דו"ח אמינוף
הוא ירושלמי במקור וגר כיום בעפולה. עורכי דין אנונימיים דאגו להגיד כי הוא מתעמר בהם, מבטל דברים של שופטים שיושבים איתו בהרכב ומעליב. התקשורת חגגה עליו. במשובים זכה לציון הנמוך ביותר. השופט בית המשפט המחוזי בנצרת אהרון אמינוף, פורש לאחר 30 שנה ועונה למבקרים. ויש גם כתב הגנה על הבן, הראל נוף, שישב בכלא אחרי שהכה את חברתו
העניין הזה עם התקשורת מפחיד את אמינוף ובעיקר את אשתו עירית. הם חרדים מעיתונאים, אולי נצמדים למילותיו של מאיר אריאל המנוח כי "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה".
בשנת 2006 עמד אמינוף במרכזה של פרשה משפטית שהסעירה את ישראל. הוא ישב על המדוכה יחד עם השופטות נחמה מוניץ וגבריאלה דה ליאו לוי במשפט של אב שאנס במשך שנים את בתו המאומצת, משפט שזכה לכינוי "הנאנסת שנהנתה".
כך נכתב בהכרעת הדין: "ייתכן שבמשך השנים משהיתה המתלוננת לנערה נעמו לה מעשי הנאשם, והיא חפצה בהם, (על אף שבגרה והבינה כבר שהמעשים אסורים) ולכן היא לא התחמקה מן הנאשם וגם לא טרחה לספר על מעשי הנאשם ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר אירוסיה וכשעמדה להינשא, מפחד שלאחר נישואיה היה מתגלה שהיא איננה בתולה. אף שזו השערה ואפילו השערה הגיונית, אינני יכול לקבוע מסמרות בעניין זה".
הדברים שנכתבו פעלו כחרב פיפיות. צמד השופטות שהיו בהרכב עם אמינוף שלחו מכתב למנהל בתי המשפט, בעז אוקון, והתנערו מהדברים שנכתבו. זאת הייתה הבעיה האחרונה של אמינוף. המכתב הודלף לתקשורת והפך את סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת ללוח קליעה למטרה.
"אני לא רוצה להיכנס לסיפור הנבזי הזה", משחזר אמינוף ומתקשה לרסן את כעסו. "זה היה עניין נבזי מאין כמוהו. מה שמצביע יותר מכול על כך שלא היה בדבר מאום הוא שאחת משתי השופטות באה אליי וביקשה סליחה שכתבה מכתב לעיתון יחד עם האחרת, ואחר כך ביקשה סליחה גם בפני אהרון ברק וגם בפני טובה שטרסברג כהן, נציבת התלונות.
זמן קצר אחר כך היא פרשה מהשירות. זה מצביע על הכול. אני רוצה להגיד לך שאני לא הגבתי כשהעיתונות חגגה מפני שיש אתיקה שמחייבת שופטים ולי אסור לצאת בתגובה. כתבים צבאו על הטלפון שלי בלי סוף ואמרתי שביקשתי רשות מנשיא בית המשפט העליון והוא לא נתן לי.
אני לא נהגתי כמו שתי השופטות שיצאו עם מכתב
במעריב פורסמה כתבה גדולה של אמנון דנקנר תחת הכותרת 'על שופטות ועל עלילות'. התיק הזה הלך לערעור בבית המשפט העליון ותגובתם היתה מינורית ומאופקת ביותר. לא אמרתי שהיא נהנתה אלא כתבתי שהיה מקרה אחד בו היא העידה שהאמא דפקה על הדלת בשבת בבוקר בעת המעשה והיא הסתירה את התחתונים מתחת למיטה.
כתבתי שהייתה לה הזדמנות פז לספר לאמה והיא לא עשתה ולא מובן מדוע לא עשתה, שמא נעמו לה הדברים. בעליון לא העירו על כך. הם התייחסו לפיסקה ואמרו שלא מצאו דבר מיוחד, רק שהיה מוטב לו לא היה נאמר בגלל ההעניין שזה עורר.
אני יודע בדיוק מה קרה שם מפי אחת השופטות, זה היה על דעת מישהו. לא אגיד לך מי ולא אנקוב בשמות. אני שומר על כבוד המערכת. גם על השופטת השניה אני לא רוצה להרחיב במילים".
את שנות נעוריו העביר אמינוף (70) בשכונת הבוכרים בירושלים. אביו נולד בקזחסטן, בן למשפחת סוחרים לא עשירה. אמו באה ממשפחה עשירה ביותר. נאמר שלאביה היו ארגזים של זהב, אדמות ומאות עובדים.
את כל רכושם איבדו עם עליית השלטון הקומוניסטי והלאמת הרכוש. אמו ומשפחתה ברחו בזכות ניירת מזויפת והגיעו לירושלים בתום מסע בן שלוש שנים דרך אפגניסטן, הודו, עירק, סוריה ולבנון. אביו, למרות שכבר היו נשואים וחבקו בן בכור, נאלץ להישאר.
בסופו של דבר הוא הצליח לברוח ללא ניירת והגיע לארץ ברגל. כעבור שלוש שנים הם נפגשו שוב בירושלים. "אני התוצר של הפגישה המחודשת שלהם בירושלים", הוא אומר.
בגיל 15 וחצי גילו אותו אנשי מכבי ירושלים בכדורגל כששיחק בשכונה: "שיחקתי בשכונה, נידנדו לי שאבוא והלכתי. שיחקתי במשחק הראשון, הבקעתי שער וזהו, תפסתי מקום קבע בבוגרים. אף פעם לא שיחקתי בנוער.
לאחר שנתיים מכבי ירדה ליגה והתפרקה ואז עברתי לבית"ר. גם הפועל רצו אותי אבל העדפתי את בית"ר כי היא הייתה יותר פופולרית. שיחקתי בסך הכול 17 שנה, עד גיל 32".
השם אמינוף מוכר לאוהדי בית"ר בזכות אחיו הצעיר, יוסי. אנשים שעבדו בבית"ר באותן שנים מספרים כי לשופט אמינוף היו בעיטת פצצה ומשחק ראש טוב, שחיפו על שליטה מוגבלת בכדור. כבר אז, הם אומרים, הוא נבדל מיתר השחקנים.
"היה לו אופי אחר", אומר מנהל בית"ר בעבר אברם לוי. "הוא גם היה יותר אינטליגנטי מיתר השחקנים". "טוב, עזוב את בית"ר, זה סיפור קטן", מתנער אמינוף. "אני חשבתי שבאת לראיין אותי על שלושים שנות שיפוט. בית"ר הייתה אפיזודה יפה, תקופה יפה והיא נגמרה. כל דבר בעיתו".
במהלך קריירת המשחק למד משפטים באוניברסיטה העברית. "בית"ר נתנו לי וספה כי היה לי קשה לנסוע ללימודים ולבוא לאימונים, התאמנו ארבע פעמים בשבוע. אנשים דיברו אז כאילו קיבלתי מטוס פנטום, היום צוחקים על זה".
המתרגל שלו באוניברסיטה היה אחד, אהרון ברק שמו. "הוא היה מתרגל שלי באוניברסיטה, כשהוא היה מר אהרון ברק.
אני הייתי בא לאוניברסיטה עם הקטנוע שקיבלתי מבית"ר, שהיה חדש ומבריק, והוא היה בא עם קטנוע טרנטה והחבר'ה היו צוחקים. הוא משפטן דגול, אחד המוערכים בעולם, אין ספק בכך, ובן אדם מקסים, פשוט ונעים הליכות". בשנת 1965 התחתן עם עירית ונולדו להם שלושה ילדים.
לאחר לימודיו התמחה במוסד לביטוח לאומי ומשם עבר למשרד כשכיר עד שפתח משרד עצמאי. בין לבין שימש כמזכיר בשלוש ועדות חקירה: ב~1971 בוועדת עציוני שחקרה שחיתויות בכדורגל וב~1972 בוועדת ויתקון שחקרה שחיתויות בנתיבי נפט.
הוועדה האחרונה בה נשא תפקיד הייתה ועדת אגרנט. המזכיר הפורמלי היה דוד ברטוב, שקרא לאמינוף לנהל את "הצד המנהלי – פרוצדורלי של עבודת הוועדה", כדבריו. בנוסף, אמינוף הקים את המחלקה לביקורת פנימית בהנהלת בתי המשפט ושימש כשליח מחלקת הנוער והחלוץ באוסטרליה.
כשחזר לארץ ב~1977 מונה לשופט בבית משפט השלום בעפולה. "היו לי כמה אפשרויות: רחובות, נתניה, באר שבע ועפולה, ואני בחרתי בעפולה", הוא מסביר מדוע הגיע לחור שבקצה כביש הסרגל. "כשבאתי הביתה וסיפרתי לאשתי היא אמרה "מה עפולה, למה עפולה.
היית לוקח בבאר שבע, לפחות הייתי יכולה ללמד באוניברסיטה'. תשאל אותי למה בחרתי עפולה, אין לי תשובה. אני לא יודע. זאת הייתה שליפה. אני לא מצטער עליה עד היום. האזור הזה מלא באנשים מההתיישבות העובדת שהם מלח הארץ, הכרנו פנים אחרות של ארץ ישראל, אנשים יפים באמת, ואני לא מצטער לרגע.
יכולתי לחזור לירושלים זמן קצר לאחר מכן, כרשם בבית המשפט העליון, לא רציתי כי הכיתי פה שורש וכבר טלטלתי פעם אחת את כל המשפחה. יש לי אופי כזה, כשאני מחליט משהו אני לא מצטער עליו".
מה שכן מצער את השופט בדימוס, שפרש בסוף החודש שעבר, הם הדברים שנכתבו עליו כשהודלף המכתב. התקשורת חגגה עליו. עורכי דין אנונימיים דאגו להגיד כי הוא מתעמר בהם, מבטל דברים של שופטים שיושבים איתו בהרכב ומעליב.
את הביטוי לתחושה אמינוף ספג במשובי שופטים שזיכו אותו בציון הנמוך ביותר בשני המשובים שהתקיימו, 1.8. "אתה יודע כמה עורכי דין השתתפו במשוב? 88 אחוז לא השתתפו. 12 אחוז השתתפות", הוא מגיב ובקושי מתקשה להסתיר את העלבון.
"אתה יודע מה המספר המינימלי שעל סמך זה אפשר היה לפרסם תוצאות משוב? 26 איש קבעו משוב. מה שקרה פה, עורך דין שהועמד לדין פלילי, ששופטים אחרים פחדו לדון אותו, העבירו אלי את התיק שלו כי קראו לי שופט אמיץ. אני דנתי אותו ושלחתי אותו למאסר. הוא ארגן את זה. הוא ארגן 26 איש.
אני יודע מי הוא ומה הוא כתב, קיבלתי אינפורמציה מעורכי הדין. יש שופטת (ורדה אלשייך - י"ה) שדנה בחמש השנים שקדמו למשוב, בתיקים ללא עדים, תיקים של פירוקי חברות. כתבו שהיא משמיצה, מעליבה וצועקת על עדים ולא היה ולא נברא.
אומר משפט אחרון בעניין: נשיא העליון לא רצה לשמוע על המשוב כי הוא אמר שאין ערך להצבעה אנונימית, ועורכי דין יכולים לגמור חשבון עם שופטים. גם מיכה לינדנשטראוס אמר שהמשוב לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. זה בובע מייסס, מי היה צריך את המשוב הזה. אנחנו יושבים בכלוב של זכוכית, כותבים עלינו כל יום ואנחנו פתוחים לציבור".
מה דעתך על הסחבת בבתי המשפט?
"מעולם לא איחרתי במתן פסק דין מעבר לשלושים יום המותרים בחוק".
אני מדבר על מהלך משפט שאורך שנים על גבי שנים.
"גם זה היה אצלי קצר כי אני הייתי קפדן. שעה הייתה שעה, ומי שאיחר בעשר דקות מצא את התיק במזכירות עם החלטה. ב~1999 היה תיק סמים, הגדול בתולדות המדינה, של טון ורבע קוקאין מדרום אמריקה. הופיעו בפניי 12 נאשמים עם 14 עורכי דין. כל עד נחקר 14 פעם. עלו 198 עדים.
המשפט התנהל במקביל למשפט של אריה דרעי ובשנה וחצי הסתיים. אם לוקחים את העניין ברצינות, לא נותנים לעורכי הדין לבזבז זמן, מחזיקים אותם כמו שצריך, אפשר לפתור את הרעה החולה הזאת. לדעתי, פסק דין שניתן אחרי עשר, 12 שנה, עם עינוי דין כזה, זה כבר לא צדק. אדם צריך שהצדק יופיע מהר. אם הוא לא מופיע מהר, מה עשינו?".
האם צריך להשית עונש מוות במקרים מסוימים?
"הרבה שנים חשבתי שאסור לתת, ובשנים האחרונות, אולי זה מהגיל ומהניסיון, יש לי הרהורים על זה, כי יש מקרים שהם קלאסיים כי הסיבות לא לתת עונש מוות לא מתקיימות. כמו בקו 405, כשהמחבל דרדר את האוטובוס במדרון. שאלתי את עצמי למה אדם כזה, כל הדברים היפים שאומרים נגד עונש מוות צריכים לחול עליו? צריך להתנהל משפט, זה ברור, אבל בסופו של יום צריך לחשוב על זה. שנים הייתי אנטי מוחלט, היום אני מהרהר. אני כבר לא נחרץ וחושב שזה ראוי למחשבה, שיקול ובדיקה".
האם בכך לא הופכים את בתי המשפט לרוצחים?
"אני לא חושב. לא הייתי קורא לשופטים מאמריקה רוצחים. במקורות נאמר שרבי עקיבא אמר שאם היה יושב בסנהדרין, לא היה מוציא אדם להורג. סנהדרין שהוציאה להורג פעם ב~70 שנה נקראה חובלנית והוא ורבי טרפון, לעולם לא היו מוציאים להורג ולא רק פעם ב~70 שנה. אמר, נדמה לי רבן גמליאל, 'אף הם מרבי שופכי דמים'. זאת אומרת, הם גורמים לשפיכות דמים".
בתור בן עדות המזרח, אמינוף הוא מיעוט בתוך המיליה המשפטית. הנתונים היבשים מראים כי הפער בין כמות השופטים ממוצא אשכנזי למזרחים גדול מאוד. "זה דבר שהתרחש לא רק בתוך מערכת המשפט", מנמק אמינוף. "בכל המשרדים לא היה ייצוג מספיק של עדות המזרח.
אני יכול להגיד לך שאני, כבן עדות המזרח, אף פעם לא הרגשתי אפליה, אבל אולי אני לא דוגמא. להגיד שזה לא קיים, אני לא יכול. זה כנראה קיים. כנראה שזה היה קיים וכנראה עדיין קיים אצל חלק מהאנשים. לא בדקתי את הנושא לעומק. אני רוצה להאמין שהיום זה לא מהווה פקטור".
אפשר להגיד שמלפני שלושים שנה ועד היום חלה התדרדרות מוסרית בחברה הישראלית?
"כמויות התיקים גדלו כי אנחנו עם שאוהב להתדיין. פעם שמעת על רצח אחת לשנה, היום אתה שומע כל יום. חלה התדרדרות. אז היינו אוכלוסיה קטנה ונאיבית וכך היה העולם. גדלנו וקיבלנו עליות מכל מיני מקומות שבחלקן הביאו למרבה הצער פשיעה שלא הכרנו".
מי?
"עזוב, אני מדבר כללית. הם הביאו, אין מה לעשות. הביאו דברים שלא ידענו עליהם. דוגמא קלאסית היא סחר בנשים. מי ידע מה זה? שכרות, מי ידע מה זה? שכרות הייתה בכמויות שלא הורגשו ולא הגיעו לבית משפט. היום זאת בעיה קשה. זה גדל. החברה הפכה מתירנית יותר. בשנות החמישים הצעירים היו יותר נאיבים. השתנינו, העולם כולו השתנה ואנחנו בתוכו".
בגלל מיקום בית המשפט, אמינוף היה עד למאות מקרים של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה אצל ערביי הגליל. "תמיד אמרתי לעירית שהמציאות עולה על כל דמיון", הוא פותח. "ראיתי מקרים בבית המשפט שלא האמנתי שיכולים להתרחש בחיים. אבות שרצחו את בנותיהם, זה קורה הרבה על רקע חילול כבוד המשפחה. היו מקרים של צורות נוראות של רצח.
עריפת ראשים, הביאו לי את התמונות שעשו במכון לרפואה משפטית. אב שעורף את ראש בתו, דקירות סכין בכל הגוף, כי לא התמסרה לו. היה לי תיק של גבר שחנק את אשתו בחבל ואחרי הרצח הוציא את הכלב לטיול, לקח את ילדיו לאכול גלידה וכל היום גיסתו חיפשה את אחותה והוא אמר שלא ראה אותה.
כך הוא משך עד חצות ואז כשבאו לעשות חיפוש הוא בא ואמר שלא יודע כלום. היא הייתה כרוכה בסדינים. הוא הכניס את גופתה לארון ועשה עצמו מופתע. אלה משפטים שהותירו עליי רושם עמוק".
זה לא מקשה על החיים?
"זה מקשה אבל מרתק. זה מעניין מאין כמוהו. עבדתי במקצוע שאתה רואה את כל החיים על כל הגוונים שבהם, כל הצבעים, כל התהפוכות וכל ההפתעות שיש בהם. זה מרתק. מאוד מעניין וקשה, זה ברור. זה מקצוע עם סיפוק".
אם נעזוב בצד את הפסיקה המדוברת ואת משוב השופטים של לשכת עורכי הדין, היבלת הכואבת ביותר ברזומה של אמינוף קשורה בבנו הבכור הראל נוף, שחקן שהופיע בסדרות הישראליות "הפוך" ו"רמת אביב ג'", והופיע כמה פעמים ב"משמר המפרץ".
בשנת 2003 גזר בית המשפט המחוזי על נוף עונש מאסר בן שנה, שהומר אחר כך למאסר בן תשעה חודשים בגין תקיפה חבלנית, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. נוף הזמין לפגישה את יונתן מאירי, שבילה עם חברתו לשעבר ויקטוריה שוורץ, היכה אותו וסטר לאקסית.
"אני לא הגבתי אז ולא רוצה להגיב עכשיו", מגיב אמינוף לראשונה לדברים. "אגיד לך דבר אחד: הוא הואשם והורשע על מכות שנתן. אף אחד אחר בגילו, במצבו, אם לא היה בן של שופט, לא היה נשלח למאסר. זאת הייתה פעם ראשונה ואחרונה. הוא היכה שניים אבל פעם ראשונה.
הוא היה עם עבר נקי לחלוטין ואני אומר לך, אם לא היה בן של שופט, לא היה מקבל את העונש שהוא קיבל. שנה מאסר בחיים לא נותנים. בחיים לא. עזוב את התגובה שלי, אין לי מה להוסיף על זה".
אמינוף נזהר בלשונו כששאלתי מה דעתו על השופט שדן את בנו למאסר ממושך וכנראה לא מוצדק, לאור עברו והעובדה כי זאת עבירה ראשונה שביצע. מה שכן, הוא היה נסער במיוחד כשדיבר על המקרה.
"אני חושב שהשופט עשה מעשה שלא יעשה. בוודאי, אתה יודע כמה שופטים דיברו איתי. קצין מבחן המליץ לתת לו עבודות שירות והורידו לו משנה לתשעה חודשים. אני חוזר, אם הוא לא היה בן של שופט זה לא היה קורה. לפעמים רוצים להראות שיותר צדיקים מהאפיפיור".
איך השפיע עליך העניין?
"מה אתה מתאר לעצמך, שזה שימח אותי? על אשתי זה השפיע קשה, בוודאי. זה לא דבר שמוסיף שמחה".
האם זרקו לך דברים במשפטים בגלל זה?
"בחיים לא זרקו דברים. אני לא מהשופטים שזורקים להם דברים. אני הייתי שופט במשך 30 שנה ומעולם לא קיבלתי טלפון הביתה מפושע, מבעל דין. אף לא צלצול אחד. יש שופטים שהציבו עליהם משמר וקיבלו איומים. אצלי לא".
איך זה?
"כי כל השנים התייחסתי לכולם כאל בני אדם, גם לעבריינים הקשים ביותר. מעולם לא הרשיתי להכניס עציר או אסיר עם אזיקים, לא על הידיים ולא על הרגליים. יזמתי את השינוי בחקיקה בכנסת. לא נתתי להכניס עבריינים עם גופיות או רגליים יחפות. לא נתתי לעבריין או נאשם להרגיש שדינו נחרץ. הוא הרגיש שהוא חף מפשע עד סוף המשפט ובסופו דנתי אותו.
אני מהשופטים הבודדים שכל שנה, במשך כל שנות עבודתי, ביקרתי בבתי סוהר לא במסגרת עבודה, אלא כדי לראות מה קורה שם. בשבוע הראשון לעבודתי בעפולה הרמתי טלפון למפקד המרחב ואמרתי לו שאני רוצה לבקר בכל בתי המעצר.
הוא אמר שיקבע בעוד שבוע, שהוא לא יכול לארגן ביקור כזה מהיום למחר. אמרתי 'מהיום למחר', הוא אמר שלא יכול. אמרתי 'אין בעיה, כל המעצרים שיבואו בפניי מחר, אני משחרר'. הוא שאל למה ואמרתי, 'כי אני לא יודע לאן אני שולח אותם'. בסוף הוא לקח אותי. תמיד הייתי ער ורגיש לדברים האלה".
גדלת בסביבה של פשע?
"בוודאי. אני גדלתי בשכונה, מסביבי היו כל הפושעים של השכונה. אני בן שכונות ובשבילי כל אחד מהם בן אדם כי אתה אף פעם לא יודע למה אדם הגיע לאן שהגיע. לכן, עד יומי האחרון התייחסתי אליהם כבני אדם וקיבלתי את אותו יחס חזרה. כשאתה לא מזלזל בהם ומתנשא מעליהם אין לך שום בעיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
