הסוד של חצר סרגיי
השכנים כבר קיבלו צווי פינוי, בממשלה מתעלמים מהשאילתות, האמריקנים בלחץ ופוטין עדיין מחכה לשטיח האדום. האם חצר סרגיי היפהפייה במרכז ירושלים תעבור בסופו של דבר לרוסיה, ולמה כולם בסיפור הזה מתנהלים כאילו יש להם מה להסתיר
"לא הייתי מהמר על עשרה שקלים, אלא על 100 דולר, ואומר שהעסקה לא תמימה".
את התשובה הזאת נתן אדלשטיין כשבוע לפני התכנסות הוועדה לביקורת המדינה ביום שלישי האחרון, ועדה שדנה בהסכמות בין נציגי ישראל ורוסיה בנוגע למתחם סרגיי במרכז העיר. אחרי ישיבת הוועדה שאלתי אותו שוב את אותה שאל.
"לא רק אני, גם אחרים בוועדה חשו שיש פה משהו לא תמים", הוא השיב, "למרות שמה שסותר את הטענה היא הטענה של משרד החוץ, שלפיה הדיונים בין ישראל לרוסיה מתנהלים לאורך שנים רבות.
"עם זאת, אני לא יודע מה זה 'מתנהלים', כי אני חייב לומר, וגם אמרתי את זה בדיון בוועדה, שאני כיהנתי במשך חמש שנים בשתי ממשלות שונות, ונכון שלא הייתי שר חוץ או שר משפטים, אבל כמו שאתה מבין, מבחינה מנטלית הנושא הזה מתקשר לפעילות ולתפקיד שלי, ובמשך חמש השנים שהייתי בממשלה לא שמעתי אזכור של הנושא הזה. אז אני לא יודע איפה זה התנהל. הדבר השני שמחזק, לצערי, את הטענה הוא שבמשך כל הזמן היה פה ניסיון לנהל את זה באש נמוכה, והשתכנענו סופית שאין החלטת ממשלה, אין החלטת ועדת שרים ואין אמנה בין~לאומית. שום דבר. הכול ברמה של פקידים משני הצדדים, ואין לי שום דבר נגד פקידים, שהולכים לנהל משא ומתן על נושא כל כך חשוב".
הנושא החשוב כל כך על פי אדלשטיין הוא חצר סרגיי שברחוב הלני המלכה. בפועל, החזקה הרשמית על הנכס המבוקש רשומה על שמו של הנסיך הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ' רומנוב, בנו של הצאר אלכסנדר השני ואנטישמי לא קטן, שגירש בתוקף היותו המושל הראשי של מוסקבה 20 אלף יהודים תושבי העיר. הנסיך הגדול נרצח במהלך מהפכת 1905 בידי איבן קליאייב, שהניח בחיקו פצצת ניטרוגליצרין שריסקה את גופו לחתיכות קטנות. אגב, מי שעונה להגדרה יורשו של רומנוב הוא לא אחר מפיליפ מאונטבאטן, בעלה של אליזבת השנייה, מלכת אנגליה. לפי שעה בית המלוכה מארמון בקינגהאם עדיין לא הגיש תביעה לקבלת הנכס.
ב~1964 מכרה ברית המועצות את רוב מגרש הרוסים לממשלת ישראל ב"עסקת התפוזים" המפורסמת, שבה הועברו, בין היתר, טונות של תפוזים לרוסיה תמורת הנכס המפואר. חצר סרגיי לא נמכרה בעסקת התפוזים, מכיוון שמעולם לא הייתה בבעלות ממשלת ברית המועצות. היום חצר סרגיי משמשת מקום מושבם של החברה להגנת הטבע, המועצה לשימור אתרים וכמה אגפים במשרד החקלאות. בשלוש השנים האחרונות, מאז ביקורו של נשיא רוסיה דאז, ולדימיר פוטין, היא נמצאת תחת זכוכית מגדלת ציבורית.
הוויכוח לגבי החצר התעורר בעקבות הסכמה בין אהוד אולמרט
אם מהלך מסירת הנכסים לידי רוסיה היה עובר בצורה חלקה, פוטין, הפעם בכובע של ראש ממשלת רוסיה, היה מגיע לטקס העברת הנכסים במגרש הרוסים שתוכנן ל~12 ביולי השנה.
יולי חלף, אך הנכסים במגרש הרוסים לא עברו לידיים רוסיות, בעיקר בשל לחץ ציבורי של כמה גופים, עמותות וחברי כנסת, שסברו כי המהלך כולו מעלה סימני שאלה רבים. "אם מתחילים לבחון כיצד ההחלטה הזאת מתקבלת בישראל, יש פה יותר מנקודה תמוהה אחת", אומר עו"ד אריאל בולשטיין מהקואליציה לשמירה על מרכז ירושלים ופורום המשפטנים למען ארץ ישראל. "קודם כול, אין החלטת ממשלה. דבר שני, אם מסתמכים על העובדה שהיו חילופי אגרות בין שתי המדינות ובכלל איזשהו הסכם, על פי חוק צריך לאשרר אותו בכנסת. יש הליך מסוים של אשרור. כל אמנה, אפילו בנושא קיקיוני כמו חילופי תרבות עם מיקרונזיה, מונחת על שולחן הכנסת. במקרה הזה, שום דבר".
בולשטיין פנה לח"כ מיכאל איתן, שהתמנה לאחרונה לתפקיד יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, וביקש ממנו להיכנס לתמונה, וזה הגיש שאילתה לשרת החוץ. "נעשים כאן מהלכים להעברת נכס משמעותי מהאפוטרופוס למדינה ומהמדינה לממשלת רוסיה", אמר ח"כ איתן כשבוע לפני התכנסות הוועדה. "המהלכים האלה נעשים כאילו אנחנו חיים במחתרת. אני לא יכול להיכנס לפרטים וזה מה שמציק לי. הגשתי שאילתה והתשובה כולה הייתה התחמקות. אם הממשלה מתחמקת ומסתירה, כנראה משהו לא תקין. מה יש לממשלה להתבייש במשהו שהיא עושה? המידע שבידי הממשלה הוא מידע ששייך לציבור והוא זכאי לקבל אותו, בטח ובטח חברי כנסת שמתעניינים ומגישים שאילתות. הממשלה עשתה פעילויות והסתירה אותן מעיני הציבור".
גם אדלשטיין הגיש שאילתה בעניין וקיבל תשובות מתחמקות מסגן שרת החוץ, מגלי והבה. מעבר לסוגיית האשרור בכנסת והבאת הנושא בפני הממשלה, אדלשטיין ואיתן ביקשו לדעת מה מקבלת מדינת ישראל בתמורה להעברת הנכסים. שניהם זכו שוב לתשובות מתחמקות. אחד הנימוקים היה שאין אפשרות לפרט בשל חשאיות התמורה. השושואיזם הקפיץ את אדלשטיין והעמותות השונות. "בכל הסכם בין שתי מדינות תמיד יש צד שני למטבע", מסביר בולשטיין. "במקרה הזה אין כלום, וזה לא שחסר מה לבקש. אני כבר לא מדבר על לבקש נכס של קהילה יהודית כלשהי ברוסיה מתוך נכסים רבים שהולאמו בזמנו, אלא אפילו משהו סמלי.
אין שום דבר. זה מתן ומתן ולא משא ומתן. את איתן זה הקפיץ והוא הגיש שאילתה. הוא קיבל תשובה מווהבה שלקרוא לה 'מתחמקת' זאת מחמאה. והבה אמר שהוא לא ידע על איזו הסכמה מדובר ושהוא יבדוק, למרות שזה היה אחרי חילופי האגרות. הוא הבטיח לאיתן תשובה בכתב. חלפו שבעה חודשים ולא התקבלה תשובה. לאחר זמן מה ביקשתי מאדלשטיין להגיש שאילתה דומה לראש הממשלה. הוא הגיש, וראש הממשלה התחמק מתשובה והעביר את העניין לשרת החוץ, שלא רצתה להשיב בכנסת והעבירה את זה שוב לסגנה, והבה".
ארבעה חודשים לאחר שענה לשאילתה של איתן תוך התחמקות מה, סגן שרת החוץ נדרש לענות על שאלות דומות מכיוונו של אדלשטיין. "והבה אמר בתשובה לשאילתה השנייה שהוא יודע שיש הסכם", ממשיך בולשטיין. "הוא סירב לומר מה הנימוק והתשובה המוחצת שלו הייתה 'הפור נפל'. ככה הוא משיב לחבר כנסת, כאילו אין ביקורת ואין אפשרות לבחון מדוע. 'הפור נפל'".
השמועות על העברת הנכסים שתוכננה לאמצע יולי הגיעו למתנגדים, והם הקימו גוף לא פוליטי שבו חברים תנועתו של חבר המועצה ניר ברקת (ירושלים תצליח), החברה להגנת הטבע ועוד כמה גופים, שקיבל את השם "הקואליציה לשמירת מרכז ירושלים". מטרת הגוף מוצהרת: טרפוד העברת חצר סרגיי לידי ממשלת רוסיה. בינתיים הם הצליחו לדחות את ההעברה לממשלת רוסיה, אך לא את העברת הנכסים מידי האפוטרופוס הכללי לקניין המדינה, החלטה שהתקבלה ביולי האחרון ומעניקה למדינה גושפנקה להעברת הנכס לידיה בלבד.
בימים אלה אמורה להיות מוגשת עתירה בעניין לבג"ץ, אלא אם הממשלה, אף על פי שלא דנה בנושא, תשנה את דעתה. "קיבלנו תשובה בכתב מעובד בלשכה המשפטית של משרד החוץ, שטען כי הייתה החלטה של ועדה בין~משרדית", משיב בולשטיין לשאלה אם מדובר בהחלטה בלעדית של ראש הממשלה. "עכשיו, מובן שמבחינת הסמכות זה לא מספיק. על פי חוק נכסי מדינה, רק לשר האוצר יש סמכות להעביר נכס מבעלותה של המדינה".
או~קיי, זה עניין פרוצדורלי קל, כי אולמרט יכול להטיל על רוני בר~און את המשימה והוא ימלא אותה.
"בדיוק, אבל אנחנו סוברים שזה לא מספיק, כי כל החלטה כזאת חייבת לעמוד במבחן הסבירות והמדינה לא מראה נימוק לביצוע הפעולה. תראה, במיוחד היום, אחרי מה שקרה בגאורגיה, הדבר האחרון שארצות הברית רוצה לראות כאן זה את פוטין מחייך מאוזן לאוזן ומכריז על כך שרוסיה חוזרת לגדולתה ומקבלת נכס במרכז ירושלים. אין ספק שהרוסים יעשו מזה מטעמים גדולים".
מדובר בכמה מבנים יפים, לא יותר.
"זה לא עניין של יופי, זה עניין של יוקרה. עובדה שעוקבים אחרי זה בכל העיתונים ברוסיה. זה התחיל ב'קומירסנט', שמבחינת מהימנות המקורות והאמינות הכללית הוא כמו 'הניו יורק טיימס', ושם זה תופס חשיבות עצומה. עובדה שפוטין רצה להגיע לכאן ביולי האחרון כדי לקבל את הנכס ולעשות טקס. זה לא עניין של מה בכך. הוא לא מגיע אלינו בכל סוף שבוע. הכותרות שם מדברות על כך שרוסיה חוזרת לארץ הקודש".
הסיפור של חצר סרגיי הוא רק נדבך אחד בניסיון של הרוסים להשתלט או לקבל חזרה את המגרש שנושא את שמם. הם מבקשים חזקה גם על משכן בית משפט השלום שנמצא מאחורי הכנסייה במגרש הרוסים, ובשנים האחרונות החלה פעילות של פינוי דיירים בשני נכסים בקרבת מקום, ששייכים או שלא שייכים, תלוי את מי שואלים, לכנסייה הרוסית. ברחוב הנביאים 50, במה שידוע כבית
הארכימנדריט ניקיטה, גרות בדיור מוגן משפחות לויט ופלד. שתי המשפחות נהנות כרגע משקט יחסי, אף על פי שהיו ניסיונות לפנותן בתחילת שנות התשעים. הפעילות הרצינית יותר של הכנסייה הרוסית מתרחשת ברחוב הנביאים 64, בתוך חצר היסטורית שבה כתבה רחל המשוררת את השיר "עץ האגס". בחצר קיים בית שהיה שייך לצייר הבריטי וויליאם הולמן האנט, שבו מתגוררות שתי משפחות ישראליות ושתי נזירות.
עד לא מזמן גרה בקומה השנייה משפחת פרדיס, שהגיעה להסדר עם הכנסייה ופינתה את דירתה. יתר הדיירים בבית מנהלים כרגע מאבק משפטי בשל דרישת באי כוחה של הכנסייה כי יפנו את בתיהם. בבית אחר במתחם גר וולפגנג בראון (92), שקיבל מכתב שבו נדרש לפנות את דירתו באופן מיידי ולשלם פיצויים לכנסייה. בהתערבות בנו הושגה פשרה, שלפיה יאפשרו לו לסיים את חייו בשקט במקום שבו הוא גר.
"התיאבון שלהם נפתח, ויש לשאול מדוע ממשלת ישראל מתרפסת בפני רוסיה", אומרת אחת הדיירות בחצר. "מה שאני לא יודעת זה אם יש קשר בין חצר סרגיי לחצר שלנו. ניסיתי לברר במשרד החוץ, אבל הם אמרו שהם לא מטפלים בבית הזה. הם מתעסקים בחצר סרגיי ובמגרש הרוסים. בקיצור, הרוסים באים, ובגדול, כדי להשתלט ולספח. הם רוצים אחיזה בעיר. הם רוצים להחזיר את הפרסטיז'ה לרוסיה".
מה שלא ברור לחלק גדול מהדיירים הוא שאלת הבעלות על הקרקע. על פי הרישום בטאבו, אין לקרקע בעלים. מצד שני, רוב הדיירים שילמו את דמי המפתח לכנסייה. "השאלה היא אם זה שלהם בכלל", אומרת הדיירת. "נכון, כולנו משלמים להם דמי מפתח, אבל אולי הם השתלטו על זה כשהיה כאן כאוס? הם לא רשומים בטאבו כבעלים, זה בטוח. אם ייתנו לי סכום מתקבל על הדעת אני אצא, אבל בינתיים הם רק תובעים ממני כספים על קרקע שכלל לא בטוח שהיא שלהם".
לא כל דיירי החצר מתנגדים לניסיון הפינוי מצד הכנסייה. "נכנסנו איתם לדיון משפטי", מספר דוד פרדיס, שאמו התגוררה בקומה השנייה של הבית שהיה שייך להולמן האנט. "הגענו למסקנה שאנחנו רוצים לעזוב והם מעוניינים להעזיב אותנו. הוצגו תנאים שהתקבלו ועזבנו"
דיירים אחרים טוענים שעורכי הדין של הכנסייה מאוד אגרסיביים.
"הם לא יותר אגרסיביים מכל עורך דין שתפקידו לנצח. לא הרגשתי אלימות מוגברת".
לפי פרדיס, הכנסייה היא בעלת הנכס האמיתית. "הם ייצגו את האנשים שלפי חוק הייתה להם הזכות לדרוש את הבית שלנו".
גם לפי הטאבו?
"כן, כן".
אתה יודע שהשכנים שלך חושבים אחרת.
"אין לי מושג מה הסיפור של השכנים. אני יודע שיש את המשלחת הרוסית והכנסייה הרוסית ושיש פער שהוא לא בלתי גשיר. יש להם קשרים, כך שאני לא יכול להגיד לך שבעל הבית שלי הוציא אותי מדירתי, אבל אני יכול להגיד לך שנציגים של אנשים שפעלו בסמכות הוציאו אותי מדירתי".
יצאת מרוצה?
"לא, הייתי מעדיף להישאר, אך מה לעשות שהיה חוזה והוא תם. נכנסנו ב~1978 והחוזה היה ל~30 שנה. כל השכנים מלבדנו נמצאים במעמד של דמי מפתח, ואנחנו שכרנו".
מבחינתך הכול היה כשר ויפה?
"אתה יודע, במידה שבה מאבקים משפטיים הם כשרים ויפים. הם אף פעם לא כשרים ויפים. אף אחד לא מנהל מאבק משפטי בלי לנצל חולשות. היה מאבק משפטי לא מכוער במיוחד. יש נטייה לצאת בכותרות על ההשתלטות הרוסית על רחוב הנביאים או ווטאבר, אבל הם בעלי הבית. אני יודע שהם בעלי הבית. הכנסייה קנתה את זה, הם שמו כסף ויש להם זכות להעיף את כל הדיירים שמשלמים להם סכומים מגוחכים על נכס שהוא יקר המציאות. כל הדמוניזציה היא שקר גס. הם קשוחים ורציניים וזה בסדר גמור. הם לא הדמון".
בדצמבר 1985 רכש קבלן ירושלמי, שביקש להישאר אנונימי, שני דונמים וחצי של החצר שברחוב הנביאים 64 מהכנסייה הרוסית, בכוונה לבנות שם בניין מגורים. מאז ועד היום תכניתו לא יצאה אל הפועל, מכיוון שהכנסייה הרוסית מעולם לא הייתה רשומה בטאבו כבעלים של החצר. "ההסכם היה עם הכנסייה הרוסית", מספר הקבלן. "קניתי חלק בכסף וחלק בקומבינציה. כשקניתי ידעתי שאין להם רישום בטאבו. שמעתי שהם לא יכולים לרשום כי החזקה שלהם על הקרקע לא חוקית.
"שמעתי שהיה איזה פברוק. הרוסים רוצים ליהנות מההפקר. הם סיפרו סיפור שכל המסמכים נשרפו, אבל הכול בלוף. שילמתי להם חצי מיליון דולר, יש לי קבלות, אבל אני לא יכול לבנות בגלל שאני לא יכול להעביר את הקרקע על שמי. היום הם לא מכירים בזה, למרות שיש לי ייפוי כוח בלתי חוזר.
"הם הציעו לי לא מזמן לקבל את הכסף ששילמתי לפני 23 שנה, אבל בלי ריבית והצמדה. כשנפגשתי איתם במשרדים שלהם במגרש הרוסים הם סיפרו לי שהם מקבלים הוראות ישירות מפוטין. הוא אישית מצוי בפרטים. כשהוא הגיע לארץ הוא לא בא בשביל ביקור דיפלומטי, הוא בא בשביל הדברים האלה, הנכסים. הייתי צריך לקבל בהסכם את הדירה של משפחת פרדיס, שהיו דיירים לא מוגנים, ועכשיו היא בידיים שלהם. זה לא חוקי".
ביום שלישי האחרון ישבה הוועדה לביקורת המדינה על המדוכה ודנה בסוגיית העברת חצר סרגיי לידי הממשל הרוסי. איתן, יו"ר הוועדה, נשמע מפויס יותר. "גם עכשיו אני לא מודע למה שעומד מאחורי הדברים", אומר איתן, "בלי להיכנס למניעים, הדברים נראים ברורים יותר. קשה לי לקבוע אם זה טוב או רע, כי אני צריך עוד לשבת על החומר".
הצלחת להבין מה ישראל מקבלת בתמורה?
"לפי דברי משרד החוץ, הקרקע ממילא לא שלנו. בכל אופן, במקום שהקרקע תהיה רשומה על שם הדוכס, היא תהיה על שם הרוסים. אני לא רוצה להיכנס לזה כי זה במסגרת יחסים שמקיימים עם הרוסים במשך הרבה שנים, וכעת הבשילו התנאים. זה המצב כרגע, ובינתיים קראנו לממשלה שלא למהר עם המהלכים לפני שיתקיים דיון רציני".
אתה רגוע יותר?
"אני יוצא מנקודת מבט שלפחות קיימנו דיון ויש לנו תמונה רחבה יותר. הממשלה צריכה להחליט, ויכול להיות שהיא מחליטה החלטה גרועה. זאת לא השאלה הכי קריטית בעולם. לא שווה שנוותר בחינם ונעגן את זכויות הגופים שנותרים במקום".
מנגד, אדלשטיין נותר סקפטי בנוגע לעסקה. "יצאתי עוד יותר מודאג", הוא אומר. "אני לא מבין מה הפריע להם למסור את המידע שמשרד החוץ מסר היום כשהעברנו את השאילתות, ומי רצה לגרור את התהליך כדי להגיע לחילופי אגרות, ואז להגיד שאי אפשר לעצור את התהליך בשלב הזה. נדמה לי שהייתה כוונה תחילה להיתמם ולגרור לשלב שאי אפשר לחזור ממנו. אין שום תמורה לישראל בעסקה, וברגע ששמעתי שוב שיש דברים שאי אפשר לומר בשל סודיותם, ברור לי שזה ריק מתוכן".
הצלחת להבין מי הבעלים של חצר סרגיי?
"הם דיברו על זה הרבה, ואני לא יכול לומר שהצליחו להסביר. נציג הפרקליטות אמר שמדינת ישראל הבינה שאם הרוסים היו הולכים לבית משפט, הם היו זוכים בנכס בקלות, ולכן החליטו ללכת לתהליך של משא ומתן. אני חלקתי עליו כי למיטב הבנתי, לו הרוסים יכלו ללכת לבית משפט, הם היו עושים זאת מזמן. עובדה שהם העדיפו את דרך ההתנדבות של ממשלת ישראל, וזה מוכיח שאין להם קייס משפטי. לגבי הבעלויות, הם חשפו שיש כתב ויתור מטעם הגוף שבראשו עמד הנסיך סרגיי שמשרד החוץ אישר. יחד עם זה עלה גם שיש עוד גופים שטוענים שהם~הם הבעלים. זה לא מן הנמנע שאם התהליך יבשיל, יהיו עוד תביעות וטענות".
הפחד העיקרי של המתנגדים למהלך נובע מיצירת תקדים שלפיו מדינות יתחילו לתבוע חזקה על נכסים בבעלות כנסיות וגופים שונים ברחבי ירושלים. בגלל ההיסטוריה, ירושלים מרוצפת די בצפיפות בקרקעות בבעלות זרה. מה למשל? בית ראש הממשלה ומשכן הכנסת. מעניין מה תעשה ממשלת ישראל אם היוונים ידרשו את הקרקע שבבעלות הכנסייה היוונית~אורתודוקסית שעליה יושבת הכנסת.
מגלי והב מסר בתגובה כי "עוד בשנת 1990 התקבלה החלטה מדינית להיענות לבקשה הרוסית ולהעביר לידיהם את הבעלות על הנכס, תוך שמירה על זכויותיהם של הדיירים הנוכחיים. ביצוע ההחלטה עוכב עקב התפרקותה של ברית המועצות, ולאחר מכן חידשה רוסיה דרישה זו. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, הסכים להיענות לבקשתו של הנשיא פוטין, וזאת בהתאם לתנאים שנקבעו. מבחינה משפטית, הביע שר המשפטים את הסכמתו למהלך כמו, גם שר האוצר. יצוין כי מתחם סרגיי היה תמיד בבעלות רוסית, והמחלוקת נסבה בין גופים שונים ברוסיה עצמה באשר לשליטה על הנכס. בשעה שנפתרה בעיה זו ברוסיה, נסללה הדרך לרישום הנכס על שם ממשלת פדרציה רוסית. הנושא היווה גורם מפריע בין היחסים לישראל ורוסיה, ופתרונו מסייע להשרות אווירת יחסים טובה בין שתי המדינות".
נא להמתין לטעינת התגובות
