הולך לי שם, רונה
לפני חמש שנים ירד הזמיר סמיר שוקרי מהארץ ולקח איתו את הכינור הלבן. הטענה המרכזית: הוא והפלייליסט אף פעם לא היו חברים. היום הוא יושב בווילה בלונג איילנד, מפוצץ אולמות, ובינתיים לא מתכוון לחזור. בטח שלא לעכו הבוערת
היום סמיר שוקרי יושב עם אשתו ג'מילה והבן נדיר בווילה רחבת ידיים בלונג איילנד, ניו יורק. את המהומות בעכו הוא ראה מהטלוויזיה. חתונות ובר מצוות הוא עדיין עושה, בשביל החלטורה. האולמות מפוצצים והקהל על השולחנות, רובו ככולו ישראלים שירדו מהארץ וזוכרים את שוקרי והכינור הלבן מנגנים את "רונה".
"כעיקרון, מעולם לא נהגתי לעסוק בשאלות פוליטיות", אומר השבוע שוקרי, "אבל כשמדובר בעכו, העיר שבה גדלתי, אני מרשה לעצמי לחרוג ממנהגי ולומר כמה מילים. מצער מאוד לשמוע על המהומות בעכו. כאיש שתמיד היה ועודנו סמל לגשר ולדו-קיום בין שני העמים, אני מזועזע. חבל מאוד שעשבים שוטים מקלקלים שדה פורה שלם, וחבל מאוד שהתנהגות של אדם אחד שפעל בחוסר התחשבות ובחוסר אחריות ובחוסר תבונה, גורמת לכך שעיר שלמה תבער.
"ערבים ויהודים בעכו מכבדים אחד את השני וחיים בשלום זה עם זה. אני חושב שבמקרה המצער הזה צריך לפעול בתבונה וליישב את ההדורים מהר ככל האפשר, ולחזור לשגרה ולחיים קונסטרוקטיביים המאופיינים בדו~קיום, בשמחה ובאחוות עמים. גם במקרים קשים ניסיון החיים מלמד שצריך לדעת למחול. אחרי הכול, כולנו חייבים לזכור שאחים אנחנו ותמיד נישאר אחים".
בשנת 2002 הודיע שוקרי שנמאס לו והוא יורד מהארץ. "לא משמיעים אותי", טען, "הכול פה נהיה מאפיה, ברדיו ובטלוויזיה. אני זמר ברמה בין-לאומית, אבל אני מרגיש פה אבוד. תמיד הייתה ההרגשה הזאת שמקפחים אותי, אבל התעלמתי. תמיד פחדתי לדבר. דידי הררי משמיע רק חברים שלו. היום יש יותר מדיי זמרים מזרחים. היום כל פלצן הוא זמר. על כל חמישה אנשים יש ארבעה זמרים". השבוע, בשיחה טרנס-אטלנטית, כשהוא נשמע נינוח מאוד, מספר שוקרי כמה טוב לו מעבר לים. "הכול נפלא כאן", הוא מצהיר. "אני כבר חמש שנים בניו יורק, עם אשתי והבן שלי, והחיים שלנו פה טובים מאוד. לא חושב בינתיים לחזור לארץ".
למה בעצם עזבת את הארץ?
"רציתי להתרחב בתחום המוזיקה. לעשות משהו יותר בין-לאומי, לעשות מוזיקה מזרחית ולשלב עם סגנונות אמריקניים. אני מופיע פה בפני קהל ישראלי, ממש כמו בארץ. הקהל פה מעורב: גם ישראלים, גם ערבים, גם טורקים וגם אמריקנים. בארץ אתה עושה עוד הופעה ועוד הופעה ועוד הופעה. כמה אפשר? המדינה היא קטנה. רציתי לעשות משהו גדול יותר, להכיר עוד
"פשוט החלטתי לקום ולעזוב. בארץ יש גם יותר מדיי פוליטיקה. אתה מופיע פה ושם ואז פתאום יש פיגוע ומבטלים לך הופעות. זה אצל כל האמנים בארץ. הכול יותר מדיי פוליטי בארץ. אבל מצד שני זה המקום שבו גדלתי ושם הקהל שאוהב אותי. בכל פעם שבה אני בא לארץ מקבלים אותי יפה. ובכל זאת רציתי לעשות משהו יותר גדול בארצות הברית".
היום, אחרי חמש שנים בחו"ל, באמת אפשר להגיד שכבשת את אמריקה?
(צוחק) "אמריקה כבשה אותי. אני מופיע פה כמו שהופעתי בארץ ומקליט עם הרבה אמנים אמריקנים ומשלב כל מיני סגנונות. אני עובד עם הרבה מוזיקאים שמוכרים בתעשייה המקומית בניו יורק".
שוקרי (53) נולד בעכו למשפחה ערבית מוסלמית ומאז שחר ילדותו ניגן על כינור, עוד וגיטרה. את האהבה הגדולה למוזיקה ירש מאביו, סודקי שוקרי, שעסק שנים רבות במוזיקה ערבית.
כשהיה בן 18 טס לארצות הברית ולמד מוזיקה קלאסית לתואר ראשון בקווינס קולג'. לפרנסתו עבד במועדוני מוזיקה שונים. בשלב מסוים הכיר שוקרי את קרול סלומון, בת למשפחה יהודית מפילדלפיה והשניים התאהבו והתחתנו. חמש שנים בלבד ארכו הנישואים האלה, שבמהלכם נולדו לזוג רונה (25) ואיון (23).
בתחילת שנות השמונים עבד שוקרי עם כמה אמרגנים ישראלים ושלח אליהם את השיר "לינדה לינדה", שאותו הלחין והקליט. את השיר הקליט בסופו של דבר הזמר חיים משה, שהפך אותו ללהיט ענק וכך גם שדרג בן לילה את מעמדו שלו בעולם במוזיקה המזרחית. שוקרי נותר אלמוני ורק מעטים ידעו שהוא זה שעומד מאחורי הלהיט הענק של משה. בשנת 1986 הגיע שוקרי לארץ והקליט את "רונה", שיר געגועים לבתו הבכורה, שאותו כתב והלחין.
השיר הפך ללהיט חאפלות ענק ושנתיים אחר כך החליט שוקרי לשנות מיקום ולחזור ארצה. "גרתי בארצות הברית משנת 1973 עד סוף שנת 1988", הוא נזכר השבוע. "בשנת 1986 הקלטתי את השיר 'רונה', שהצליח מאוד בארץ וזה גרם לי להגיע לארץ ולהישאר בה בעצם 14 שנה". בארץ התגרש שוקרי ונישא שוב בשנת 1990 לג'מילה, בת לאב מוסלמי ולאם יהודייה. לשניים בן משותף, נדיר (18).
בשנת 1992 הקליט שוקרי תקליט בשם "נדיר", על שם בנו, כשעל העטיפה האחורית נראה בנו הפעוט מחזיק בידו כינור מפלסטיק. שוקרי טען אז שהקשר של הילד לכינור הוא גנטי. התקליט לא זכה להצלחה גדולה. בשנת 2000 יצא לחנויות האלבום "פנטזיה", קו~פרודוקציה ישראלית-צרפתית וניסיון מכוון לכיבוש קהל בין-לאומי. ג'קי חליפה, מוזיקאי יהודי ממוצא מרוקאי שהתגורר בפריז, היה אחראי להפקה המוזיקלית ושי'קה פייקוב כתב את הטקסטים.
האלבום בסגנון ערבי-פופי, זכה להשמעות מועטות. שוקרי ניסה גם פעמיים את מזלו בקדם האירוויזיון, במטרה להגיע לקהל מעבר לים, אבל הפסיד - בפעם הראשונה לגלית בל, שכלל לא נשלחה בסופו של דבר לתחרות באותה שנה ובפעם השנייה ללהקת "פינג פונג", שחזרה עם המקום ה~23 והמביש. "הכול מסחרה", טען אז שוקרי. ב~2002, כאמור, עקרה המשפחה לארצות הברית.
למוזיקאי ערבי מוסלמי נוח יותר ליצור ולעבוד בניו יורק?
"אין קשר למוצא. לא הרגשתי קיפוח בארץ. עזבתי כי רציתי לעשות קריירה בין~לאומית. בארץ הופעתי המון, בכל מקום אפשרי. מיציתי. רציתי להיפתח לדברים בין~לאומיים. לעשות דברים שונים בתחום המוזיקה, להגיע לקהל חדש. בארץ, הקהל הישראלי קיבל אותי כמו גדול. לא היה שום עניין פוליטי. זו לא הייתה הבעיה. חיפשתי קצת שינוי. בארץ יש יותר מדיי לחץ. החיים יותר מדיי לחוצים. בארץ כל הזמן חיים בלחץ ובמתח. אני רואה המון תאונות דרכים בארץ. אנשים רצים כל הזמן וקיים הרבה לחץ מכל הבחינות. החיים לא קלים בארץ. פה הרבה יותר נוח".
מה אתה עושה בעצם ביום-יום?
"הרבה חזרות בעיקר. אני גם מלחין ומופיע הרבה. יש לנו ערב ישראלי במנהטן בכל יום רביעי, שהוא ערב ממש מוצלח. אנחנו להקה של שישה אנשים, כולל נגן דרבוקה, שרים כל מיני סגנונות, גם באנגלית וגם בעברית וגם בערבית. הרבה אנשים מפורסמים באים אלינו. למשל צ'לסי, הבת של ביל והילארי קלינטון, מגיעה הרבה לראות אותנו וגם ננסי שפילברג, אחות של סטיבן שפילברג, באה המון למועדון עם בעלה. ומעבר לזה אני עושה גם הרבה אירועים, ממש כמו בארץ, בר מצוות, חתונות וכאלה. אני גם מקליט חומרים ועשיתי תקליט לפני כמה חודשים שנקרא 'שירים שאהבתי'. חידשתי כל מיני שירים שאני אוהב".
כשעזבת לא פחדת שהקהל הישראלי ישכח אותך?
"חס וחלילה. עזבתי, אבל אני כל הזמן בא לביקורים. אם מזמינים אותי להופעות, אני מופיע גם בארץ מדיי פעם. אנשים מבקרים אותי מהארץ. כל מי שבא מהארץ בא אלינו למועדון. החיים טובים ויפים באמריקה. ישראלי היא מדינה מיוחדת, אבל פה יותר שקט, יותר פסטורלי. אני גר בלונג איילנד בבית פרטי ונהדר לנו פה. אשתי עובדת כיום כעורכת דין בניו יורק. היא עברה את מבחני לשכת עורכי הדין פה ועכשיו היא עובדת כאן. הבן שלי מסיים כאן עוד שנה את התיכון, ואחלה לנו. אני מסתובב כמו בשיר שלי 'חי כמו פרפר'. אני מסתובב בכל העולם".
ואתה עדיין מנגן על הכינור הלבן החשמלי שלך?
"כן, בטח. היום הוא עוד יותר לבן. זו המצאה שלי, הכינור הזה. האמריקנים אוהבים את זה. המוזיקה האתנית סוחפת את כל אמריקה, האמריקנים אוהבים את זה מאוד, וזה אחלה".
תישאר שם לתמיד?
"אי אפשר לדעת מה יהיה. בינתיים אני פה. אני עובד יפה כאן, אשתי עובדת יפה. אנחנו מסודרים כאן. אז אי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד. אני מרוויח בארצות הברית הרבה יותר ממה שהרווחתי בישראל".
בארצות הברית קיווה שוקרי לרכוב על גל ההצלחה של המוזיקה האתנית. עפרה חזה עשתה את זה עם השירים התימניים מבית אבא וגם שוקרי קיווה לתפוס לעצמו משבצת ולהתמקם בה. בצרפת הוא הוציא שלושה תקליטים: "המיטב של סמיר שוקרי", "פנטזיה" ותקליט נוסף עם הסולן של הלהקה "ג'יפסי קינגס". בארצות הברית הקליט דיסק עם נעימות של מוזיקת עולם, אבל לפרסום בקנה מידה נרחב הוא עוד לא זכה. "אני רוצה לפנות לחברות התקליטים הגדולות ולנסות להתחבר אל סטינג", הצהיר שוקרי ערב ירידתו מהארץ. כיום הוא בעיקר מופיע עם להקת הנגנים שלו במועדון בניו יורק עם חומרים מגוונים בעברית, אנגלית וערבית ומדי פעם מקליט.
יש לך עוד שאיפה בתחום המקצועי שאתה רוצה לממש בארצות הברית?
"אני עכשיו במשא ומתן עם זמר אמריקאי ידוע שיכול להיות שנעשה פרויקט יחד. אבל אני לא רוצה עדיין להגיד שמות וממש לדבר על זה. אני אשאיר את זה ליותר מאוחר".
בזמנו רצית לפגוש את סטינג. פגשת בניו יורק מוזיקאים מוכרים?
"פגשתי, בטח. פגשתי למשל את סטיבי וונדר. נפגשנו באיזשהו מועדון בניו יורק. הוא הופיע שם וביקשתי - דרך כל מיני קשרים שלי שם - שיכירו לי אותו. נפגשנו מאחורי הקלעים ודיברנו רק קצת, כי הוא ממש מיהר. שאלתי אותו אם אפשר מתישהו להיפגש והוא ביקש ממני שאני אשלח לו חומרים שלי. שלחתי, עכשיו אני מחכה לתשובות ממנו. לראות איך הוא יגיב לחומרים שלי. פוגשים בניו יורק הרבה מוזיקאים".
אתה מעודכן במה שקורה בתעשיית המוזיקה בארץ?
"מה שקורה היום בארץ זה בלגן אחד גדול. אתה לא יודע מי נגד מי שם. יש הרבה כישרונות וזמרים טובים, אבל זה לא כמו אז. היום כולם מקליטים וכל אחד נהיה זמר. השוק מוצף. מדינה קטנה ויותר מדיי זמרים. אני כל הזמן מתעדכן במה שקורה בתעשייה בארץ ויש לי חברים טובים בתחום. שמעתי שהתכנית 'כוכב נולד' הפריעה להמון זמרים בארץ, גם לזמרים הגדולים מהשורה הראשונה.
"זה ממש חבל. יש הרבה כישרונות בארץ, אבל זה מפריע לזמרים שקיימים כבר. זה לוקח את תשומת הלב של הקהל לזמרים החדשים וזה פוגע בכל הזמרים הישנים שעובדים כבר הרבה שנים. אני בקשר עם הרבה מוזיקאים בארץ, למשל שימי תבורי, שבא לבקר אותי כאן. מיקי גבריאלוב ביקר אותי כאן לא מזמן. כשזמרים מהארץ באים לניו יורק הם מבקרים אותי".
מתי בפעם האחרונה ביקרת בארץ?
"ממש לפני שבועיים הייתי. ביקרתי את ההורים שגרים בעכו ואת המשפחה".
ומה יגרום לך לחזור לגור בארץ?
"לא יודע, האמת. כרגע לא חושב לחזור. טוב לי כאן כרגע".
נא להמתין לטעינת התגובות
