"מדינת ישראל שכחה את ירושלים"
הממשלה מזניחה, העירייה לא משקיעה ואת התורמים קשה לשכנע. הצעירים בורחים, התרבות גוועת ועל פקידי העירייה אי אפשר לסמוך. בראיון מיוחד לרגל ערב ראש השנה מסבירה רות חשין, נשיאת הקרן לירושלים והפילנתרופית הכי גדולה בעיר, למה היא האחרונה שתישאר כאן לכבות את האור
רות חשין, נשיאת הקרן לירושלים, דואגת. תמיד היא דאגה. נבואות הזעם המוכיחות שלה ליוו את ההיסטוריה של ירושלים המאוחדת, והתגלו כלא פחות נכונות משל הנביא ירמיהו.
עשרות שנים היא אומרת לכולם את כל מה שמנסים להסליק בין האבנים הירושלמיות המתפוררות: ירושלים בדרך למטה, ההתרסקות כבר כאן, ואם לא ניזום מהלך דרסטי, דבר לא יישאר כאן, ויש להניח שכבר איחרנו את המועד. לא מבחינתה, כמובן.
קשה לעכל את התחושות האמביוולנטיות הקשות של חשין. מצד אחד היא מספידה את העיר בפסימיזם נוקב, שיכול לחורר את לבו של כל ירושלמי, ישראלי או יהודי, לצורך העניין. מצד שני היא שטופה באופטימיות ובחיוניות, שגורמות לי ולרבים אחרים להצטרף אליה למלחמה על קיומה המוטל בספק של ירושלים כפי שהכרנו אותה עד לשלטונם של אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי, השניים שניתצו את מה שנשאר מימיו של טדי קולק.
בראיון שאמור להיות חגיגי, אפשר בקלות להבין מדבריה המלומדים והמנומקים של חשין, שהחגיגה נגמרה מזמן. 150 אלף אנשים נטשו את העיר, חצי מילדי העיר עניים, העירייה דלה, אטומה ודואגת למגזרים מאוד מסוימים, הפקקים חונקים אותנו למוות וכביש ירושלים-תל אביב עמוס, ולא לכיוון גינות סחרוב.
חשין לא אומרת נואש, לא היא. חמישה מיליארד שקלים היא כבר גייסה לעיר, והארנק עוד נטוי. גם פרישתה הקרבה לא תעצור את הסיוע הארטילרי שלה. "עוד יהיה טוב", היא אומרת, ולמרות הכול היא גם איכשהו מצליחה לשכנע.
לחשין (71) קורות חיים שיכולים למלא בקלות יתרה את כל עמודי העיתון. זה שבעה דורות משפחתה בירושלים. היא נינתו של יואל משה סולומון, משפחתה היא ממקימי חברת "טבע" והיא נחשבת אחת הנשים העשירות בישראל. יש לה שלושה ילדים ושישה נכדים ובעל אחד, שופט בית המשפט העליון בדימוס מישאל חשין.
ב-40 שנות פעילותה בקרן לירושלים חשין הספיקה לבנות את העיר, פשוטו כמשמעו. כמעט על כל בילוי שירושלמי מצוי פוסע אליו, חתומה הקרן לירושלים. תקציר מקוצר לבעלי זיכרון קצר: מוזיאון העיר במגדל דוד; טיילת ארמון הנציב; הגן הלאומי הסובב את העיר העתיקה; גן החיות התנ"כי; מוזיאון המדע; הסינמטק; האמפיתאטרון בבריכת הסולטן; אולמות קראון בתאטרון ירושלים;
נפגשנו במסעדה שקטה וחביבה. חשין נראתה קורנת מתמיד, שבוע בדיוק לאחר תערוכת אמנות מהחשובות בישראל בשם "ארט פוקוס", שקיבצה את מיטב יצירות האמנות העכשוויות בזכות מיליוני שקלים שגויסו על ידי הקרן. האירוע המוצלח הוליד העתק תל אביבי בשם "ארט TLV", שהתקיים השבוע, וחשין מרוצה מאוד מכך שגם ירושלים יכולה להכתיב לאחות מהמערב את הטון בנושאים תרבותיים.
חזון אחרית הימים?
"זה כל כך מושלם, היית צריך לבקר", נוזפת בי חשין וגורמת לי להתכווץ בכיסאי. "אני בעצמי התרשמתי, זה יצא טוב יותר ממה שחשבתי בחלומותיי הטובים ביותר. אני ממש שמחה ומאושרת. לא פשוט לעשות דבר כזה, זה דבר שדורש אנשים מקצועיים, עם הבנה עמוקה באמנות עכשווית והכרה של עולם האמנות בעולם ובארץ, ואז נשאר למצוא מקום מתאים ("אולמי פוויליון" בתלפיות - א"מ)."היה לנו מזל שמצאנו אותו, חיפשנו הרבה והתלבטנו. אחרי כל זה נשאר לגייס הרבה כסף, וזו באמת בעיהף כי להשיג כספים לתרבות בירושלים זה קשה".
זו המומחיות שלכם להתרים, למה זה קשה?
"כי הממשלה שוכחת אותנו, לעירייה אין מספיק כסף, והתורמים חושבים שלירושלים מגיעה עזרה רק בתחומים סוציאליים כמו חינוך, לפעמים ניקוי העיר, אבל תרבות? מה זה? זה לוקסוס. אם אתה קצת יודע על הקרן, צורת העבודה שלנו היא שמגיעים לתורם שלצורך העניין מתעניין בחינוך, ומציעים לו פרויקט בתחום החינוך, ואז פועלים לפי היכולות הכספיות שלו. למי שיש הכנסה יותר צנועה מציעים ארון ספרים בבית ספר, שזה גם פרויקט, ולמי שיש יותר מציעים ספרייה. כל פרוטה תמיד מיועדת מראש למטרה מסוימת. זו ההצלחה של הקרן, ומבחינה מסוימת זו גם אי ההצלחה שלנו, מפני שהיות שכל תרומה מיועדת, אנחנו לא יכולים להפנות כספים כרצוננו. בכל דבר בחיים יש פלוסים ומינוסים".
יש תרומות גדולות בפתח?
"יש הרבה דברים. היינו רוצים מאוד לעזור לבצלאל למצוא את הכסף להעביר אותו למרכז העיר, כי נראה לי חשוב מאוד להחדיר רוח צעירה למרכז העיר ולהחיות אותו. צריכים לגמור את האגף החדש של הסינמטק. אנחנו מתכננים לבנות במרכז העיר מרכז ענק לנוער. יש גם תכנית להוסטל לנוער ליד גן העצמאות, והיינו בקשר עם פדרציית ניו יורק להשגת תרומה.
"כמו כן, אנחנו בקשר עם מישהו ששוקל לתרום תרומה גדולה מאוד לבניית אולם אופרה גדול בעיר. זה יהיה מדהים. לעשות אופרה זה קשה כי זה עולה המון כסף, אבל להביא אותה מדי פעם לירושלים - זה יהיה אדיר. אני ומישה (בעלה, השופט מישאל חשין - א"מ) הולכים למטינה, קונצרט צהריים, כי אם אני הולכת לאופרה ב~20:00 בערב אחרי יום עבודה, אני מתיישבת על הכיסא ונרדמת.
"אחר כך אני מתעוררת ונהנית, אבל זה נורא קשה. ככה תהיה לנו אופרה בעיר שלנו, וזה נהדר. יש הרבה דברים נפלאים שצריך לעשות בירושלים, ואני מאמינה שאנחנו נעשה אותם".
על דבר אחד חשין לא מוכנה לשמוע בעניין החייאת מרכז העיר – על מוזיאון הסובלנות התקוע, שאמור לקום על בית קברות מוסלמי שנמצא בסמוך לגן העצמאות. זה קזוס בלי מבחינתה.
"אנחנו מקווים תקווה גדולה שהמוזיאון הזה לא יקום. הדבר האחרון שהעיר הזאת צריכה הוא מוזיאון לסובלנות", כועסת חשין. "אם היו לוקחים את הכסף שאספו, אם אספו, ונותנים אותו לתרבות בעיר או לנושאי סובלנות בעיר ולפעולות סובלנות, זה היה עדיף. העיר צריכה סובלנות, לא עוד מוזיאון. לקחו את המקום הכי יפה במרכז העיר ונתנו אותו לארכיטקט פרנק גרי, שהוא ארכיטקט מדהים אמנם, אך המבנה הזה לא מתאים, ובנוסף לקחו לנו את החנייה היחידה במרכז העיר.
"איך עלה בדעתם לבנות מוזיאון על קברים? לא הייתה בכלל בדיקת קרקע והם קיבלו את הרישיונות כהרף עין. לראש העירייה דאז, אהוד אולמרט, היה משום מה עניין בזה, והם עברו את כל הוועדות בהינף, ואף אחד לא שם לב שעומדים לבנות את הדבר המגוחך הזה. ברוך השם שזה נעצר, ולא משנה מה הסיבה".
חודש לפני הבחירות, ומי שעומדת בעצם בראשות העירייה האלטרנטיבית בדמות הקרן לירושלים, מודאגת מאוד מרמת המועמדים. היא, שזכתה לעבוד בצמוד לטדי קולק והקימה יחד איתו את הקרן, זוכרת איך היה פה כשהייתה פיגורה משכמה ומעלה שידעה להתמודד עם המורכבות הבלתי נסבלת של העיר הקשה בארץ, ויש שיאמרו אפילו בעולם.
את התנגשות הטיטאנים בינה לבין ראש העירייה הקודם אולמרט קשה לשכוח. אולמרט רצה להיות יו"ר הוועד המנהל של הקרן, ובעצם לשלוט על הברז שמטפטף דולרים לעיר. חשין סירבה, אולמרט ניסה לנקום. הוא הקים את הקרן החדשה לירושלים, והעירייה ניתקה את הקשר עם הקרן מיסודה של חשין. מאז אולמרט התנדף, חשין גייסה 35 מיליון דולרים בשנה, ואילו הקרן החדשה הפכה לכינור שני. חשין מסרבת אפילו להוציא מפיה אות, שלא נאמר מילה, על אולמרט. זה מאחוריה. גם על אורי לופוליאנסקי היא מסרבת לדבר.
אפילו לא סיכום קצר לחמש שנים בעייתיות, בלשון המעטה?
"זה לא פשוט להיות ראש עיריית ירושלים, זו העיר הכי מסובכת בעולם, על אחת כמה וכמה אם בוחריך הם מהמגזר החרדי ואתה צריך להחזיר להם על זה שבחרו בך. אתה צריך גם לחיות בשלום עם הלא חרדים, שלא לדבר על האוכלוסייה הערבית, זה לא פשוט. הוא עשה ודאי כמיטב יכולתו, אין ספק שהוא השתדל מאוד. אין לי ספק שהוא מנסה. הסיטואציה היא בלתי נסבלת, קשה מאוד. להיות ראש עירייה אמיתי וטוב שייתן שירות לכלל האוכלוסייה, זה לא קל ולא פשוט".
והקוריוז שנקרא ארקדי גאידמק?
"זה נראה לי משחק ילדים. הוא לא ירוץ בסוף. זה עוד איזה גימיק שחבל לדבר עליו".
זה אפשרי בכלל להצליח בתפקיד הזה?
"טדי קולק הצליח, למרות שחלק כעסו עליו. אני אתן לך דוגמה, כשפתחנו את המוזיאון של מגדל דוד והיינו צריכים לייצג את ההיסטוריה של ירושלים, בשיתוף המוסלמים, היהודים והנוצרים, כולם לקחו חלק. בפתיחה אף אחד לא היה מרוצה וכולם טענו שקיפחו אותם. אני אמרתי שאם כולם לא מרוצים, סימן שעשינו משהו נכון. זה היה קנה המידה שלי. העיר הזאת מאוד מסובכת וקשה. יצא לי לראות בדמיוני אדם בעל שיעור קומה אדיר, כפי שהעיר זקוקה לו, שנמצא בסביבה, שיכול להרים אותה".
אני מסתכל על המועמדים ולא ממש רואה בשורה.
"לצערי, לא נראה לי שאחד כזה עומד בפתח".
אז ניר ברקת הוא לא התקווה הגדולה של הציבור החופשי?
"הוא בחור נחמד מאוד", עונה חשין ושותקת לזמן ממושך. מאוד. "אם הוא יכול להיות ראש עירייה שיתנשא לגבהים ויציל את העיר הזו, זו שאלה אחרת. זה אני לא יודעת. עצם העובדה שהוא דבק בכיסאו אחרי שניסה להיבחר לפני חמש שנים, לא ויתר, נשאר בעירייה ורץ בשנית, מעידה על זה שהתפקיד חשוב לו. אם הוא יכול להרים אותו או לא, ימים יגידו. אני לא מכירה אותו מספיק, מאיפה לי לדעת?".
למרבה ההפתעה, העירייה דווקא אינה זוכה לחצי הביקורת של חשין. היא משלימה עם התבוסתנות וחוסר יכולתה של העירייה לדאוג לתושביה. הקרן לירושלים, כאמור, משלימה את העירייה וכבר לא נלחמת בה. לופוליאנסקי וחשין חנכו את גן הסובלנות החדש בארמון הנציב והיחסים ביניהם היום הם על גבול הסביר. חשין מאשימה את הממשלה, את הירושלמים, את הישראלים בכלל ואת יהודי העולם בפרט.
"ירושלים היא עיר שבמשך 2,000 שנה יהודים התפללו אליה, לא לישראל ולא למדינת ישראל", קובעת חשין. "השם 'ירושלים' מאחד את העם היהודי, אז אי אפשר להתייחס לעיר הזו בזלזול. היום מתייחסים אליה כך, והראשונים לעשות זאת הם הישראלים. כל אחד מסתכל עליי ועל מי שנשאר לגור בעיר כעל יצורים מוזרים. אמרתי פעם לדן מרידור (יו"ר הקרן - א"מ) 'אתה ואני החילונים האחרונים שיישארו בעיר הזאת', אבל אני מאמינה שיימצא פתרון בסוף.
"אולי תקום ממשלה בישראל שלא תעסוק רק בלשמור על הכיסאות שלה, אלא תוכל להתרכז בכמה מהבעיות האקוטיות שקיימות כאן, שאחת החשובות בהן היא ירושלים. זה כמעט הרגע האחרון בהחלט, כמו שאני אומרת לחבריי בחבר המנהלים של הקרן: 'אם לא נעשה משהו דרסטי, ההיסטוריה תסקול אותנו באבנים על כך שישבנו במקום הזה ולא השקענו מספיק מחשבה על איך להציל את העיר.
"זו לא פעולה שצריכה להיעשות על ידי העירייה ובטח שלא על ידי הקרן. תראה, 35 מיליון דולרים בשנה הולכים לצרכים הכי בסיסיים של העיר הזאת, אבל זה פשוט טיפה בים. צריך 350 מיליון כדי להציל את העיר, עם מקומות עבודה לצעירים, מגורים מסובסדים שימשכו צעירים לגור כאן, חינוך הרבה יותר טוב, כדי שאנשים לא יחשבו שזורקים את הילדים שלהם לכלבים. החינוך הוא מתחת לכל ביקורת ברגע זה. זה דבר שהממשלה צריכה להתגייס אליו, כמו גם יהדות העולם, וכמובן, המגזר העסקי. מי משרי הממשלה בכלל גר בירושלים? אני זוכרת שפעם היו באים לירושלים, נמצאים פה כל הזמן ורק בחמישי נוסעים לתל אביב. היום הם מגיעים רק ביום ראשון לישיבת ממשלה. מי גר פה בכלל מהשרים? מי גר פה בכלל מפקידי הממשלה?".
גם בכירי העירייה לא ממש גרים כאן.
"יכול להיות. זה מין מעגל מרושע שלא נגמר. אנשים עוזבים את העיר כי אין פה כמעט כלום, והם רוצים יותר תרבות, כסף, משרות, יותר אפשרויות, עיר פתוחה ופלורליסטית. כשמחפשים אנשים לא מוצאים אף אחד, וצריך להביא אותם מחוץ לירושלים. קח את מנכ"ל בנק לאומי, איתן רף, שגר בירושלים, ונאלץ לנסוע כל יום עד חולון. אפילו הוא התייאש. הנסיעה לירושלים גם נהייתה הרבה יותר מסובכת, פעם זה היה שלושת רבעי שעה, היום זה עלול לארוך שעתיים. זה דבר נורא ואיום, שנוצר בגלל התחבורה".
ביום ירושלים הקודם אולמרט הבטיח להזרים לעיר חמישה מיליארד שקלים.
ההערה שלי מקפיצה את חשין, ואם להיות כן, זו הייתה מטרתה. "אלה סתם דיבורים", היא אומרת בקול צלול ורועם. "בהצהרות חגיגיות כולם מצוינים, חוץ מזה זה סתם דיבורים. אני לא רוצה לדבר על אהוד. אבל בממשלה הזאת אפילו ההכרזות וההבטחות שלא מומשו היו טיפה בים לעומת הבטחות קודמותיה. מתי כולם נזעקים? כשמישהו מדבר על חלוקת העיר, אז בכנסת ובממשלה צועקים 'אוי גוועלד, מחלקים את ירושלים'. על מה אתם מדברים? הם לא יודעים אפילו במה מדובר. מי משרי הממשלה ביקר באבו דיס אי פעם, מי יודע מה קורה שם? התוצאה היא שהמקום לא פה ולא שם, לא מנקים שם את הזבל כי מפחדים להגיע ואין כסף, כי לא משלמים שם מסים כמו שצריך כי כולם עניים. התוצאה מאוד עגומה".
אז מה עושים?
"כל עוד אנחנו אחראים לעיר הזאת, אנחנו חייבים להשקיע בתשתיות ובחינוך. כמובן שאם יחלקו את העיר בהסכמה, העומס הזה יירד. אנחנו משתדלים לפעול במזרח ירושלים ככל שאנחנו יכולים. הכספים שלנו הם לא ממש שלנו, כי מדובר בכספי תרומה ולא קל להסביר לתורם יהודי למה חשוב לעשות פרויקטים במזרח ירושלים. אז אמנם אנחנו לא יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו עושים הרבה מאוד שם. ידנו אינה משגת, אבל אני מרגישה שאני אחראית מטעם הקרן לירושלים לכל האזרחים בעיר".
לפני 13 שנים בדיוק התגייסתי לצה"ל. אני זוכר היטב שבכל פעם שנדרשתי לספר מאיפה אני מגיע לכור ההיתוך הרעוע של הצבא וסיפרתי שאני ירושלמי, קיבלתי לפחות נקודת זכות אחת בעיני השואל. כן, עד לא מזמן ירושלמים הסתובבו בארץ עם סוג של הילה מעליהם. צעדתי בגאווה במדינה, כי ידעתי ש~2,000 שנות היסטוריה מלוות אותי, ולא גושי בטון אורבניים חסרי מסורת. היום, כמו שחשין אומרת, זה כבר לא ככה. לאיפה שאני לא הולך, אני מתגונן, חבריי מסתכלים עליי בתימהון ומתלחששים "מה הוא עדיין עושה שם, מה יש לו לחפש שם".
כאחד שטובל מדי יום בביצה הירושלמית וניזון מלבקר אותה מדי שבוע, הפכתי בדיסוננס הזוי לעורך הדין של העיר המקוללת הזאת כשאני יוצא ממנה או מדבר עליה עם חוצנים (תל אביבים בעיקר).
"אנחנו אשמים בזה במו ידינו, הישראלים", מסבירה לי חשין. "לירושלים יש דימוי של מפסידנית, ואף אחד לא אוהב להתחבר למפסידנים. צריך לעשות מאמץ בעניין הדימוי. ירושלמי צריך להגיד שהוא ירושלמי בגאווה ולא להתנצל. יש פה אוצרות שאנשים עוד יגלו אותם ואיך להשתמש בהם, ויביאו את ירושלים להיות הפאר של מדינת ישראל.
זה יקרה. הסינמטק שלנו, למשל, אין יפה ממנו. הסינמטק של תל אביב הוא בסדר, אבל איך אפשר להשוות בכלל את היופי של זה מול זה? אתה לא צריך לראות סרט כאן, מספיקה כוס קפה במרפסת של הסינמטק וקנית את עולמך. זה חלום. לחתני היה יום הולדת בסוף החודש והוא חגג בירושלים בגללי. באו חברים מכל הארץ, אכלנו ארוחת צהריים ב'לבן', הם לא האמינו שקיים מקום כזה יפה. אנשים לא מכירים את העיר גם בגלל הדימוי. אף אחד לא טורח לבוא ולבדוק בעצמו.
"צריך לשנס מותניים, זה לא יקרה מעצמו. צריך שממשלת ישראל תהיה ערה לזה ותהיה מוכנה לצאת לקראת העניין, שכל משרדי הממשלה יישבו פה ושתהיה גישה של 'מי שצריך אתכם, שיבוא לירושלים'. עורכי דין, למשל, באים לירושלים בהמוניהם. לצערנו, בנו את בית המשפט בכניסה לעיר. זו גם אחת הבעיות של מוזיאון ישראל - באים ויוצאים ולא מספיקים לשוטט בירושלים. הפוטנציאל קיים, רק צריך גורמים שיעשו בו שימוש. הקול הראשון צריך לצאת מממשלת ישראל. לא יכול להיות שאתה קורא לירושלים בירת ישראל ואתה לא נמצא בה אף פעם.
"צריך אדם משכמו ומעלה שישכנע את הגורמים בארץ ובחו"ל שירושלים היא הדבר הכי חשוב. ירושלים הרי לא שייכת רק לירושלמים, אלא לכל העם היהודי. כל יהודי רואה בה את הבירה השנייה שלו. פעם כל יהודי שהיה יכול לקנות משהו בישראל קנה בירושלים, היום זה כבר לא ככה. הרבה מהתורמים שלנו קונים בתים או דירות בתל אביב, משום שירושלים בשבת היא כמו מדבר, עיר שממה, מדכדכת. לאדם שלא חוזר מבית הכנסת, זה פשוט מדכא. אתה בא לתל אביב ושם הומה וסואן, יש תרבות, שמחה, אירועים כל הזמן מסביב ושמחת חיים. לירושלים היום אין שמחת חיים".
זו בדיוק הנקודה. אין שמחת חיים ברחוב.
"אפשר לנצל את זה, לעשות הון לטובת העיר. קח את עין יעל, שזה המקום הכי יפה בעולם, זה לא כמו האירועים הסגורים בתל אביב. ירושלים לא צריכה לחקות את תל אביב ואסור שהיא תעשה את זה. תל אביב זו תל אביב עם הים הנהדר הזה, ולירושלים הפנינים שלה, רק צריך לדעת לנצל אותן. צריך לדעת לקחת את חלקת הקרקע ולהפוך אותה לדבר טוב. קח את גן החיות, שהוא הכי יפה בעולם. גם אם לא הייתה שום חיה שם, זה כיף לא נורמלי לטייל שם. בכל פעם שאני לוקחת את הנכדים שלי לשם, זו חוויה שאין שנייה לה. יש לנו דברים, יש בעולם משהו כמו מגדל דוד? גם סתם לטייל ברחובות האלה זה פשוט נהדר. זו רשעות שאנשים לא יודעים לנצל את כל האוצרות הללו. אני מאמינה שבסוף נצליח וירושלים תהיה הפאר של המדינה. זה עוד יקרה".
פרסמנו לא מזמן ידיעה שלפיה בקרוב תעזבי את תפקידך כראש הקרן.
"על פי בקשתי הקמנו ועדת איתור. אני לא יכולה להגיד לך שמחפשים באינטנסיביות היסטרית, אבל מחפשים. זה לא פשוט למצוא לי מחליף, ולא מפני שאני כל כך חשובה, אלא מפני שיש לי ניסיון של הרבה שנים בגיוס תרומות, וניסיון והיכרויות חשובים מאוד. אני לא בפנסיה, אני אדם שעסוק מהבוקר עד הלילה, ולא רק בענייני הקרן.
"יש 700 דברים שמעניינים אותי, כמו מעמד האישה וכמובן ירושלים ומעמדה, ואני אמשיך להתעסק בזה, אני אמשיך לעבוד בשביל הקרן. אני מאמינה שימצאו לי תואר כלשהו, ואני אתרום ככל שאוכל. אני כמובן גם אוהבת אמנות, ובכל הדברים הללו אני עוסקת גם היום, פשוט יהיה לי יותר זמן".
נא להמתין לטעינת התגובות
