עבודה מועדפת נוסח הדרום
בזמן שחיילים משוחררים בוחרים בעבודות מועדפות כדי ליהנות ממענק מוגדל, אלפי צעירים מאזור הדרום מנסים "לעשות מכה ולברוח", בתעשיית הכסף הישראלית בחו"ל. המטרה: למכור מכל הבא ליד בעגלות בקניונים
רובם מתכוונים להשתלב בתעשיית הכסף הישראלית בחו"ל, שמציעה עבודות רוכלות בקניונים בארצות הברית, מדינות מסוימות באירופה ואפילו אוסטרליה. הערכות זהירות מדברות על כחמישים אלף ישראלים, שנוהרים בתקופה זו, שבה ההכנות לקניות בחג המולד צוברות תאוצה, למרות המשבר הכלכלי הקשה.
רוב רובה של תעשיית הכסף הישראלית בחו"ל נמצא ב"עגלות". מדובר באותם קיוסקים הנמצאים במעברי ופרוזדורי הקניונים. במעברים טמון פוטנציאל כספי לא קטן ולעתים אף גדול יותר מאשר ברוב חנויות הקניון. כאן בעצם טמון סוד ההצלחה של העגלות, כי כמו כל המצאה או סטארט אפ טוב, התגובה של כולם היא "איך לא חשבו על זה קודם?".
כאמור, בתקופה הזו של השנה הרכבת האווירית נמצאת בשיאה. מי שנשאר מאחור קורא להם "משוגעים"- טסים לעבוד בארץ זרה, ברוב המקרים ללא אשרת עבודה וללא משכורת קבועה. ישנם כאלה שמגיעים למצב של שהיית יתר, ובכך מעמדם מול הרשויות דומה לזה של שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) בישראל.
מאידך, מי שטס לעבוד בחו"ל קורא לזה "לעשות מכה ולברוח", קרי, להצליח לממן את הטיול הגדול למזרח, דרום אמריקה או כל חלום אחר, וחושב שדווקא מי שנשאר בארץ ועובד חצי שנה בשביל 4,000 שקלים, כשהוא מחכה למענק העבודה המועדפת, הוא המשוגע.
אז כנראה שעבודות הרוכלות בחו"ל הן באמת העבודה המועדפת של שנות האלפיים. לעבודה בחו"ל מגיעים צעירים מכל מגזרי האוכלוסייה: תיכוניסטים לפני צבא, אנשים שהתחמקו משירות צבאי, משוחררים טריים, צעירים בדרך לטיול הגדול במזרח או בדרום אמריקה. כולם עוצרים לכמה חודשים כדי לעבוד בעגלות ולהגשים את חלומם.
גם בקרב הסטודנטים, יש שמגיעים בקיץ לתקופות שבין חודש לחודשיים, וחוסכים סכום כסף המספיק למימון כל שנת הלימודים. כך קורה, שכל החולמים לעשות כסף מתנקזים אל העגלות, כדי "לעשות את המכה". נראה שבאמת מדובר בעבודה מועדפת, העבודה המועדפת על צעירי ישראל.
אין בדרום מילה אחרת לעגלות, מלבד תופעה. כל אחד מתושבי האזור (ובמיוחד האשקלונים שביניכם) מכיר צעירים שעבדו או עובדים במכירות מעבר לים.
כמות העובדים מהדרום ומאשקלון בפרט היא עצומה. מדובר באלפי צעירים מהאזור שנמצאים בימים אלה בחו"ל ועובדים בעבודות רוכלות שונות. בדרך כלל בעמדות מכירה בפרוזדורי הקניונים- עגלות.
רוב תושבי האזור עובדים בארצות הברית, פרוסים בכל המדינות השונות ופשוט "עושים מכה".
נ' מאשקלון, העובדת בימים אלו באזור החוף המזרחי של ארצות הברית, אומרת בשיחה עם "זמן הדרום", כי העגלות הן נושא שיחה אצל כל האשקלונים. "לכל מי שרק השתחרר מהצבא ובמיוחד למי שחולם לטוס לטיול הגדול, יש חלום לעשות כסף וכמה שיותר כסף. זה רק טבעי שאותם צעירים יבואו לעבוד בעגלות. זו עבודה שעוברת מפה לאוזן ובעיקר בשיטת "חבר מביא חבר" ולכן יש הרבה חברות עם רוב אשקלוני, גם זו שאני עובדת בה".
א' מאשקלון שעבד בארצות הברית לפני שנתיים, טוען שהרצון לטוס רק גדל כאשר שומעים על פוטנציאל הכסף שיש בעבודות הללו מאנשים שחזרו. "תמיד שמעתי על העגלות בארה"ב מאנשים קרובים. יש כל כך הרבה חברות בבעלות 'אשקלונית', שלקח לי זמן לבחור באיזו חברה לטוס לעבוד".
האשקלונים בהחלט מורגשים בתעשיית הכסף הישראלית בחו"ל. יש עשרות
בשיחה עם זמן הדרום מסביר נ', בעל חברת עגלות הפועלת במרכז אמריקה, מדוע מספר בעלי העגלות והעובדים מהפריפריה הוא כל כך גדול: "אני גדלתי באשקלון. כנראה שהמחסור במקומות עבודה איכותיים 'דחף' אותנו למקצוע הזה. לאנשים מאזור המרכז אין את הרעב שיש לנו, אנשי הפריפריה. הם כבר ימצאו עבודה אחרי הצבא בקלות.
"בפריפריה זה לא ככה. אין מספיק עבודות לצעירים ובטח לא כאלה שמכניסות הרבה כסף. אותם צעירים מהפריפריה רוצים לעשות כסף, לעשות משהו עם החיים שלהם. הסיפור המרכזי הוא לעשות כסף ולראות את העולם הגדול. נשמע כאילו אני דוקטור לסוציולוגיה אבל אני באמת חושב שזה העניין. אנחנו מספקים לעובדים פלטפורמה לעשיית כסף ועל הדרך גם לראות את העולם הגדול".
כל הבוסים כבר ירדו מהארץ וכך גם חלק לא קטן מהעובדים. מאות מתושבי האזור שכבר כנראה לעולם לא יחזרו הביתה. אז ככה זה בעגלות- הפריפריה היא סוף סוף סיפור הצלחה, רק חבל שזה מעבר לים.
מה מוכרים בעגלות? במילה אחת: הכל. החל ממוצרי קוסמטיקה מים המלח, כריות בריאותיות המחוממות במיקרוגל, מחליקי שיער, צעצועים, קישוטים לעץ האשוח, ועד למוצרים הביזאריים ביותר, כגון מתקני מסאז' לראש. נראה שאין משהו שהישראלים לא מוכנים למכור על מנת להגיע למטרה- כסף ועוד כסף.
"אחרי כמה חודשים של מכירות, הגעתי למסקנה שהישראלים בחו"ל ימכרו כל מה שיאמרו להם וזה ממש לא משנה מה יהיה המוצר שעליהם למכור, אפילו אם מדובר במלפפונים חמוצים. הרצון שלהם לעשות כסף הוא פשוט אדיר", טוען ישראלי החי בארצות הברית כבר מספר שנים ובבעלותו מספר גדול של עגלות.
י', ישראלי שעבד בחג המולד האחרון בצפון מערב ארצות הברית, טוען בשיחה עם "זמן הדרום", כי רוב הישראלים הופכים תאבי בצע במהלך תקופת עבודתם בעגלות.
"הלחץ שיש בעבודה ללא כל שכר בסיס כמו העבודה בעגלות, גורם ללא מעט ישראלים לאבד את המוסר הבסיסי ביותר שלהם. אתה פשוט נמצא בדחף תמידי למכור.
המכירות מגיעות בקצב מסחרר, אבל אתה בעצם הופך להיות 'מפלצת חמדנית ורודפת בצע' שלא בוחלת בשום אמצעי, לרבות הטעיית ורמיית הלקוחות, על מנת להרוויח עוד ועוד כסף. אתה פשוט מתחיל לראות את האנשים בקניון בתור כרטיסי אשראי מהלכים. אני מייעץ לכל מי שרוצה לטוס, לבדוק טוב טוב אם העבודה הזו מתאימה לו. אני אישית הצלחתי, אבל העבודה הזו ממש, אבל ממש לא מתאימה לכל אחד".
"העסק בעצם נורא פשוט. אנחנו מספקים פלטפורמה לעשיית כסף. העובד נמצא בקניון, בקניון יש אנשים רבים שבעיקר באו לבזבז כסף בשופינג חסר כל משמעות", אומר נ', מבעלי חברת עגלות למכירת מוצרי ים המלח בחוף המזרחי של ארצות הברית.
"אנחנו צריכים לספק לאותם לקוחות את החוויה הישראלית. אנחנו מתעניינים בשלומם ואוספים כמה שיותר פיסות מידע על חייו של הלקוח, כמו, היכן הוא עובד, נשוי או לא נשוי, מה המטרה לשמה הוא בא היום לקניון, הכל עם המון הומור וחוצפה ישראלית. זו בעצם טקטיקת המכירות על רגל אחת-לדלות כמה שיותר מידע הקשור בלקוח, על מנת להשתמש בו בתהליך המכירה. לאחר ה'סמול טוק' בין המוכר ללקוח, נוצרת ביניהם תחושה של קרבה, דבר שמאוד מקל על תהליך המכירה".
מילת המפתח בעגלות היא "כסף". וכמה שיותר ממנו. הכסף הוא המניע העיקרי (ולעתים היחיד) של הישראלים בעבודות הרוכלות הללו. השיטה על פיה מתוגמלים בעגלות היא שיטת העמלות. העובדים אינם מקבלים שכר על פי שעות עבודה. הכל תלוי ביכולות המכירה של כל עובד ועובד.
במידה ולא מכרת כל היום, לא הכנסת לכיסך אף לא דולר אחד. על מנת לדרבן את העובדים לבצע כמה שיותר מכירות, ישנן "מדרגות" עמלה שונות, לדוגמה, אם מכרת ביום מסוים בסכום של מעל 600 דולר, יופרשו למשכורתך 30 אחוזים מסך המכירות. אם תמכור בסכום העולה על 1,000 דולר, תזכה ב-33 אחוזים מסכום המכירות. כך יוצא שמי שמכר ביום רע ב-450 דולר, יקבל שכר יומי של 122.5 דולר, סכום עתק במונחים ישראלים.
"להרוויח 6,000 דולר זה לא בושה...", אומר לנו ל' מאזור הגליל, "זו עבודה נורא מתגמלת ולכן יש המון ישראלים צעירים שטסים לעבוד. אני אישית עשיתי 15,000 דולר בשלושה חודשים. איפה אני אוכל לעשות סכום כזה בישראל בגילי?"
אמנם מדובר בסכומי עתק, אך חשוב לדעת שמדובר בעבודה שדורשת תעצומות נפש רבות. סדר היום הוא תובעני במיוחד ורבים מהעובדים בעבודה הזו חווים רגעי משבר.
סדר היום של עובדי עגלות מתחיל בסביבות השעה 07:30 בבוקר. אז הם מתעוררים ומתחילים להתארגן לעוד יום של כסף. בסביבות 08:30 הם יוצאים מקומפלקס הדירות בו גרים כל עובדי החברה, לכיוון הקניון. בשעה 09:30 פותחים את העגלה ומבצעים ספירת מלאי, על מנת לוודא שספירת המלאי תואמת את נתוני סגירת העגלה מאתמול בלילה. בנוסף הם בודקים אם עמדות ההדגמה והמכירה בעגלה מסודרות.
ב-09:45, העובדים כבר אחרי "הקפה של הבוקר" ומוכנים להתחיל לעצור אנשים ולנסות למכור להם, למרות שהקניון נפתח רשמית בשעה 10:00. על העובדים להיות במצב מכירה עוד לפני ששאר החנויות נפתחות. ב-21:30 הקניון נסגר רשמית, אך על העובדים להמשיך ולעבוד לפחות עוד כמה דקות, כי אין לדעת מה הם יעלו בחכתם דווקא כאשר הקניון נסגר.
ב-21:45 מתחילים לחשב את מכירות היום, לסדר ולנקות את העגלה, על מנת להכין אותה ליום העבודה הבא. בשעה 22:15 יוצאים עובדי העגלות מהקניון ונוסעים לביתו של מנהל האזור, כדי לתת לו את מעטפת הכסף של אותו היום. ברוב הימים גם תתקיים שיחה כללית בין כל העובדים על איך עבר היום, מי התקשה במכירות, תרגול של מצבי מכירה. בסוף אותה שיחה יינתן סידור עבודה ליום המחרת ורק אז העובדים משוחררים לבתיהם, שנמצאים באותו הקומפלקס.
אחד האנשים איתם דיברתי לצורך הכנת הכתבה, קרא לסדר היום המטורף הזה "סדר יום קרבי", משום שכל היום סובב סביב העבודה וסביב הכסף.
"רוב האנשים לא יודעים יותר מדי על אופי העבודה, מלבד העובדה שעושים שם הרבה כסף", טוען א' מאזור המרכז. "מוכרים אשליות שכולם מצליחים ושהעולם בחו"ל הרבה יותר ורוד. מה שאתה רואה באתרים של כל אותן חברות זה עובדים המחזיקים כמות גדולה של מזומן בידיהם, עם חיוך ענק מאוזן לאוזן, או איזו תמונה של העובדים ביום חופש, אותו מנצלים לטיול או שופינג באחת מהערים הגדולות של ארצות הברית.
הרי מי לא היה רוצה לעשות שופינג בטיימס סקוור ושעדיין יישאר לו כסף? אתה מצייר לך תמונה ורודה על זה שאתה בדרך לראות עולם ולעשות הרבה כסף. אבל מי מבטיח לך שאתה תהיה מאותם אלה שעושים את ה"בוכטות" וזוכים להגשים את החלום האמריקאי-ישראלי?
נכון שרוב האנשים עושים בעבודה הזו סכומים שבחיים הם לא היו עושים בארץ, אבל השאלה היא האם אתה מוכן לשלם את המחיר? משום שכשתגיע לשם תעבוד יותר שעות מאשר עובד פועל תאילנדי בקטיף בקיבוץ".
"נכון, יש לא מעט שעושים כסף ואפילו המון כסף. יש הרבה צדדים למטבע כמו שאומרים", טוען א' מאזור הדרום,
"אבל בעבודה הזו אין בכלל זכויות סוציאליות, אלוהים... רק ההוצאות שכבר הוצאתי ועוד הוצאות קבועות שלא קשורות ליכולות המכירה שלי והעובדה כי אין שכר בסיס, יכלו לגרום לי למינוס ענק במידה ולא הצלחתי בעבודה הזו.
אתה מתחייב להוצאת ויזה על חשבונך, לשלם על כרטיס טיסה (בחלק מהחברות ניתן החזר חלקי או מלא על כרטיס הטיסה, במידה ואתה עובד מעל שלושה חודשים), לתדלק את הרכב בכל סוף יום עבודה, לקנות לעצמך ארוחות בקניון, קניות לבית והכי חשוב לשלם לבוס את שכר הדירה. את אף אחד זה לא מעניין שבאותו השבוע לא ממש הלך לך במכירות. אפילו אם לא עשית אגורה ההוצאות לא נגמרות, אתה פשוט נתון בלחץ תמידי".
"תאילנדי מרוויח יותר מאשר מנהל בהיי טק", עונה ש' מאשקלון לשניהם ומוסיף, "לא לכולם זה מתאים, אבל לרוב האנשים צבירת ההון הרב מאפילה על ההקרבה ועל הגעגועים לארץ. אני בדעה שישראל תמיד תחכה, בינתיים אני צריך לעשות כסף בשביל לשפר את העתיד שלי.
אני מסכים עם א' שצריך להניח בפני מי שחושב לבוא ולעבוד את כל העובדות על העבודה, לא רק את הצדדים היפים. אבל עצם העובדה שיש כל כך הרבה עובדים שחוזרים שנה אחר שנה לעבוד בעגלות, מראה כי רוב רובם של העובדים לא רק שלא סובל, אלא אף נהנה מהעבודה וזוכר אותה לטובה".
השמועות על סכומי הכסף המגלגלים בעגלות ומספר המיליונרים הצעירים ההולך וגדל, גרם לעולם התחתון בישראל להבין את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בעסקי העגלות. "תראה, אני אישית, כבעלים של חברת עגלות, מנסה להתרחק מהעולם התחתון כמו מאש.
זו חתונה קתולית. ברגע שהעולם התחתון הישראלי יודע על קיומך כבעלים של עגלות, מתחיל מסע לחצים אדיר לאפשר 'שותפות עסקית' בין בעלי העגלות לבין ראשי ארגון הפשע. הם לא בדיוק שאלו אותי אם אני רוצה אותם כשותפים לעסק, הם פשוט הציבו לי עובדה", טוען מ', בעל עגלות במרכז ארצות הברית.
"העבריינים הישראלים משתמשים בכסף המתגלגל בעסקי העגלות על מנת להלבין כספים. אני מבין אותם, את העבריינים. העבודות הללו נמצאות מחוץ לגבולות ישראל וגם ככה רוב רובו של הכסף המתגלגל בעגלות לא מדווח לרשויות המדינה, דבר המקל מאוד על מלאכת ההלבנה", אומר ג', מנהל אזור בצפון מערב ארה"ב.
אל ר', בעלים של עגלות בחוף המערבי של ארה"ב, הגיעו יום אחד חיילים של עבריין מישראל. הם פשוט אמרו לו שמעתה עליו לשלם להם דמי חסות. "חשבתי שצוחקים עליי, עבריינים ישראלים שדורשים דמי חסות זה משהו שאני רואה בחדשות מישראל. לא האמנתי שהם יגיעו עד אליי, לצד השני של העולם.
"הם העדיפו שלא לקחת חלק פעיל בניהול העסק, הם פשוט שמעו מישראלים שחזרו לארץ שאני מצליח ושאני צובר הון בעסקי העגלות, אז הם החליטו 'להצטרף להצלחה'. כאילו שהייתה לי ברירה... אמרתי להם כן, כל עוד שהעובדים שלי לא ידעו על המעורבות העקיפה של הארגון שלהם בעגלות שלי".
העבריינים מישראל משמשים גם כ"בוררים" בין בעלי עגלות. ר', בעל חברה המתמחה במכירת מוצרי יישור שיער במרכז ארה"ב, מסביר כי ישנם סכסוכים רבים על לוקיישנים (מיקומי העגלות בתוך הקניון) בין בעלי עגלות ישראלים. "בעלי העגלות יעשו הכל כדי לזכות בלוקיישן הטוב ביותר בקניון. ככל שהלוקיישן קרוב יותר לחנויות הנכונות, כך בדרך כלל ההכנסה של אותם בעלים עולה ולכן יש המון סכסוכים בין הישראלים".
ר' אף מספר שהיה נתון ללחצי עבריינים ישראלים: "רציתי לפתוח עגלה באחד הקניונים הנחשבים. פניתי להנהלת הקניון וביקשתי לשכור שתי עגלות, נאמר לי שבקרוב יתפנו מספר לוקיישנים שהיו בבעלות של ישראלי אחר, שסרב לפנות את העגלות וביקש לחדש את החוזה. הנהלת הקניון יידעה אותי שההחלטה בידיי.
"החלטתי שאני אשכיר את העגלות, דבר שיחייב את משכיר העגלות הנוכחי לפנות את העגלות לטובתי, חודש לפני עונת החגים. תוך יומיים קיבלתי טלפון מעבריין ש'רמז' לי שעדיף לי לרדת מעניין השכרת העגלות. מה יכולתי לעשות? ויתרתי ופתחתי עגלות בקניון אחר".
ח' מאשדוד טוען שגם הוא היה עד למעורבות העולם התחתון בעגלות. ח' ראה מספר "חיילים" של עבריין מוכר מגיעים לקניון בו הוא עבד וחיפשו את הבעלים של אחת מהחברות הישראליות. "עד שראיתי אותם בקניון לא האמנתי לכל השמועות שהעולם התחתון מתחיל להיות מעורב בחלק מהעגלות, עכשיו אני מבין שהעגלות זה באמת עסק עם המון כסף, אחרת העבריינים לא היו טסים לצד השני של העולם כדי להיות מעורבים בעסקים האלה".
כאחד שעבד בעבודה הזו מספר חודשים בעבר, אני זוכר היטב את הלחץ והציפייה ל"כסף הגדול". ציפייה שאחזה בי מהרגע שנחתתי בארצות הברית, תחושה שהלכה והתעצמה בזכות "המיתוס" שנמצא בעגלות. מיתוס ושמו קריסמס. ככל שהתקרבנו לקריסמס כך גם הלכה וגדלה מצבת העובדים בחברה. כולם רוצים לקחת חלק בחגיגה הזו.
עונת החגים והקניות החלה ועל אף אווירת המשבר הכלכלי, באמריקה כמו באמריקה, עשרות מיליוני משפחות יחגגו את חג המולד עם מתנות בבוקר החג מתחת לעץ האשוח, גם אם השנה ההוצאה על כך תפחת במידה זו או אחרת.
רבים מהם רכשו מתנות מבחור או מבחורה עם מבטא זר ומראה מזרח תיכוני שצריכים את הכסף ללימודים, טיול גדול של אחרי צבא או לכל מטרה אחרת. זהו בעצם הסיפור של עשרות אלפי ישראלים העובדים בחו"ל כרגע. כשכולם בישראל חולמים על הכסף הגדול, הם הולכים ומנסים להגשים את החלום הישראלי-אמריקאי. לפחות נוריד בפניהם את הכובע על התעוזה, נכון?
"ברברה" - סוג של לחמנייה (ע"ע) .
"בכל הקניונים אפשר לעשות כסף" – הנקודה הסוציאליסטית היחידה שניתן לייחס למכונה הקפיטליסטית ששמה עגלות. המנהלים גורמים לעובדים להאמין שבכל מקום שלא ישימו אותם, כסף ישנו תמיד.
"הדולר חזק מהגעגועים לארץ" – אחד מהמשפטים הכי חשובים בעגלות. עוד דרך של המנהל לדרבן את העובדים.
זבל לבן - כינוי לציבור ה- white trash הידוע לשמצה.
חציל- כינוי לאדם שחור.
"להיות באנרגיות" – להבין את הראש של המכירות, לעבוד קשה, להיות מפוקס על כסף. בעצם, זו תורת המכירות על רגל אחת. והרבה מעבר...
לחמנייה- "פראייר", לקוח/לקוחה שאפשר וצריך למכור להם המון מוצרים ואם אפשר אז גם במחיר מופקע.
"מה ה-X שלך"? – על כמה כסף אתה / העגלה שאתה עובד בה נמצאת? אחד הנתונים החשובים של המנהל או הבעלים לבדוק מה המצב שלך. ייבדק כמה פעמים ביום, למעקב צמוד. אם אתה לא באנרגיות, יש סיכוי טוב שהמנהל ידרוש ממך להתקשר כל שעה.
"נזלת" – כינוי ללא יוצלח, מי שלא באנרגיות (ע"ע). מי שלא ישתפר יכול למצוא עצמו מחוץ בחברה.
"פיי צ'ק" – הזמן היחיד שבו יש לכולם קצת נחת. בעצם לא לכולם... כמובן שמי שיעשה הכי הרבה בדרך כלל יזכה גם בבונוס.
"שיחה" – עכשיו אתה בצרה... יש כמובן שיחות היכרות, שיחות שבועיות שוטפות עם כל החברה וכיוצא באלה. אך משיחה אישית שאליה אתה נקרא בסיום יום עבודה לא מוצלח, הרבה טוב כבר לא ייצא.
תיזר- לקוח/ה שלא מתכוונים לקנות שום מוצר, אך במהלך ההדגמה המוכר חושב שמדובר "בלחמנייה".
נא להמתין לטעינת התגובות
