הבוק קלאב של אזור השרון
מרכז העיר כפר סבא, שעת לילה מאוחרת, הילדים כבר מזמן הלכו לישון. בסלון שמונה אנשים, גברים ונשים, הורים לילדים שעוסקים בפעילות ייחודית. לא, לא מדובר בעוד ערב חילופי זוגות סליזי, אלא במועדון האריסטוקרטי ביותר בשרון, מועדון הקריאה היחיד באזור. אלה ברייר בילתה ערב עם חברי המועדון, למדה על ספר של סימנון, אכלה פאי אפרסקים משגע והבינה שבמפגש הבא היא לא הכי רצויה
ממש לא, החבר'ה האלה מחויבים מרצונם לקריאת ספר אחד בחודש. זה נשמע לכם מעט? לא כשאתם עם ילד/ים, משרה מלאה ובעלי חברות. ובטח לא כשאתם קוראים בשביל שאחר כך תוכלו לנהל על זה דיון עמוק ברמה גבוהה. בארצות הברית מדובר בתופעה נפוצה ורחבה, בארץ – קצת פחות.
קבוצות קריאה מתקיימות לרוב בפורומים באינטרנט באופן וירטואלי אבל כאן מדובר בקוראים בשר ודם שנפגשים מדי חודש בחודשו. האם מדובר במועדון חברתי אלטרנטיבי או ב-"חוג" למבוגרים? מבולבלים? תצטרפו למועדון. הקריאה.
מפגש המועדון, שנודד מדי חודש בין בתי המשתתפים, מתקיים הפעם בביתה של אביטל שהם-ברק, מידענית במרכז הבינתחומי המתגוררת בכפר סבא. אני מגיעה נרגשת, מציגה את עצמי ומבטיחה לא להתערב. רון בן יעקב, הדוקטורנט לפסיכולוגיה ובעל אוצר המילים האקדמי, מסביר לי שעצם נוכחותי במקום משליכה על התנהגות הסובבים בדומה לניסוי שערכו בקרב מספר משתתפים שהציבו מולם מראה. המראה, כך הסביר, גרמה להם להתנהג שונה לחלוטין.
טענה זו גורמת לי להרגיש כמו מראה ולאחרים, להיזכר בעלילות האח הגדול ולפצוח בדיון בדבר קיומן של המצלמות בבית והשפעתן על התנהגות הנוכחים. "לא מאוד ספרותי", חשבתי לעצמי אבל מהר מאוד התבדיתי. מסתבר שמדובר רק בשיחת החולין המתנהלת
לדבריה, לראשונה מזה שנתיים, הצליחה להגיע בזמן למפגש. ספרי לי על זה. עוד אנחנו ממתינים, המארחת מתפנה לספר לי איך הכול התחיל, שכן מדובר במועדון וותיק שפועל כבר שנתיים. "הרעיון אמריקאי ביסודו ומקובל מאד באמריקה. האבות המייסדים, חולמי החלום הם איציק פרנפס שחזר משליחות עבודה בארצות הברית, שם נמנע ממנו להשתתף בקבוצת קריאה מכיוון שהיא מנתה נשים בלבד, ואני, שתמיד רציתי להשתתף בקבוצת קריאה כזו ולא הצלחתי לאתר אחת דרך חברים או קשרים אחרים.
יום אחד החלטתי לפרסם מודעה בכמה פורומים באינטרנט וכתבתי שאני מעוניינת להקים קבוצת קריאה. רצה מי שרצה ובדיוק באותה נקודת זמן חזר איציק מחו"ל, נחוש בהחלטתו שהפעם איש לא ימנע ממנו להצטרף לקבוצת קריאה והריץ חיפוש בגוגל. ההודעה שלי הופיעה בתוצאות והוא פנה אלי במייל. כשכל אחד מפיץ את הידיעה בין חבריו ומכריו, יצאנו לדרך". היא משחזרת את ימי ההקמה.
בינתיים, שולף בן-יעקב דיסק און קי המכיל סרט שנעשה על פי הספר בו ידונו בערב. עדי שפרכמן, הייטקיסט נוסף בחבורה, מוריד את הסרט למחשב הנייד שכנראה מלווה אותו לכל מקום (ואת רוב הנוכחים למעשה), ומבטיח לצרוב למי שרוצה. כשכולם מגיעים, השעה מתקרבת ל-21:00 בערב, זמן טוב לצפייה בחדשות או חווית הרגעות אחרת, אבל לא כאן. כאן אנחנו מתקדמים לקראת סיעור מוחות שכמותו לא חוויתי זמן רב. הספר בו דנו חברי המועדון היה ספרו של ז'ורז' סימנון הנקרא: "האיש שצפה ברכבות". בתרגומו של הסופ, יהושוע קנז.
לאחר שצמצמתי את נוכחותי למינימום (על ידי התרכזות מוחלטת בפאי האפרסקים שהכינה המארחת–סיבה מעולה להגיע למפגש כזה), הפגישה נפתחה. האמת שלא רק פאי האפרסקים בער בי, פשוט לא קראתי את הספר. שלא כמו ג'ורג' בשעתו, באחד הפרקים הטובים של סיינפלד, אפילו את הסרט לא ראיתי, כך שרק נשאר לי לשבת בצד, למלא פי באפרסקים, ולהנהן.
בשביל לשמור על סדר מסוים ועל קו מנחה, כל פעם מישהו אחר מגיע עם "הרצאה", זאת אומרת עם חומר מוכן על הספר, הסופר, ורעיון לדיון בנושאים שונים. הפעם היתה אחראית על כך עלית עזרא– עולה וותיקה מצרפת אשר עובדת יחד עם שהם-ברק כמידענית ושבין היתר כתבה את התזה שלה על הסופר. עזרא, שהנושא בוער בעצמותיה, אוחזת בעותק של הספר בשפה המקורית ומגלה על הסופר פרטים שרק מי שעשה עליו מחקר מקיף יודע – כמו למשל, שהיה נכנס לטראנס של שמונה ימים במהלכם הסתגר בחדרו, עם 12 עפרונות מחודדים, כתב ובתום התקופה, יצא עם רומן. "כמו שלאישה יש מחזור חודשי, כך לו היה רומן חודשי שיצר".
כמו בכל מועדון, גם כאן נעשה שימוש בשפה מסוימת ובמונחים שלמתבונן מבחוץ, עשויים להישמע זרים ומשונים. "צריך לקרוא את הספר של הקונדיציה הרומנטית של האדם. בשנייה אחת כל השכבה הדקה של הסוציאליזציה נעלמת. שכבת התרבות נשברה", אומרת עזרא ואף אחד לא נבהל.
אני מאמצת את זכרוני ומפשפשת עמוק בתאים האפורים ששימרו אולי חצי סמסטר בקורס ספרות באוניברסיטה, וכשזה לא עוזר, הולכת רחוק יותר לשיעורי הבלשנות ושמחה לגלות שיש שימוש למונחים ההזויים: "פאבולה" ו"סוז'ט" שבאים כאן לידי ביטוי.
אני לא זוכרת לחלוטין את הפירוש המלא, אבל לפחות לא מרגישה קלולסית לגמרי: "התרבות שלנו היא שכבה דקה מול החייתיות הטבעית. הגיבור התגאה שיש לו בית, תנור וסמלי סטאטוס אחרים. מצד שני ברגע אחד הוא רוצח שני אנשים", מגיב בן-יעקוב להנחתה שהוגשה לו. העניינים מתחממים כשהדמות המדוברת זוכה להשוואה עם אחד מגיבורי הספרות הקלאסיים ביותר הלא הוא רסקולינקוב המיוסר מה"חטא ועונשו", החבר'ה חלוקים בדעתם. יש מי שסבור שבדומה לחוטא ההוא, גם הגיבור הנוכחי שואף שיתפסו אותו ואילו אחרים טוענים שזה ממש לא הכיוון.
מה שבטוח זה שכולם מסכימים שאפשר לא להסכים. סימנון גם מתקשר לסופר ופילוסוף אחר, אלבר קאמי ורון סבור שההקבלה של הספר עם "הזר" מתבקשת: "שם דיברו על אותנטיות. אם בן אדם אותנטי, הוא צריך להסתכל לתוך עצמו. ההתבוננות הזאת הופכת אותך בסופו של דבר לאוטיסט". הדיון נסוב על עקרונות המוסר הקתוליים הבולטים בכתיבתו של סימנון – אלמנט הווידוי וחטא תאוות הבשרים, הקשר של הגיבור לאשתו, לה הוא קורא "אמא", תסביך אדיפוס ופירושים פרוידיאניים. לא תאמינו כמה אפשר להספיק בשעתיים. גם הפאי בתבנית הולך ומצטמצם, צריך אנרגיות בשביל כל המאמץ המחשבתי הזה שדורש פענוחים נוספים.
כפי שזכור לי משיעורי ספרות רבים וגם משיעורי קולנוע, שם היצירה מלמד פעמים רבות על התוכן. במקרה זה, השם תורגם בצורה חלקית. בצרפתית נקרא הספר: "האיש שצפה ברכבות החולפות" ועזרא תוהה בקול רם מה מסמלת הרכבת. המסקנה אליה מגיעים החברים, היא שהרכבת מסמלת במידת מה את החיים שחולפים על פניו של הגיבור. "הרכבת ממוקמת ליד בית הזונות בו מעולם לא ביקר, היא נוסעת עם חלונות סגורים – בפנים קורים דברים שנסתרים ממנו". בני החבורה משלימים אחד את השני ותוהים עד כמה יכול היה הסופר בחייו הפרטיים, לחיות את חייו לאחר שכתב בקצב מסחרר כל כך.
הקבוצה נחלקת כמעט שווה בשווה בין גברים ונשים וכאשר דנים ביצירה שכתב סופר כמו סימנון הנחשב לבעייתי בכל הנוגע ליחסיו עם נשים, הרי שיש מקום לדיון גם בנושא דמות האישה ביצירה. נשאלת השאלה האם מישהו מהקוראים הצליח למצוא "אישה אמיתית" בדמות שרקם הסופר. לדעתו של בן-יעקב, אשתו של הגיבור הפגינה גבורה. "היא התגברה על עצמה ויצאה לעבוד" הוא אומר, מה שמקפיץ את מרב רוזנס שטוענת שלדמות האישה בסיפור, פשוט לא היתה ברירה. אבל אל חשש, הדיון ממש לא הופך להתנצחות פמיניסטית, אלא מתמקד בתוך גבולות הבדיון בין כריכת הספר.
חברי המועדון לא נשארים כבולים ליצירה הספציפית הנדונה באותה פגישה, הם גולשים לשיחות ודיונים (לעיתים גם לוויכוחים) על נושאי ספרות כללים. האם יש לקרוא את היצירה תוך כדי הכרת היוצר, או להתעלם מהביוגרפיה האישית שלו ולנתח את הסיפור העומד בפני עצמו? האם אפשר לנתק דמויות והתנהגות מהוויה תרבותית מסוימת (במקרה זה ההוויה הפריזאית) או שמא מדובר בחלק בלתי נפרד מחוויית הקריאה? בנוסף גולשים לאמירות תיאורטיות על נושאים כמו אינטר- טקסטואליות בין מדיות שונות, שאלות בדבר השפעת התקשורת על עיצוב התרבות והחברה ולהפך.
נושאים כמו אותנטיות, ותרגומים צפים גם הם ונראה כי הערב צעיר וכי אפשר להעביר חודש שלם, בדיבורים על נושא אחד, ספציפי לכאורה שנופל לכותרת "ספרות" ושמגלם בתוכו עולם ומלואו. החבר'ה מפגינים הצלחה מטאורית במה שמסתמן לרגע כ"ניים דרופינג" מטורף, אולם מהר מאוד ניכר כי יש מאחורי השמות גם ידע כללי נרחב. סארטר ופוקו, זרמים קתוליים ומנהגים פרוטסטנטיים, כולם לוקחים חלק באורגיית המילים שעבור מי שלא רגיל, עשויה לעורר סחרחורת ולגרום לתחושת חוסר התמצאות קלה. אני מציצה בזהירות מסביבי ורואה שכולם נינוחים ורגועים, אם כך, הכול בסדר.
המשתתפים מתעכבים על נקודה שחשובה להם. "עד כמה הסיפור והדמות כאן אוניברסאליים?" הם מחליטים שהזרות שמאפיינת את גיבור הספר פורצת גבולות ולאומים, שוב בדומה לגיבור ה-"זר" של קאמי. לעומת זאת, ספרים ישראלים כמו "התגנבות יחידים" של יהושוע קנז ואחרים שדנים בטראומות של עם, כנראה לא יקראו באותה צורה על ידי מישהו מבחוץ. צה"ל – שלנו, הניכור, של כולם. אנחנו מתקרבים לסוף הערב והשיחות מסביב לשולחן גוועות לאיטן.
האם כולם אהבו את הספר ונהנו ממנו? לפי הדיון ומהמעורבות ניכר שכן אבל אז מפתיעים אותי. פרנפס: "כשנכנסתי הנה היום לא אהבתי את הספר, עכשיו אני הרבה יותר מחובר אליו ומעריך אותו. סימנון חייב לך" הוא מחמיא לעזרא על עבודה הרקע שעשתה. בן -יעקב לעומתו, עדיין לא שוכנע. "לא אהבתי את הספר. הוא היה מעניין אבל לא אהבתי אותו. גם המינגווי למשל כותב רזה אבל חי ולכן קל להתחבר אליו". הוא אומר ומתפנה לספר אנקדוטה: "קראתי את 'איים בזרם' באיזה בית קפה כשגרתי בפריז, ולפני שחזרתי הביתה הייתי חייב לקנות את המצרכים ולהכין לעצמי את המשקה שהגיבור בספר שתה (דאקירי קפוא, א"ב). הכנתי ונכנסתי לבריכה, באמצע היום, בלי קשר לכלום. אשתי ראתה אותי ככה ושאלה אותי מה אני עושה, עניתי לה שאני אי בזרם".
שהם-ברק: "נדיר שכולנו אוהבים את הספר, היו מעטים שבאמת כולם הסכימו לגביו. למשל, צילה של הרוח, ואם החיטה – את אלו כולם אהבו אבל זה קורה מעט. עוד קורה שנכנסים למפגש ודווקא אוהבים את הספר אבל יוצאים עם תחושות אחרות ולהפך. בכל מקרה, מה שחשוב זה שנהנה מהדיון עצמו".
הפגישה הסתיימה בתום שעתיים וחצי וכולם מתחילים להראות סימני עייפות מובנים, זהו אמצע שבוע עבודה והרוב בכלל לא עברו בבית. עכשיו רק נותר לבחור את שני הספרים הבאים. ספר ישראלי וספר לועזי. זה מתבצע באופן דמוקרטי, וממש כמו שרבים מאיתנו נכנסים לאתרי ביקורות של סרטים בטרם פוקדים את הקולנוע, הרי שגם כאן מסתכלים באתרים על תגובות של אחרים לספר שמוצע. הראשון שהיה על הכוונת הוא עגנון עם "כתמול שלשום" הקשה, הכבד וגם הקלאסי והחשוב. אחרי שהחבר'ה שמעו שמדובר בספר עב כרס, הוחלט פה אחד לוותר – לא מעצלנות חלילה אלא מהלך רוח קליל יותר ששלט בנוכחים באותה השעה. ספר אחר שהוצע הוא "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי, אחת הקלאסיקות הישראליות הנחשבות ביותר שבאופן מפתיע הרוב לא קראו (ותנחשו מה, אני דווקא כן...).
אחרי טלפונים לחברים שקראו, התלבטויות קשות ודיסקוסים רבים הוחלט על הספר "פסנתר של חורף" של אילת שמיר ו-"זיכרונותיו של מת" של דה אסיס. שהם-ברק מספרת שבמשך השנתיים בהן קיים המועדון, היו תמורות ומעברים אולם הבסיס נותר איתן. "גרעין של חברי הקבוצה נמצא ומשתתף בה מהמפגש הראשון ולא מחמיץ אף פגישה, חלק נשרו ואחרים הצטרפו במקומם. ההרכב הנוכחי רץ כבר זמן רב וכמו שראית אנחנו מרגישים מאד בנוח האחד עם השני ונוצרה אווירה טובה של דיון ספרותי כמו גם החלפת חוויות מתחומים אחרים של אמנות כמו קולנוע, פילוסופיה, ושירה". לדברי החברים, פער הגילאים והרקעים השונים מהם הם מגיעים לא מפריעים לגיבוש אלא להפך. "אנחנו נעים בין גילאי 35-60 פלוס מינוס ורואים יתרון עצום בעובדה שאנחנו גוף הטרוגני מבחינת ההרכב שלו. כל אחד מביא את הערך המוסף לפגישה ותורם נקודת מבט ייחודית" הם אומרים.
מה המטרה של הבוק קלאב כפי שאתם רואים אותה?
"מטרות הבוק-קלאב הן להיחשף לכמה שיותר ז'אנרים, גם כאלה שאולי בדרך כלל לא יענו על נטיית הלב הטבעית שלנו. כי את מה שאנחנו קוראים בדרך כלל הרי נמשיך לקרוא ודווקא דרך הבוק קלאב יוצא שלפעמים אתה נחשף למשהו שלא היית קורא בשגרה. למשל הספר 'אם בלילה חורפי עובר אורח' שהיה שנוי במחלוקת וחלק מאיתנו התקשה לסיים, הפך בזכות דיון מעניין והכנה מרתקת שאיציק הכין על הספר למשהו שהעניק תחושה של 'בכל זאת יש כאן משהו' ששווה קריאה ובודאי שווה דיון" אומרת שהם-ברק. לדברי החבורה, מטרה נוספת היא להחליף דעות ולקיים דיון על הספר הנבחר וכן שמי שמכין את הרקע לספר יביא איתו איזה ערך מוסף לקריאה הרגילה. "אנחנו לא נסמכים על מרצים מבחוץ אלא על עצמנו בלבד וסבב האירוח בבתים כמו גם מי מכין את הרקע לספר משתנים מפגישה לפגישה וולונטריים לחלוטין אם כי כל אחד נוטל בהם חלק ברצון".
מה לגבי הכיבוד במפגשים? זה בגדר "חובה"?
"החלטנו לא להפוך את זה למפגש קולינרי מידי ואנחנו משתדלים להגיש כיבוד נחמד אם כי לא מוגזם כי זאת לא מטרת המפגש", אומרת שהם-ברק ומוסיפה שבארצות הברית, יש ספרי מתכונים לבוק קלאבים ואפילו תחרות סמויה בין המארחים על טיב ורמת האירוח. "הרעיון הוא להרגיש בנוח גם אם הבית שלך לא וילה מדוגמת וגם אם אתה לא בשלן צמרת".
מה צריך לעשות בשביל להצטרף למועדון שלכם? זה אפשרי בכלל?
"עד עכשיו, כעקרון, עבדנו בשיטת 'חבר מביא חבר'. אנחנו לא מפרסמים את עצמינו ונשמח לשמור על המתכונת האינטימית שתאפשר אולי לעוד אחד או שניים להצטרף", היא אומרת וסותמת את הגולל על מי שחשב שהוא כבר מוזמן לדיון על הספר הבא.
המועדון, משמש גם כמסגרת חברתית אלטרנטיבית עבורכם? בכל זאת, אתם נפגשים מדי חודש.
"זאת שאלה קשה מכיוון שזה לוקח אותי לדיון פילוסופי של מה זה בכלל קבוצה אלטרנטיבית ומי אמר שמפגש חברים על כוס קפה שמדברים על פוליטיקה או על טיול לחו"ל הוא ה -'רגיל' . אמנם כאן יש משהו מתוכנן יותר, שנקבע מראש לתאריך מסוים ולמטרה מוגדרת אבל אני חושבת שאנשים מוצאים להם מסגרות שמתאימות להם ומספקות אצלם צורך מסוים ולא הייתי קוראת לזה אלטרנטיבי. זו עוד מסגרת חברתית, שהוקמה לצורך ספציפי אבל ממלאת אצל כולנו את המצברים וממפגש למפגש הדיון נעשה יותר ויותר איכותי, קולח, מפרה ומהנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
