אמרתי לרוביק "אתה בגדת בי"
"עשיתי בשבילו כל מה שאבא עושה לבנו. כל מה שידע, למד ממני. כל מה שהיה לי, נתתי לו. היעלה על הדעת שבן יקום יום אחד ויחליט להוציא את אביו מביתו ולקחת את מפעל חייו?". יעקב טרנר כואב את עלבון התבוסה לרוביק דנילוביץ, כועס על תושבי באר שבע שהפנו לו עורף, ומכחיש את השמועות על פרקינסון
"לא האמנתי שזה קורה לי. לא האמנתי שזה קורה לי עם רוביק. הרי דבר לא מנעתי ממנו, עשיתי בשבילו כל מה שאבא עושה לבנו כדי שיצמח ויתפתח. סללתי לו את הדרך ושמרתי עליו בחזית ומאחורי גבו. כל מה שידע, למד ממני. כל מה שהיה לי, נתתי לו".
בן 73, עייף, מובס, טרנר אוחז בקרנות המזבח. מצטמצם בין דגמי המטוסים, התמונות ושפע לחיצות היד על שולחן המהגוני שלו. טרנר הטייס גיבור החיל, טרנר איש המשטרה הקשוח. טרנר בסרבל כתום או בנעלי סניקרס שובבות. מאחורי החזות הגאה מר לו מר. בדידותו מכמירה. אפילו הסגנים שלו, שהתקוממו על היחס המפלה לדנילוביץ, לא מסוגלים עכשיו לגמול לו בשמחה לאיד.
לכל אורך כהונתו באו אליו כמו שבאו אחי יוסף אל יעקב וקבלו על כתונת הפסים. עכשיו הבן זחוח ומרוצה. "אחד מסגניי אמר לי פעם מפורשות, אם היית נותן לנו רבע ממה שנתת לרוביק, הייתי רוקד כל ערב מתחת הבית שלך", אומר טרנר בחיוך עקום.
עשר שנים ישב טרנר עם דנילוביץ בלשכה והמתיק עימו סודות. פטר אותו מוועדות מטרידות וקידם את הצעותיו. באפריל האחרון, כשהחליט לאחר לבטים להתמודד על קדנציה אחרונה, שיתף אותו ראשון.
"נכנסתי אל רוביק ואמרתי לו שאני רץ לבחירות לראשות העיר", הוא משחזר. "ציפיתי שיגיד, 'אם כך, מיד אני מושך את המועמדות שלי, הרי לא אלחם נגדך'. אבל רוביק ביקש לעיין בדבר. ואני נעלבתי. מה יש לחשוב? ורוביק חשב הרבה. עד ליל הסדר. חיכיתי בסבלנות ואחרי הפסח הלכתי אליו ושוב אמר שלא הגיע עדיין למסקנה. ככה דחה אותי בלך ושוב, ורק אחר כך הבנתי שבעוד אנחנו מחכים להחלטות שלו, הוא כבר ארגן לעצמו את הקמפיין.
"באתי אליו הביתה. ביקש שאביא איתי את בני הבכור. אמר לי באי נוחות מסוימת, 'החלטתי להתמודד'. ואני לא האמנתי למשמע אוזניי. אמרתי לו, 'שמע רוביק, אתה מעמיד אותי במצב ששנינו היינו מעדיפים להימנע ממנו?' אבל הוא בשלו. החברים הצעירים יהרגו אותו אם יסיר את מועמדותו. כל התמיכה בו תיעלם. ובכלל, גם הילדים והאישה שלך רוצים אותך בבית. והכל נכון. הילדים שלי חשבו שאני צריך להפסיק עם העיר. לנוח. לבלות עם הנכדים. אבל כשהבינו סופית שאני בכל זאת מתמודד, מיד התייצבו לימיני.
"ואתה, אמרתי לרוביק, בגדת בי. אתה המשכת בשלך. גם אם לא האמנת שאצליח, היית צריך לתת לי את ההזדמנות האחרונה כפי שאני נתתי לך כל השנים. בלי חשבונות, בלי תירוצים. היום אנשים אומרים לי, נתת לו יותר מדי, לא הבנת שיום אחד יקום עליך? ואני אומר איך, איך בן קם על אביו?
"אמר לי דברים כואבים. חזקים. שלא היה רוצה לראות אותי מסיים את הקדנציה כמו טדי קולק. שעושה את זה לטובתי. למען העיר. לא יכולתי לשמוע יותר. אמרתי לו, היעלה על הדעת שבן יקום יום אחד ויחליט להוציא את אביו מביתו ולקחת את מפעל חייו מול עיניו? יחסים בין אב לבן או שהם קיימים, אמרתי לו, או שאינם. ויש דברים שלא ייעשו.
"כל הוויכוח היה על קדנציה אחת. שייתן לי את ההזדמנות האחרונה כדי שאוכל לסיים את כל הפרויקטים שהתמסרתי להם עשר שנים ארוכות והוא, יותר מכולם, ראה והכיר. אמרתי לו, תחכה לי. אתה עוד צעיר, לך יש זמן. לי כבר אין. אבל רוביק סירב. זה היה בהתחלה. עוד לא היו הסקרים שניבאו לו הצלחה גורפת. אמרתי לו, אם כך, אחלק את הקדנציה שלי לשניים. אשלים את העבודה בשנתיים ואחר כך אעביר את הכיסא אליך ותקבל הכל. וגם לזה הוא סירב.
אמר, 'אין הליך שיוכל להעביר את ראשות העיר ממך אליי'. אמרתי לו, יש מספיק חברי מועצה שיתמכו בהליך כזה. אבל הוא התעקש שהדברים ייראו כמו קומבינה. אמרתי, למה קומבינה? אנחנו לא מסתירים כלום. ואז הבנתי שהוא לא מחפש פתרון. הפתרון היחידי שראה היה שאוותר. אמרתי לו, עד כאן. אני לא מוותר ואתה צריך סבלנות. קמתי והלכתי. רוביק עוד ניסה להתנצל. אמר שהחברים שלו זיהו את ההזדמנות ולא יסלחו לו אם יוותר. ואני חשבתי לעצמי, ומה עם הסליחה שלי?".
אבל בלשכה, בקומה השנייה, הבלורית הגאה מהרחוב דהויה ועייפה. העיניים הנוצצות מהשלט מתחפרות עמוק והקומה הגבוהה, הגאה, כפופה ומתוחה. "סופה של צעירים שדוחקים את רגלי הזקנים מתחוללת בעולם", מתפייט ראש העיר. "אקליפטוסים ותיקים עם ניסיון נעקרים ובמקומם באים גזעים שרק נולדו".
כך אתה מרגיש?
"אני מרגיש שלקחו לי את העבודה באמצע. עשר שנים הזעתי על האיצטדיון, ורק עכשיו הדברים מתקרבים לגמר. סוף סוף נפתח פארק ההיי-טק ויש תזוזה חיובית בפרויקט נחל באר שבע. מי ימשיך את העשייה? אנשים אומרים לי, טרנר, עזבת הכל רגע לפני תשואות הסיום. ואני באמת מרגיש ככה. השארתי הכל בצד. תכף אני
אתה עצוב?
"לא. אני כבר מעבר לזה. לפני 11 שנה הצעירים של מפלגת העבודה שלפו אותי ממוזיאון חיל האוויר לעירייה והיום אותם צעירים החזירו אותי אליו. העולם שייך לצעירים. איזו סיסמה איומה. אני חושב שרוביק אמר את זה בהרצאה בבתי אבות בבאר שבע. גם אני הייתי בבתי אבות. אמרתי לדיירים, העולם שייך לכם. אנחנו חייבים לכם. אתם לא אסקימוסים שמשתמשים בהם ואחר כך מוציאים אל הקרח".
ככה אתה מרגיש?
"אני מרגיש כמו אסקימוסי שגמרו לנצל את הכישורים שלו ועכשיו שלחו אותו לקרח, לגורלו. בניגוד לרצוני הפסקתי את התפקיד. הייתי צריך להמשיך עוד קצת. הרי לא סיימתי הכל, אבל אני כבר לא נחוץ לאנשים פה. עכשיו הם תופסים אותי ברחוב. לוחצים לי את היד. אומרים לי תודה על עשר שנים נהדרות טרנר. אנחנו כל כך מצטערים טרנר. זה לא היה צריך להיות ככה טרנר. זו טעות. ואני אומר להם, אתם לא טרחתם להצביע, זה מה שקרה. אתם ישבתם בבית והרבה בני נוער צעירים, שלא יודעים מה זאת אחריות, תפסו את מקומכם".
מערכת הבחירות בבאר שבע, כדרכן של מערכות תחרותיות, תססה מהאשמות, מריבות ועלבונות מרומזים. לשיאה הגיעה כשאלמונים תלו מודעות אבל פיקטיביות על מותו הפתאומי של טרנר. בתגובה, נשלחו לטלפונים הסלולריים של חלק מהתושבים הודעות דרמטיות שדנילוביץ פורש מהמרוץ.
מי לדעתך עומד מאחורי היוזמה?
"לא רוביק. בזה אני בטוח. מישהו מהמתחרים הקטנים. רוביק היה עסוק מדי ביחסי ציבור מכדי שיתפנה למעשה כל כך חסר אחריות. בשבת האחרונה הוזמנתי לארוחת ערב אצל חברים, והבת סיפרה שמאז גיל 15 קיבלה הודעה כתובה לנייד שלה, ובה רוביק בירך אותה באופן אישי לכבוד יום ההולדת. הבחורה הזו היום מצביעה בשבילו. אין מה לומר, האיש עבד ברצינות. אני הייתי עסוק בלעשות לעיר, והוא היה עסוק בלסדר לעצמו אלפי חיילים".
איזה קשר היה ביניכם?
"הייתי בן בית אצל אמו זכרונה לברכה ואביו. משפחה חמה. לפני הבחירות הראשונות, כשלא עליתי צפונה, הוזמנתי אליהם לארוחות צהריים ושבת. היינו מאוד קרובים. היו לנו שיחות נפש ארוכות. אהבתי אותו כאילו היה בני. דיברנו על הכל. תמיד היה לי זמן בשבילו. סמכתי על שיקול דעתו וקידמתי אותו. היינו מחליפים דעות. הוא היה איש סודי. לא היה דבר אחד נסתר ששמרתי מפניו. הייתי סונט בו על שאינו נשוי. והוא אמר לי, קודם תחתן את העוזר שלך, אחר כך תבוא אליי. אמר שהוא מסור מדי לעשייה הציבורית ולכן לא נשאר לו זמן להתחתן.
"אני הכנסתי אותו לפוליטיקה. קידמתי אותו וגידלתי אותו. אני זוכר שהיו לו יחסים גרועים עם משה צינברג מרשימת ישראל בעלייה. אמרתי לרוביק, 'אני אוותר על אחד מתפקידיי ואמנה אותך ליו"ר חברה למפעלי תרבות במקומי'. לצינברג ניתן את התפקיד שלך, כדי שיבוא השקט במחנה. וכך היה. הצלחתי מעל ומעבר ושניהם הפכו לידידים. ובכל הדיונים הייתי מקדם הצעות של רוביק. כשביקש לשנות קריטריונים, ואפילו קריטריונים מכבידים, קיבלתי את גישתו כי בסך הכל היה מוכשר.
כשניסיתי להעביר החלטות מועצה שלא נראו לו, ביקש ממני בדיסקרטיות להיעדר כדי שלא אצטרך להיכנס מולו לעימות. לא לחצתי עליו לבוא להצביע. נעתרתי לו כי לא רציתי להעמיד אותו במבוכה למרות שחשבתי שיש קשיים שצריך לעמוד בהם ולקחת אחריות. אנשים בעירייה ראו שהוא נעדר ובאו אליי בטענות, מדוע אני מקל עליו את החיים.
"הקמתי למענו מחלקה מיוחדת לטיפול בצעירים. הסתובבתי בעולם להשיג לאגף הזה תקציבים שמנים. לכן לבי היה כבד עליי במסע הבחירות, כשלקח לעצמו את כל הקרדיט ולא הזכיר אותי אפילו. אותי, שנסעתי עד שווייץ ושוטטתי שם ימים ארוכים כדי להתרים את הקהילות היהודיות למחלקה שלו. שאלתי אותו למה לא נתן גם לי קרדיט, והוא השיב, אני הוא בעל הרעיון. אמרתי לו, ובלי הכסף הרעיון היה יכול ללבוש צורה? ועל זה הוא לא ענה. אחר כך, בנאום הניצחון, רוביק הזכיר אותי והודה לי על הכל. האם זה מנחם אותי? ודאי שלא".
לדעתך , דנילוביץ מתאים לתפקיד?
"הוא מתאים ומסוגל, אין לי ספק בכך. הבעיה שלו היא שאין לו ניסיון".
גם אתה התחלת לנהל את העיר בלי ניסיון.
"אבל אני הגעתי מתפקידים בכירים כראש להק בחיל האוויר, מפכ"ל המשטרה ומנהל מוזיאון חיל האוויר. כל תפקיד כזה שווה יותר מכל הניסיון שרוביק צבר. הוא אמר לי, ישבתי הרבה בוועדות, אבל ועדות זה לא ניסיון. וגם אין לו השכלה אקדמאית. והאנגלית שלו קלוקלת. אנגלית היא שפת יסוד לראש עיר. גם האנגלית שלי היא לא אוקספורדית, אבל אני יודע לפחות להשלים שיחה. אני סבור שהעובדה שרוביק לא נשוי מזיקה לתפקיד. בן אדם שלא מוביל את הילדים שלו לגן ולבית הספר, שומע את הבעיות שלהם וחי אותן, עושה עבודה הרבה פחות טובה כראש עיר".
"הרגשתי שלא סיימתי את העבודה. הרגשתי שעוד יש לי מה לתרום".
ובכל זאת נוצחת, וגם הסקרים נתנו את קולם הגורף לדנילוביץ. ייתכן שהעיר יודעת משהו שאתה לא יודע?
"אני לא מאמין לסקרים. סקר אחד נתן לרוביק 50 אחוזי הצבעה ולי 20, ובסוף התברר שהיו לי הרבה יותר. יש לי מה להציע לעיר, אבל מטבע הדברים אנשים הרבה יותר כועסים על ראש עיר מאשר על הסגן שלו. ראש העיר עומד בשורה הראשונה ולוקח אחריות. הוא חשוף. הוא זה שחוטף את הטילים. סגנים הם מטרה נייחת. מסתתרים לפעמים מאחורי גבי. לא באים אליהם בטענות על כל פגר של חתול, על כל חור בכביש. הנה בשנה האחרונה עשיתי מאמץ עצום לשנות את חזות העיר בתחום הניקיון והאסתטיקה. פני העיר השתנו לחלוטין, ואף אחד לא זקף את ההישג הזה לזכותי".
אולי בגלל שאחרי עשר שנות כהונה נזכרת להסתער על הניקיון רק בשנת בחירות?
"עד לפני שנה לא היה לנו כסף להשקיע בתחום הזה. ופתאום קיבלנו מענק מחברה אקס טריטוריאלית ומיד ייעדתי את הכסף לשיפור פני העיר. מובן שחלק מהאנשים אמר, הכל בגלל הבחירות, אבל אני השתדלתי לא לשמוע. הזכרתי לעצמי שבסוף כל הטענות והמענות, אנשים זוכרים, לפעמים, להגיד תודה".
איש לא זכר להגיד תודה לטרנר. בליל הבחירות גירד בקושי 30 אחוז מקולות הבוחרים. דנילוביץ לקח 60 אחוזים וניצח בפער מוחץ. "ההפתעה היתה גדולה", מודה טרנר. "הייתי בטוח שאנצח. ביקרתי בכל הקלפיות מהבוקר ועד הערב והיתה לי הרגשה טובה. הפעילים שלי אמרו, שמע, לפי איך שהאנשים פה מתנהגים, יש סיכוי שתנצח".
למה לדעתך הובסת?
"כי המצע של דנילוביץ היה מכוון לצעירים והיום הצעירים שולטים בעולם. הנוער שולט בהורים ולא ההפך. הילדים מתקדמים יותר במחשבים והיי-טק, הם בקיאים באינטרנט, ההורים מפגרים אחריהם ומגלים כמה הם נזקקים לידיים הזריזות ולראש המעודכן. ההשפעה של הצעירים על המבוגרים גדלה והולכת, והביטוי שלה ניכר גם בקלפיות".
איך הגבת לתבוסה?
"באכזבה, ואחר כך בהשלמה. אלה החיים. כינסתי את כל הפעילים ואמרתי להם, 'חבר'ה, זה לא תשעה באב. בכל מקום שיש מנצחים, יש גם מפסידים. אף אחד לא אשם, רק אני'. ולמחרת צלצלתי לרוביק. אמרתי לו, 'שנינו יודעים שהכל היה צריך להיות אחרת, אבל אני מברך אותך על הניצחון ומאחל לך בהצלחה. חבל שזה נגמר ככה'. רוביק היה נרגש. בכלל לא ציפה לטלפון ממני. אמר שהוא מודה לי מאוד, אבל לא ביקש סליחה. סגרתי את הטלפון וחשבתי שאי אפשר לשחק בברוגז, אבל שנינו יודעים שבמערכת היחסים בינינו יש עניין לא פתור".
אפשר שאחד הדברים הלא פתורים הוא המשפט שדנילוביץ נטל חירות לעצמו להגיד בפה מלא באחד מכנסי הבחירות שקיים. "אני חושב שיעקב טרנר לא צריך להנהיג את העיר לקדנציה נוספת", אמר המתמודד הצעיר, "אבל לא אציין את הסיבה מחמת כבודו".
אני מתבוננת בראש עיריית באר שבע בעיון. למען האמת, הוא לא נראה חולה. בוודאי לא בפרקינסון. עייף, כן; מבוגר, מאוד. אבל סימני ההיכר של מחלה קשה כפרקינסון הם בוטים וגלויים יותר מעייפות וקומה שפופה.
אתה חולה בפרקינסון?
"שלוש שעות אנחנו יושבים יחד. מדברים. לא יצאתי להפסקת תה או פיפי. עניתי לך בבהירות על הכל. תסתכלי עליי ותגידי את האמת, אני נראה לך חולה פרקינסון? הגוף שלי רועד? הידיים? תמיד אמרתי, תשפטו אותי על תוצאות עבודתי, כל דבר אחר הוא לא רלוונטי".
למה אתה לא מכחיש או מאשר?
"אני מכחיש. אין לי פרקינסון".
מאיפה נולדה השמועה?
"הייתי במשרד של המנכלית שלי, עברתי את המסדרון לחדרי, נתקלתי בבלטה שבורה ונפלתי מלא קומתי אפיים ארצה. אחר כך התברר לי שיום לפני כן המנכ"לית ראתה את התקלה, ביקשה לתקן את המרצפת לפני שמישהו ישבור את הראש ולא הספיקה. אחרי הצהריים היה לי ביקור של תורם מקנדה והייתי חייב ללוות אותו. ירדתי מהאוטו והרגשתי שאני לא מסוגל ללכת. היה לי כאב איום במותן. ממש קפצתי על רגל אחת. למרות שהיו לי כאבי תופת, דידיתי לישיבת הנשיאות של איפא"ק בתל אביב. בערב, כשחזרתי הביתה, כבר לא יכולתי לזוז. שכבתי שישה שבועות במיטה עם טיפולים וזריקות שבסופן התברר שיש לי פריצת דיסק.
"במשך שלוש שנים גררתי את ההליכה שלי. הייתי עקום מהכאבים וגם בגלל שנזהרתי. באתי להרצאות, לדיונים, התנהלתי בכבדות וזה השאיר רושם מוטעה על הציבור. עד היום אנשים חושבים שאני חולה. לפני שנה הוזמנתי לאוניברסיטת בן גוריון לאירוע חלוקת מלגות ומענקים. היתה שם גם דורית ביניש. נשאתי דברים, הכל היה בסדר, ואחר כך הייתי מוכרח לעזוב. האולם היה חשוך, ואני ברוב טמטומי עליתי בריצה וקפצתי מדרגות שתיים-שתיים. הרגל נדפקה לי ונפלתי על המדרגות. קמתי לבד והמשכתי הלאה. אדם אחד ראה שהמשקפיים נפלו לי מהכיס, רץ אחריי, תפס אותי ביציאה ובזה נגמר העניין. יום אחר כך כבר שמעתי סיפורים אחרים. שנפלתי בעיצומה של ההרצאה. שהתמוטטתי".
לא פשוט לחיות בצלה של שמועה כזו.
"אנשים לא מתביישים לפקפק במצבי הבריאותי. אומרים לי, אתה לא חולה? תוכיח. דורשים ממני להציג את התיק הרפואי שלי. איזו חוצפה! אני מסרב לשבש לעצמי את החיים עם הרכילות הזו. פעם, כשהייתי צעיר, לקחתי ללב. היה אכפת לי מה אנשים אומרים מאחורי גבי. עם השנים התחשלתי. הגיל מלמד אותך לחטוף, לבלוע ולהמשיך הלאה. ולחטטנים אני אומר, לא אהיה שותף לשעשועים שלכם. תשפטו אותי על פי החיוניות, לא על פי שמועות".
יעקב טרנר, ראש העירייה השביעי של באר שבע, נודע כטייס קרב, מפקד בית הספר לטיסה ובסיס חצרים, ראש להק כוח אדם של חיל האוויר ומייסד מוזיאון חיל האוויר בחצרים. באפריל 90' מונה למפכ"ל העשירי של משטרת ישראל. ב-98' נבחר לראשונה לראשות העירייה, וחמש שנים אחר כך לכהונה שנייה.
רשימתו נתמכה על ידי מפלגת העבודה אם כי מאוחר יותר היה מזוהה עם קדימה. בבאר שבע זוכרים אותו לטובה בעיקר בגלל המאבק שניהל למען קבוצת הכדורגל המקומית, פחות בגלל פרויקטים חברתיים ושיפור פני העיר. "תמיד אמרתי, 'באר שבע עיר ברזילאית בגלל הספורט, ועיר סיציליאנית בגלל המנהל'", מחייך טרנר.
כ-16 אלף משפחות בבאר שבע, כמעט 30 אחוז מהאוכלוסייה, נתמכות על ידי מחלקת הרווחה. 33 אחוז מהתושבים הם עולים מחבר העמים. לצדם חיה הקהילה האתיופית הגדולה ביותר בארץ. רמת האבטלה עומדת על 6.5 אחוזים והעיר סובלת מבעיות תשתית, חינוך וניקיון. מרבית האוכלוסייה החזקה בורחת לשלושת היישובים הקהילתיים הסמוכים עומר, מיתר ולהבים. אבל תרבות יש בבאר שבע בשפע. היכל התרבות החדש, למשל, הוא בית ללא הפסקה לתאטרון ולתזמורת הסימפונייטה והעירייה דואגת לסבסד את עלות המופעים.
לאחרונה, יש שיגידו שלכבוד הבחירות, סיים טרנר מיצג שאפתני והציב בכיכרות העיר מטוסים בגודל טבעי מהמוזיאון שלו. "הצלחתי להביא לבאר שבע פייפר שעומד בזווית שמצביעה לכיוון המוזיאון, ופאנטום בכיכר שנקראת על שמו של אילן רמון", מתמוגג טרנר. "רוב הציבור מברך על זה. אמנם היו שאמרו הפכת את העיר למלחמה. אבל אני אמרתי, אתם חיים בזכות המטוסים האלה שהנחילו את הניצחון".
לבאר שבע הגיע בלחץ צעירי מפלגת העבודה. "הופתעתי לגלות עד כמה באר שבע היתה בבעיה", הוא נזכר. "רוביק מקבל באר שבע מאוזנת, אבל אני קיבלתי גירעון של 113 מיליון שקל פלוס גרעון מצטבר שעמד על 550 מיליון. החובות לבנקים היו מפה עד הודעה חדשה. שביתות, עודף עובדים ותוכניות הבראה שהעלו אבק.
"ראשית השתלטתי על ההוצאות. הודעתי שאף אחד לא חותם על צ'ק שסכומו יותר מחמישה שקלים. ההוראה הזו רדפה אותי קדנציה שלמה. המתנגדים זינבו בי. אמרו, אם הוא יחתום על חמישה שקלים כל היום, איך יהיה לו זמן לנהל את העיר? ואני אמרתי, שידברו, והבאתי את הקופה לאיזון וחיסלתי את כל החובות.
"אחר כך התברר לי שהתורם הידוע מאירהוף נתן תרומה של ארבעה מיליון דולר לעיר והיא שכבה שנים ללא מעש, עד שלקח אותה בחזרה והעביר לעיריית חיפה. הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל היתה למשפחה שלו. באתי וביקשתי את המתנה בחזרה. אמרו לי, קודמיך לא טיפלו בזה יפה, ומי יערוב לך? ואני אמרתי, אני מביא את הרקורד שלי מחיל האוויר והמשטרה. וקיבלתי. השקענו בהיכל התרבות והיו התקלות הרגילות. שביתות, אי העברת כספים, אי עמידה בזמנים. ברגע האחרון לקחתי חברה מקומית. אמרתי, רק קבלן מקומי יעשה את העבודה כמו שצריך, אחרת הוא לא יוכל להסתכל בעיניים של תושבי באר שבע".
מה ההבדל בין שלושת התפקידים שמילאת?
"היכולת לממש דברים באזרחות קשה יותר מאשר בצבא ובמשטרה. שם המערכות מסודרות ויש תקציבים ידועים ולוחות זמנים. בעירייה אתה צריך לראות כל הזמן את הדברים ממרחק של מטר. הקבלן בורח, אין את הכסף, החשמלאי מבריז, הקבלן פיטר את המרצף. אני הבאתי לעירייה מחיל האוויר את היכולת לתחקר, לקחת אחריות, ומהמשטרה את העוצמה.
"המשטרה הרבה יותר חשופה מהצבא, לכן היא עומדת במבחנים הרבה יותר קשים. המשטרה היא כמו העירייה, כל הזמן חוטפת כמו מתאגרף שקיבל הוראה לא להגן על הבטן. שם למדתי לנהל נכון את האירוע הגדול של חקירת דרעי. כל הזמן ניסו לגרום לכך שאחליף את צוות החקירה, שאוציא את השוטרים מתפקידם. האשימו אותם בעדתיות, בהדלפות, בפרסומים שקריים. אבל אני ידעתי שהם עושים את מלאכתם והגנתי עליהם. כמו בעירייה. המטאטא הקטן שמנקה את הכבישים לא אחראי ללכלוך העיר. ראש העיר, הוא האחראי לניקיון".
אני מספרת לו על המאבטח בשער שלא טרח לבדוק את תיק המחשב הנישא שלי, השחור, הכבד, בעל המראה החשוד. ועל המאבטח בכניסה ללשכתו שהשאיר אותי עם עוד כמה מבקרים 20 דקות תמימות בחוץ, שכח והלך לאכול. ועל השוק האנושי שהסתובב מאחורי הדלת שלו בחדר המזכירות. על הקללות, אווירת הסחבק הלא מכובדת. ככה מנהלים עירייה? אני תוהה.
החברים שבאו להיפרד, כמו המזכירות, מנהלות הלשכה, מתאמות הזמנים, שלל היועצים והסגנים קוראים לראש העירייה לשעבר שלהם טרנר. "החברים קוראים לי יעקב, כל השאר קוראים לי טרנר. לא אדוני ראש העיר. אני לא מקפיד. הרי הכל שטויות. מה שחשוב הוא שאנשים פונים אליי באמצע הלילה בגלל פגר בכניסה אל הבית או פיצוצי מים. לפעמים אני רואה מדרכה ששתלו בה עצים לפני 50 שנה, והם גדלו וחיסלו את המדרכה. צריך לעקור אותם מהשורש אבל זה עולה הון, אין את הכסף והאזרחים לא מבינים למה אתה מתמהמה. לך תסביר להם את סדרי העדיפויות. אנחנו מחכים לכם כבר 50 שנה, הם אומרים לי. ולפעמים אישה קמה בכנס בחירות ואומרת, העירייה לא עושה כלום בשכונה גימ"ל. ואתה יודע כמה קווי מים העירייה החליפה בשכונה הזו, וכמה עצים שתלה, וחורשות וגני שעשועים. או שאנשים אומרים לי לפעמים, אנחנו משלמים הכי הרבה ארנונה במדינה. ולך תסביר שתשלומי הארנונה אצלנו הם בין הנמוכים".
אולי בגלל כל אלה לא תתגעגע יותר מדי, אני אומרת לטרנר, שמתכוון לנהל שוב את מוזיאון חיל האוויר ("אני מיישם הלכה למעשה את הסיסמה, מוזיאון חיל האוויר, חמש דקות מבאר שבע"). אולי יתפנה, סוף סוף, לנכדיו. ומן הסתם יכתוב גם ספר על קורות חייו. טרנר מחייך בעצב. להיות ראש עיר זו עבודה סיזיפית ולעתים קרובות מדי כפוית טובה, הוא מסכים, אבל יש בה גם הנאות קטנות שאי אפשר לוותר עליהן בלי להתגעגע מחדש.
למשל?
"פתיחת שנת הלימודים כסדרה. בלי תקלות מיוחדות. הילדים הקטנים בגן שמנופפים לך עם הדגלים. הילדים הקטנים ברחוב שקוראים לי טרנר, טרנר. כל כך משמח שהם מזהים אותי. בני שלוש, חמש, תשע. כשילדים קטנים מזהים אותי, סימן שהגעתי למטה".
תגובת רוביק דנילוביץ: "במהלך השנה האחרונה עשיתי מאמצים רבים, יחד עם רעייתו וילדיו של יעקב טרנר וחבריו הקרובים, על מנת שלא יתמודד על קדנציה נוספת, וזאת מתוך רצון עז לשמור על כבודו. השיחות בינינו היו אישיות ואני לא מתכוון לתת להן פומביות. בחרתי בדרך הישרה והכנה, לעומת אחרים שדיברו בגנותו ומאחורי גבו. בלבי תמיד תישאר פינה חמה למר טרנר ולמשפחתו, ודלתי תישאר פתוחה בפניו בכל עת".
נא להמתין לטעינת התגובות
