המרגיע העירוני
הוא רק בן 37, פחות מחודשיים בראשות העירייה, וכבר הספיק לקחת החלטה שהצילה חיים. "אני לא איש ביטחון גדול", מודה רוביק דנילוביץ'. אבל כשהוא ברחובות, הבאר-שבעים מרגישים הרבה יותר בטוח
יעקב טרנר, קודמו, איש צבא מקצועי ומפכ"ל לשעבר, העביר שנים בנירוונה. היה לו אפילו זמן להבריק את המטוסים במוזיאון חיל האוויר, ואילו הוא נחת ישר לאזעקות ולטיל ראשון בהיסטוריה על אדמת העיר.
אז שלשום, באותה שעת לילה מאוחרת, קצת אחרי שהגראד הראשון ביקר, דנילוביץ' היה צריך להכריע אם למחרת יתקיימו הלימודים כרגיל. לא מעט אנשים שישבו לצדו ייעצו לחזור לשגרה. אמנם נפל טיל אימתני, אבל אסור להיכנע לטרור.
"זה לא עומד לזכותך שאתה רק שבועיים בתפקיד. אין דבר כזה", מחייך דנילוביץ'. "'קבל החלטה', אמרו לי. 'נגבה אותך. נעזור', אבל עדיין זה רק אתה. החלטתי, ואני לא איש ביטחון דגול ולא מבין גדול, אבל כל מי שחי את האזור הבין שזה יכול להגיע גם לכאן".
אתמול , קצת לפני תשע בבוקר, גראד שנורה מהרצועה בחר לחדור דווקא לתיכון הוותיק בעיר. כיתה ט'1. על הלוח עוד היו הוראות לשיעורי הבית. מישהו בשורה הראשונה שרבט על השולחן ציור של קסאם. למזלו, הוא לא היה שם כדי לפגוש את הכלי האמיתי. התיכון נמצא לא רחוק מהלשכה של דנילוביץ'. אם הטיל היה נשבר בדרך, הוא היה מכסח את הבניין.
אתמול בצהריים כל בכירי העירייה היו סגורים במרתף שהפך לחמ"ל פעיל. שירי מהמוקד העירוני תדרכה את הבנות לא להתעסק בגביית ארנונה אלא רק במקרי חירום. הקווים כמעט קרסו.
שיחות נון-סטופ. אחד התלונן שהשכן מהקומה השלישית לא נותן לו את המפתח למקלט, ותושבת אחרת סיפרה שלא שמעה את האזעקה וחייה ניצלו רק במזל. שירי מבקשת מהבנות סבלנות. ביום כזה הן גם חצי פסיכולוגיות.
דנילוביץ' ישב באותו זמן בחדר הישיבות הסמוך. חדר קטן, בלי חלונות, כמעט ללא אוורור. 20 איש היו בתוכו, אנשי עירייה ונציגים מפיקוד העורף, שלא הפסיקו להזרים נתונים שחייבו ניתוחים ומאוחר יותר גם יישומים בשטח.
"אירוע רודף אירוע, אתה לא יכול להיות שקט", מסביר דנילוביץ' את ההמולה. "זו שגרה שנכפית עליך. זה המבחן הציבורי הראשון שלי, הרף הכי גבוה, אבל מתמודדים. המציאות הישראלית, כך קוראים לזה".
ח "כ סילבן שלום הגיע לביקור. הוא מכיר את ראש העיר עוד כשהיה ילד. סבתו גרה בכניסה של משפחת דנילוביץ'. "זה נס", חיבק סילבן את חברו הצעיר, "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הלימודים היו כרגיל. עשרות ילדים היו הולכים".
דנילוביץ' שומע את המחמאות מעמיתו הבכיר ומחייך. "סילבן, אמרו לי:'קבל החלטה'. בסופו של דבר היא הוכיחה את עצמה, כי כשנגיע לשטח אתה תבין עד כמה יכול היה להיות אסון".
שלום ודנילוביץ' עזבו את החמ"ל, נכנסו לפי ג'ו הכסופה של ראש העיר ונסעו לתיכון הסמוך. לסילבן אלה נופי ילדותו. אמא שלו עדיין מתגוררת בבאר-שבע. היא מאלה שלא שמעו את האזעקה, אבל אין סיכוי שתנטוש, הוא מספר. מבחינתה זה הבית היחידי.
המכונית החליקה לתוך מגרש החניה העמוס בצוותי צילום. שלום סיפר שהוא אמנם לא למד שם, אבל נהג להגיע הרבה. "בחורות יפות? ", מעלה דנילוביץ' השערה. "אתה אמרת", חייך סילבן.
ראש העירייה מספר שצביקה הדר, מהבוגרים הסלבריטאים של המוסד החינוכי, התקשר כדי לברר אם הכיתה שלו נפגעה, אבל נאמר לו שהמבנה החדש הוא שספג את הבומבה. שלום ודנילוביץ' עולים לכיתה כדי לראות את הנזק. "ב-1967 הייתי ילד קטן", מעלה שלום נוסטלגיה.
"אני זוכר את השוחות שחפרנו ואת ההבטחה של'קול הרעם מקהיר', שצבא מצרים בדרך לבאר-שבע. אז זו הייתה רק אמירה, פה זה ממש מוחשי. מאז מלחמת השחרור לא היה דבר כזה".
ביציאה
ח"כ שלום כבר מתורגל במקרים כאלה. הוא היה במלחמות, בזירות פיגועים, יודע לשלוף את התשובות המתאימות לאירועים דרמטיים. עבור דנילוביץ' הכל חדש. אמנם פוליטיקאי, אבל בארשבע בדרך כלל הייתה רואה את הלחימה מעל מסך הפלזמה בסלון, תוך כדי אכילת במבה ומלמול "איזה מסכנים". עכשיו הם הכוכבים.
כשהכתב של אל-ג'זירה מבקש ראיון, ראש העיר קצת מתבלבל, אומר שלא נעים לתת לסילבן לחכות. בסוף הסכים לשתי שאלות ודי. הכתב כנראה מזהה מצב לסקופ ושולח שאלה ממוקשת: "האם הפסקה בפעולות צה"ל תביא לרגיעה? ".
דנילוביץ' מתאושש מהר: "אנחנו אומרים לצבא:'תעשו את מה שאתם צריכים באופן מקצועי ואנחנו נעשה הכל כדי להגן על התושבים'". באר-שבע נכנסה למציאות לא קלה. במקום חגיגות השנה האזרחית החדשה, אנשי צבא מסתובבים חופשי ברחובות. בכניסה לעירייה עומד סגן מפקד פיקוד העורף, תת-אלוף במיל' אברהם בן-דוד, ויורה: "אין לימודים בעיר ואין מסיבות מעל 100 איש".
דנילוביץ' כבר מתכונן להמשך, מודע לכך שהשבועות הקרובים לא יהיו עוד ימים נעים במשרד. הוא מסנן משפט קצר: "באר-שבע תעבור גם את זה", ויוצא בצעדים מהירים למגר את החרדה. האמנם מנהיג נולד? בקרוב התוצאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
