנו אליי הגופים בשנית. הגשתי תביעות לקביעת דמי שכירות ולסילוק יד של המחזיקים, ורצינו לקבוע את המעמד והזכויות במקום כדי שאם יהיה פסק דין סופי, הוא ישפיע על הדיירים האחרים. שכר הדירה נקבע והדיירים לא שילמו, והם נדרשו לפנות את דירותיהם".
בין שמיר לעו"ד יצחק תוסיה כהן, שייצג את הדיירים הערבים, הושגה פשרה: לאחר הצגת הקושאן המקורי מ-1875נסת ישראל והעתק הקושאן המקורי של הוועד הספרדי, סוכם כי הקרקע שייכת להם, ובתמורה ייהנו התושבים הערבים ממעמד של דיירים מוגנים. לטענת עמל אבו חסנה אל~קאסם, נציגת ועד התושבים במאבק, הפשרה הושגה מבלי שתוסיה כהן התייעץ איתם. "תוסיה כהן הגיע להסכם עם המתנחלים בלי להסתכל במסמכים והסכים בשמנו בלי ששאל אותנו", טוענת אל~קאסם. "העסקה הזאת לא הייתה טובה, כי המסמכים של המתנחלים היו מזויפים. יש לנו מכתב מהארכיון הטורקי שלפיו אין להם רישום על הקושאן הזה. תוסיה כהן יעץ לנו למכור את הבתים, כי אם לא נמכור, המתנחלים יהרסו לנו אותם. הוא לא ניסה לבדוק אם הקושאן שלהם מקורי או לא. אני חושבת שהמתנחלים שילמו לו כסף".
תוסיה כהן הלך לעולמו לפני כשבע שנים. בנו, אלי, שהודה שאינו בקיא במיוחד בפרטים, אמר כי טענותיה של אל~קאסם שלפיהן קיבל אביו כסף מהוועד הספרדי וכנסת ישראל הן "סתמיות". במקומו של תוסיה כהן מונה עו"ד חוסני אבו חוסיין, שהביא את סולימאן דרוויש חג'אזי, המצויד בקושאן מתקופת הטורקים וטוען כי הוא-הוא בעליו החוקיים של המתחם.
"לחג'אזי היה קושאן מזויף מאל"ף ועד ת"ו", טוען שמיר. "הוא זויף באוריינט האוס, שהיה בית מלאכה לזיופים רבים בחסות יאסר ערפאת. הרשות הפלסטינית ליוותה את המשפט מאחורי הקלעים. משפט הפינוי קיבל גוון אחר מכיוון שחג'אזי טען שהוא הבעלים ושמכוחו הדיירים יושבים. היה משפט מייגע שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי, ובסופו הוכח שהקושאן של חג'אזי מזויף. הם ערערו לעליון ונדחו, ובעלות הוועד הספרדי וכנסת ישראל הוכחה. מימים ימימה הקרקע הייתה ידועה כיהודית, על פי כל הנתונים ההיסטוריים והבעלות הרצופה. בכלל לא היו בניינים על הקרקע שקרובה יותר למושבה האמריקנית עד שנת 1956".
אל-קאסם טוענת כי הקושאן שהציג חג'אזי מקורי ומהימן ואילו הקושאן שהציגו הכוללים הוא המזויף. בפברואר 2006 נדרש בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, לסוגיה, לאחר ערעור נוסף של חג'אזי. בראש ההרכב ישבה השופטת איילה פרוקצ'יה, ועמה השופטים אדמונד לוי ואמנון רובינשטיין. הם החליטו לדחות את הערעור.
כך קבעה השופטת פרוקצ'יה: "עיינתי ביחס לקושאן בחוות דעתה ובפרוטוקול עדותה של רחל גבאי מהמחלקה לזיהוי פלילי במשטרה, שבהם נקבע באורח שאינו משתמע לשתי פנים כי נעשו שינויים בקושאן, הכוללים מחיקות והוספות, הסרת והדבקת נייר ועוד. אין מקום ואין כל ראיה לטענת המערער, לפיה חוות הדעת נכתבה בצורה מגמתית כדי לעזור למשיבות. בטענת המערער, לפיה ייתכן שלשם שמירת תוכנו של הקושאן מפני התבלות בוצעה בו הדבקה, אין כדי להסביר את שאר ממצאי בדיקת המז"פ באשר לשינויים והשימוש בעט כדורי (שהחל שנים רבות אחר מועדו הנטען של הקושאן), ובכל מקרה לא הגיש המערער חוות דעת נגדית לסתירת חוות דעת זו".
השופטים הוסיפו כי "כנגד גרסת הבעלות של המערער עומדת טענת הבעלות של המשיבות. אכן, דומה כי בגרסה הפוזיטיבית שהציגו המשיבות יש כדי לערער את גרסת המערער. כזכור, המשיבות נרשמו כבעלות המתחם בפנקס השטרות בהתבסס על הקושאן שבידן, על תצהירי בניהם של רוכשי המתחם משנת 1886 וכן על חוזי שכירות... כן הסתמכו המשיבות על חוות דעתה של פרופ' רות קרק, עדה מומחית מטעמן, שלפיה המתחם, שגבולותיו מצוינים במסמכים שבידי המשיבות, הוא המתחם נשוא המחלוקת, והוא נרכש ונרשם על ידי שני הרבנים הראשיים של העדה הספרדית ושל העדה האשכנזית בירושלים בשנים 1876-1875".
בכך הסתיים הוויכוח על זהותם של הבעלים החוקיים של הקרקע, אך לא הסתיימה המערכה.
אנחנו מטפסים במעלה אזור המריבה לביתה של משפחת אל~קורד. בדרך אנו עוברים ליד בית עתיק שמעל דלתו חקוק מגן דוד. היום שוכנת במבנה ישיבה. בסמטה הקטנטונת בדרך לבית של משפחת אל~קורד יש שלטים המעידים כי כאן גרים גדי ויסכה, מזוזות ודגלי ישראל. מישהו צריך לעשות סרט על החצר של משפחת אל~קורד. ברגע שנכנסים נתקלים בציורים ענקיים המתארים את כמיהת היהדות והאסלאם לעיר העתיקה. ממול יש שלט בשחור-לבן שזועק "אפרטהייד זה כאן". על דלת הבית שרשראות ואזיקים.
החצר משמשת מגורים לפעילים של ארגוני שמאל בין-לאומיים. לצד ילדה קטנה ושחרחורת, נכדתם של בני הזוג אל~קורד, מסתובבים פעילים בלונדינים. שאלנו את פאוזיה אל~קורד אם השוודי שיצא מביתה הרגע הוא בנה. היא צחקה. אישה נעימת הליכות, חייכנית למרות המציאות, פאוזיה אל~קורד. איך היא מתפקדת בבית המשוגעים שגדל לה בחצר, אין לדעת.
למה בית משוגעים? כי חוץ מפעילי השמאל שגרים בחצר, בדלת שצמודה לדלת ביתה מתגוררת משפחה יהודית בת שש נפשות. קטע פסיכי. בין שיש צדק משפטי במגורים של המשפחה היהודית במה שפעם הייתה דירת הבן ראאד ובין שלאו, הקטע בעייתי. נכון, בית המשפט קבע כי הקרקע שעליה חיה משפחת אל~קורד שייכת לכוללים יהודיים, אבל זה לא נותן לגיטימציה לחדירה לפרטיותו של זוג מבוגר, בעיקר כשמוחמד אל~קורד חולה ובקושי מצליח ללכת.
"זה התחיל בשנת 1999", מספר ראאד אל~קורד, "הוציאו אותי ואת המשפחה שלי מהבית. מה שאתה רואה כאן היה דירה אחת שאני חילקתי כדי לגור ליד ההורים. בית המשפט החליט, אני פיניתי את הדברים שלי ונתתי את המפתח למשטרה. בשנת 2001 אבא שלי היה בבית חולים, והשכנים התקשרו ואמרו לי שנכנסו מתנחלים, חתכו את החוט של האינטרקום ונכנסו לדירה. נכנסתי וראיתי שהמשטרה שומרת עליהם ושהם בתוך הדירה. השוטר, יהודי, אמר לאמא שלי 'את כמו אמא שלי, האנשים האלה נכנסו לדירה בנייר מזויף'. אני לא יודע אם זה נכון ואם הוא סתם רצה לשרוף לה את העצבים, אבל זה מה שהיה".
כמו משפחת חנון, שראשה, מאהר, מרצה בימים אלה מאסר בן שלושה חודשים כי לא פינה את ביתו; ומשפחת גאווי, גם נגד משפחת אל-קורד תלוי צו מבית המשפט משנת 2007 המורה על פינוי. משפחת אל~קורד ערערה לעליון, ולפני חודש ושבוע התקבלה החלטה. "עורך הדין שלי הגיש את הערעור", מספר ראאד, "ואחרי שעה אמרו לו שצו הפינוי נשאר. אחרי שעה. עורך הדין שלנו ביקש להביא את הדיון לשלושה שופטים והשופט שאל למה. עורך הדין אמר לו 'אתה פתחת את הדף הראשון ואת הדף האחרון. לא הסתכלת על התיק, נתת ככה את ההחלטה שלך'. שילמתי על הבית עד עכשיו מיליון שקלים, חצי מיליון על השיפוץ וחצי מיליון על בתי משפט ודוחות. אני משלם 120 אלף שקל להוצאה לפועל כי הפסדתי במשפט לעורך הדין שלהם והם גנבו לי חשמל בשווי 28 אלף שקל. אני משלם ארנונה והמתנחלים גרים בתוך הבית. איזה מין דמוקרטיה יש במדינה?".
לטענת ראאד אל-קורד, הוא קיבל מח"כ בני אלון הצעה שאי אפשר לסרב לה: עשרה מיליון דולרים תמורת פינוי הבית. "באו לאמא שלי שלוש או ארבע פעמים עם עורך דין ואמרו לה 'בואו קחו כסף, כמה שאתם רוצים, לפני שאנחנו נזרוק אתכם מכאן. לפחות תצאו בכבוד'", מספר אל~קורד. "בבית המשפט דיברו איתי על סכום של עשרה מיליון דולרים. אמרו לי 'בוא נגמור עניין, בשביל מה הבלגן'. אמרתי לו שאם אבא שלי, אמא שלי או סבא שלי מכרו, שיביא נייר, אני אלחץ לו יד ונרים כוסית, אבל אני לא מוכן למכור. תגיד לי, זה עולה עשרה מיליון הבית הזה? אם זה שלך, אתה משלם עליו עשרה מיליון דולרים?".
כאמור, איש הציבור המעורב ביותר בנושא הוא אלון. לפי אל~קאסם, חבר הכנסת מהאיחוד הלאומי~מפד"ל השאיר אצלה את כרטיס הביקור שלו והלך, לא לפני שהעביר לה מסר שאם תרצה למכור, היא יכולה להתקשר אליו בכל עת. וכאמור, במשפחת אל~קורד מזכירים את השם בני אלון באותו משפט עם הסכום עשרה מיליון דולרים.
"אני אישית לא הצעתי, אבל אני יודע שהציעו למשפחת אל~קורד כסף", מספר אלון. "דליה דורנר פסקה בזמנו בבג"ץ ואחרי זה חזרו על הפסיקה בכמה אינסטנציות, והם היו אמורים להבין שזה סופי. אמנם יש הרבה השפעות דיפלומטיות וכל מיני ארגוני שמאל ודיפלומטים מנסים להתערב, אבל אני חושב שבמקרה הזה, שבו זה נטחן לאט~לאט בכל טחנות הצדק, הם יכולים להתחיל חיים חדשים ולא להיתקע ולגרום צרות לעצמם. מבחינה הומנית זה מקרה נוראי. הבעל חולה והאישה היא אישה טובה, אין שום סיבה שהם יסבלו סתם, אבל מבחינת הצדק הם נבדקו בכל בית משפט. הבעיה היא שהם לא המקרה היחיד.
יש שם שטח שלם שהיו לגביו ניסיונות מפורשים לזיוף. כשפשטנו על האוריינט האוס בזמנו, ב'אנחנו' אני מתכוון למשטרה, נמצאה שם מחלקה לזיוף מסמכים, כולל בנושא שמעון הצדיק. הם טענו שיש אחד בשם חג'אזי שהוא הבעלים, ובגלל זה הם סירבו לשלם שכירות. לכן אין אפשרות לוותר להם, כי זה לא מקרה פרטי. זה מקרה של 17 דונם שיש להם חשיבות ירושלמית גדולה. אחרי בתי המשפט וההצעה הכספית הנדיבה שהוצעה להם כדי שיעזבו, הם רוצים שכל העולם ילחץ עלינו לוותר בעניין ירושלים, ואני חושב שזאת טעות".
דיברת על הלחץ מדיפלומטים ומארגוני שמאל. מדוע אתה, כאחד הפעילים הבולטים בעניין, לא מבקש מהמתנחלים לעזוב את בית משפחת אל~קורד ולהפסיק למרר את חייהם?
"כשהם מחליטים איך דבר צריך להיראות, הם מביימים את זה. זה התחיל בבנייה לא חוקית. הזהרנו והם הכחישו. עכשיו הם משחקים אותה כי הם מבינים שזה קרוב. אז הם הכחישו לכול, כולל השטח בחצר עם הבנייה החדשה. זה מסוג הדברים שאתה יכול לוותר לרגע, אבל אז אתה מאבד את כל השכונה. הצדק ינצח וכל האחרים יבינו ויקבלו פיצוי שהוא לפנים משורת הדין. האנשים התכחשו לזה שהקרקע היא בבעלות יהודית, אבל הם בכל זאת גרים שם הרבה זמן ואין שום סיבה לא לעזור להם להתחיל חיים חדשים. התעלמות לא תעזור. בית המשפט אמר את שלו, אבל אני עדיין חושב שצריך לעזור להם ולשלם פיצויים כדי לגאול את השכונה הזאת, מעבר לזה שזה רשום בטאבו. יש עניין גדול בתשלום פיצויים למי שגר שם. יש פה צד הומני, וצריך לעזור למי שגר שם בתקופת הירדנים. במקרה של שכונת שמעון הצדיק אנחנו נאבקים על שני דברים בלב הקונצנזוס הישראלי: אחד זה ירושלים והשני הוא זה זכות השיבה. זה לב ירושלים, וצריך להיות מאוד קשוחים שם".
למה הם מסרבים לקבל פיצוי?
"זה לא מדויק. משפחת ליפטאווי התפנתה ואיתה עוד כמה משפחות. היו כאלה שכן קיבלו בהתחלה את נושא הפיצוי, ואחר כך זה הפך להיות אישיו. העניין התחיל בזה שהאוריינט האוס, בפקודת פייסל חוסייני ובגיבוי כספי של ערפאת, עשה מזה אישיו. כשהם נכשלו בעניין חג'אזי, ירד המתח הלאומי, והיה אפשר לדבר איתם. יש פה מאבק שאסור להתפשר בו בשום אופן. זה החיבור המשמעותי היחיד בין מזרח למערב, ובלעדיו כביש מס' 1 יהיה חוצה ירושלים לנצח. זה מקום מאוד אסטרטגי".
נא להמתין לטעינת התגובות
